פסק דין
1. ראשיתו של תיק זה היתה בבקשה למתן צו מניעה זמני. בהסכמת הצדדים נקבע כי התיק יידון במועד מוקדם ועל פי לוח זמנים צפוף, ובנסיבות אלו ויתרה המבקשת על הבק'שה לסעד זמני. בפני, איפוא, התיק העיקרי.
2. התובעים מתגוררים ביישוב חשמונאים בבית פרטי. הנתבעת מיייצגת את ציבור המתפללים בבית כנסת הפועל במבנה הסמוך לבית התובעים, כאשר בין בית התובעת לבין בית הכנסת מפרידות רק חצרות שני הבתים ושביל למעבר הציבור.
בכתב התביעה מתוארים מטרדים קשים אשר, על פי הנטען, גורמים הנתבעת ואנשיה לתובעים. כך נטען כי דרך חלונות בית הכנסת משקיפים המתפללים לבית התובעים, ומאלצים את התובעים להגיף את החלונות והתריסים בביתם; כי התגודדויות באי בית הכנסת בקרבת הבית גורמות לרעש מתמיד; כי "חומה" שנבנתה סביב בית הכנסת שלא כחוק חוסמת את הנוף מבית התובעים, ובית הכנסת נבנה תוך חריגות בניה. אולם עיקר טענותיהם של התובעים נסובו כנגד השימוש במרתף בית הכנסת. באותו מרתף, אשר נבנה כהשלמה לאחר בניית המבנה עצמו, פועל, לטענת התובעים, אולם אירועים ללא רשיון, בו מתקיימים ארועים כגון חגיגות בר מצוה, בריתות, הצגות תיאטרון, סדנאות וכיוצ"ב, בשבתות ובשאר ימות השבוע. התובעים טוענים כי הפעלת האולם הפכה את חייהם לסיוט מתמשך, כיון שהדבר גורם למטרדים של רעש והצצה לביתם, וכן ללכלוך רב בסביבת המקום, תאורת זרקורים אל תוך ביתם, הבאת כמויות של מזון הגורמות לריח ולהצטברות אשפה, וכן תנועה צפופה בקרבת ביתם של התובעים, הכרוכה בהפרה של חוקי התנועה. על כן מבקשים התובעים סעד של צו מניעה האוסר על הפעלת האולם או גרימת המטרדים וההפרעות, וכן פיצוי על ירידת הערך של ביתם וכן על הפרת החוק, גרימת המטרדים, הסגת הגבול ועגמת הנפש. משיקולי אגרה הועמד סכום התביעה על 150,000 ₪.
3. הנתבעת מכחישה את כל האמור. לטענתה מדובר במבנה המשמש כבית כנסת במשמעותו הרחבה, דהיינו הוא כולל גם פעילות חברתית קהילתית של מתפללי בית הכנסת. תיאורי התובעים הם, לטענתה, מופרזים וחסרי בסיס. כך, לדוגמא, היא טוענת כי לא ניתן להשקיף מבית הכנסת לעבר בית התובעים בשל הפרשי הגבהים שאינם יוצרים קו ראיה ישר, כי ההתגודדות מסביב לבית התובעים אינה אלא השתהות מסוייימת של המתפללים לאחר התפילה, שאין בה הפרעה של ממש. באשר להפעלת האולם טוענת הנתבעת כי האירועים המתקיימים הם כאלה המקובלים במרבית בתי הכנסת, כגון "קידוש" לאחר התפילה, סעודה בעת אירוע משפחתי וכדו'. הנתבעים טוענים כי אין מדובר בעסק הטעון רשיון, וכי תיאורי ההפרעה לתנועה, אורות הזרקורים, מפגעי הזבל וכדו' אינם נכונים עובדתית, למעט חריגים שאינם מעידים על הכלל. כן הם מעלים טענות משפטיות שונות בנוגע לזכות התובעים לבקש צו מניעה, בין היתר טענה כי לתובעים אין זכות ראויה להגנה, וכי ההליך הוגש בשיהוי ובחוסר תום לב.
4. בסיכומים שהוגשו מטעמם צימצמו התובעים את טענותיהם, והתמקדו בעיקר בטענה כי הפעלת האולם הינה עסק וטעונה רשיון, ולחילופין ביקשו כי פעילות האולם תוסדר באמצעות צו בית משפט. כן טענו לעניין הבניה בניגוד לתב"ע, והעירו כי בעלי תפקידים שונים במועצה המקומית שינו את עמדתם ביחס למחלוקת נשוא ההליך, ובאופן תמוה התגייסו לטובת הנתבעת. התובעים לא ויתרו באופן פורמלי על יתר הטענות, והבהירו כי הסיכומים מדגישים את עיקר המחלוקת ואין בעובדה זו כדי לגרוע ממה שנאמר ונכתב קודם לכן. בפועל, נושאים שונים שהובאו לגביהם ראיות ואשר נדונו בהרחבה בשלבים הקודמים של הדיון, אינם נזכרים כלל בסיכומים, כך שהתובעים אכן צימצמו באופן ניכר את יריעת המחלוקת. אני סבורה כי לגופו של עניין, הסיכומים אכן עוסקים בתחומי המחלוקת האמיתיים בין הצדדים, וצמצום היריעה אינו פוגע בתובעים, אלא ההיפך מכך. ובמילים אחרות: יש להצטער על כך שצמצום זה נעשה רק בסיכומים, ולא בשלבים הקודמים של ההליך.
