האם מגורי בן בדירת אביו במשך 18 שנים מקנה לו זכות קניינית בדירה?
אב רכש מקרקעין בשנת 1990 ובנה על המקרקעין בניין בן שלוש קומות. האב אפשר לבנו ולכלתו להתגורר בקומה השנייה החל משנת 1997.
לימים התערערו היחסים בין האב לבנו ולכלתו ובשנת 2014 הגיש האב תביעה לפינוי הדירה ודרש להחזיר הדירה אליו.
הבן וכלתו מנגד הגישו תביעה לפסק דין הצהרתי במסגרתה עתרו לבית המשפט ליתן צו הצהרתי לפיו ירשמו כבעלי זכות הקניין במחצית הזכויות בקרקע.
בית המשפט קבע כי הקרקע הינה בבעלותו של האב בלבד וזאת בהסתמך על סעיף 12 לחוק המקרקעין הקובע כי "הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע… ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר".
כמו כן, הסתמך בית המשפט על סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין הקובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו".
בית המשפט קבע כי הבן והכלה לא הצליחו להוכיח שיש להם זכויות קנייניות במקרקעין.
כמו כן, בית המשפט דחה את הטענה כי לפי המסורת במגזר הערבי הרישום נעשה על שם האבא מטעמי כבוד שכן לא הוכח שקיים נוהג כזה בחברה הערבית ולא הוכח שהצדדים פעלו בהתאם לאותו הנוהג.
בנוסף, דחה בית המשפט את טענת הבן והכלה כי היתה התחייבות ליתן להם את הדירה במתנה מאחר ולא היה להם מסמך בכתב. בית המשפט קבע כי דווקא בשל יחסי המשפחה בין הצדדים, אילו היו רוצים ההורים ליתן לבן ולכלה זכויות במקרקעין היו דואגים לעגן זכויותיהם ומשלא עשו כן, מלמד הדבר שלא היתה להם כוונה להתקשר בהסכם המקנה זכות בעלות לבן ולכלה.
בית המשפט קיבל את טענת האב כי הרשות שנתן לבן לגור בדירה היא רשות הדירה (רשות אשר ניתנת לביטול), ונימק החלטתו בשיקולי הגינות וצדק. בית המשפט קבע כי יהיה זה בלתי סביר ובלתי הוגן לקבוע שהבן וכלתו ימשיכו להתגורר בקומה השנייה בניגוד לרצונו של האב. קביעה כזו תגביר את המתיחות בין הצדדים ותגרום להנצחת הסכסוך המשפחתי ללא קץ.
לגבי ההשקעות בבניה קבע בית המשפט כי הבן הוא זה אשר מימן והיה המשקיע העיקרי בבניית הדירה בקומה השנייה, ולכן נקבע כי הבן וכלתו זכאים לפיצוי בשווי ההוצאות וההשקעות בדירה ולקביעת שווי זה מינה שמאי.
לפסק הדין המלא אשר ניתן ביום 1.12.2017 בתיק 29626-07-15, 13949-11-14 לחצו כאן
ד"ר אסנת חומסקי, עורכת דין
אלחנן ויניצקי ושות'
הכותבת לא ייצגה בתיק