נראה לי כי השאלה האמיתית שבה יש להכריע היא השאלה אם אכן קיים מטרד, ומאזן הנוחות הראוי בין הצדדים. אולם בטרם אפרט בעניין זה אתייחס לנושאים מרכזיים נוספים שהועלו על ידי הצדדים:
5. ראיות נוספות – לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בתיק, הגישה הנתבעת בקשה להגשת ראיות נוספות, שעניינן בקשה שהגישה עמותת בית כנסת אחר, אשר לטענת הנתבעת התובעים נמנים על החברים בה, לבנות תוספת לבית הכנסת בדומה למרתף שנבנה בבית הכנסת נשוא תביעה זו. מכאן ביקשה הנתבעת ללמוד על חוסר תום לבם של התובעים. התובעים הגיבו לבקשה, הכחישו את חברותם בעמותה ואת מעורבותם ביוזמת הבניה, ועוד טענו כהנה וכהנה. והנתבעת הגישה תגובה לתגובה. אינני סבורה שיש מקום לשמיעת ראיות אלו. כאמור, השאלה המרכזית בעיני היא האם אכן מהווה הפעילות בבית הכנסת מטרד מעבר לראוי ולסביר. העובדות לפיהן נקבעת מסקנה זו הן אלו הקשורות למקום הספציפי ולאירועים המתקיימים בו, ואין רלוונטיות של ממש לנעשה בבית כנסת אחר.
6. טענות בדבר חריגה מהתב"ע החלה על בית הכנסת, ואי סדרים שונים שאפשרו את הדבר – התובעים העלו טענות שונות בעניין זה, ואף רמזו לחוסר תקינותם של הליכים ולניגודי אינטרסים. אולם אף אחת מטענות אלו לא הוכחה במידה המאפשרת לבסס עליה ממצאים של ממש.
7. הדרישה לקיומו של רשיון עסק – סוגיה זו העלתה מספר שאלות: ראשית נחלקו הצדדים לגבי השאלה האם בכלל קיימת חובה לרישוי עסקים נוכח העובדה שהיישוב חשמונאים מצוי באזור איו"ש, כך שלכאורה אין חוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968 חל לגביו. שנית התעוררה השאלה מהי הגדרת עסק, כיון שמונח זה אינו מוגדר בחוק. ושלישית לא ברור האם הפעילות המתקיימת במבנה בית הכנסת היא פעילות שיש לראות כעסק.
שאלות משפטיות אלו אינן פשוטות, אולם לגבי מרביתן אין צורך בהכרעה כאן, כיון שבמקרה זה ברור שאף אם באופן עקרוני קיימת דרישה לקבלת רשיון עסק, הרי שבמקרה זה אין מדובר בעסק: ראשית, ברור שלגבי קריטריון מרכזי בהגדרת עסק, היותה של פעולה למטרת רווח או בעלת צביון מסחרי, התשובה במקרה זה שלילית. אף אם הראיות העלו חוסר בהירות מסויימת לגבי גביה או הימנעות מגביה של סכומים שונים מבעלי האירועים לכיסוי הוצאותיהם, ברור שמדובר בסכומים פעוטים שאין בהם כדי להצמיח רווחים, כך שנראה כי אין מדובר כלל בעסק. שנית, אני סבורה כי ההבחנות בין סוגי אירועים שונים שיש להביא בחשבון לעניין המטרד, כפי שאפרט בהמשך, רלוונטיות גם לגבי השאלה אם מדובר בעסק אם לאו. דהיינו: אירועים שניתן לראות בהם כאלה ההופכים את המקום לעסק, הם האירועים המיועדים למספר גדול יחסית של משתתפים, הכרוכים ברעש וטרדה רבים יותר, ואירועים כאלה אין לערוך במקום בשל המטרד שהם מהווים. קיימת, איפוא, מידה רבה ביותר של חפיפה בין אירועים שיש לראות בעריכתם משום עסק לבין אירועים המהווים מטרד, וכיון שיאסר על המשיבה לקיים אירועים שיש בהם מטרד, הרי שהפעילות במקום לא תהיה כזו שניתן לראות בה עסק.
8. הזכות לפיצוי כספי התובעים טוענים, כאמור, לפגיעה קשה באורח חייהם, ואף לירידת ערך ביתם עקב פעילות הנתבעת. אולם אינני סבורה כי הוכחה זכאותם לפיצוי כספי: ראשית, בכל הנוגע לירידת ערך הבית, מדובר בעניין הדורש הוכחה, בין בחוות דעת שמאית או בדרך אחרת, אולם ברור שלא ניתן להסתפק בהעלאת הטענה בעלמא. ראיות כאלו לא הובאו.
בנוגע לפיצוי בגין ההטרדות, הרי שגם אלו לא הוכחו. אמנם אני מקבלת את טענת התובעים כי פעילות מסוגים מסויימים עשויה, כשהיא מתקיימת בבית הכנסת, להוות מטרד. אולם על מנת להוכיח את תביעתם הכספית היה על התובעים להראות כי פעילות כזו אכן התקיימה בפועל, להוכיח את תדירותה ואת השפעתה על חייהם. התובעים הסתפקו בהעלאת טענות כלליות. הנספחים שצורפו לכתב התביעה היו, רובם ככולם, הזמנות והודעות המתייחסות לאירועים הנראים כמיועדים למספר מועט של משתתפים, ושאין בהם כדי ליצור הפרעה של ממש. אמנם מחקירות העדים ניתן היה ללמוד על מספר אירועים אשר לא ניתן לשלול את האפשרות שהיתה בהם משום הטרדה, אולם גם לגביהם לא ניתנו פרטים קונקרטיים כגון תאריך, מספר משתתפים, אופי האירוע וכדומה. עובדה נוספת שיש להביא בחשבון היא שהתובעים הם היחידים מבין המתגוררים בשכנות לבית הכנסת אשר התלוננו על הפרעה כלשהי, ואף עובדה זו מעוררת תמיהה לגבי מידת ההפרעה הנגרמת בפועל. בנסיבות אלו לא הוכחה זכאותם של התובעים לפיצוי כספי.
9. אשר לשאלת קיומו של מטרד ואופי השימוש במבנה בית הכנסת:
השימוש הראוי במבנה נובע, למעשה, מן השאלה הרחבה יותר – מה תפקידו ומעמדו של בית הכנסת. לשאלה זו היבטים היסטוריים וסוציאליים שונים, שאין מקום לדון בהם כאן. לענייננו, השאלה הרלוונטית היא מהו השימוש הנהוג והמקובל במבנה ובבית הכנסת בקהילות כדוגמת אלה שביישובה של התובעת, ומכאן ניתן ללמוד איזה שימוש נכון לאפשר בבית הכנסת, ומבחינתם של התובעים – איזה שימוש היה עליהם לצפות ולקבל כסביר מצד באי בית הכנסת.
בית כנסת, על פי שמו, נועד לשמש כמקום התכנסות, ולאו דוקא כמקום תפילה. ואכן, הוא משמש בדרך כלל הן כבית תפילה, הן כמקום כינוס לקהילת המתפללים, באירועים הקשורים לימי חג ומועד, למטרות חינוכיות וחברתיות, ואף לאירועים אישיים שונים. מאידך גיסא, מדובר במבנה מוגבל בממדיו, הממוקם באזור מגורים, ואינו ערוך, מבחינת דרכי גישה, חניה וכדו' לקלוט מספר גדול מאד של משתתפים. על כן יש לקבוע את אופי הפעילות המותרת במקום, באופן שמצד אחד תאפשר ככל הניתן לקיים במקום גם פעילות קהילתית וחברתית מתאימה, ומנגד לא תפגע בדיירים בסביבה, ובכללם התובעים.
10. כך, לדוגמא, יתכן שלאחר סיום התפילה יתעכבו חלק מהמתפללים בבית הכנסת. מצב כזה מהווה המשך טבעי של התפילה, ואין מקום להגבילו. גם אם ארע ומאן דהוא הציץ לעבר בית התובעים, הרי שאין מקום לקבוע כי הדבר אסור, ודאי שלא ניתן לייחס לנתבעת, העמותה, אחריות לכל מקרה כזה, ולהטיל עליה למנעו.
דוגמא נוספת: אירוע של "קידוש" לאחר התפילה, המתקיים בשעות היום, אינו מלווה במוסיקה, ואין מגיעים אליו ברכב. מחד גיסא אירוע כזה קשור לתפקידו המרכזי של בית הכנסת כמקום תפילה וציון של שבתות ומועדים, ומאידך גיסא אינו כרוך בהפרעה של ממש לסביבה, ועל כן ברור שיש לאפשר קיום אירוע מסוג זה בבית הכנסת.
11. מן העבר השני, עריכת חתונה או מסיבת בר מצווה בשעות הערב, כרוכה על פי טיבה בהגעה של קהל גדול, שאינו בהכרח קהל מתפללי בית הכנסת, אשר נזקק לדרכי גישה ולמקומות חניה, וכן בבישול ובהגשת מזון, היוצר גם כמויות גדולות של אשפה. אמנם הנתבעת טענה כי קיימים פתרונות לכל אותן בעיות, אולם נראה לי כי כאשר מוזמנים מאות אנשים לאולם הממוקם ברחוב סטנדרטי בשכונת מגורים, הרי גם אם ננקטים אמצעים שונים, כגון הכוונה והצבת מחסום, לא ניתן למנוע את הטרדה לדיירים הנובעת מעצם הגעתם של עשרות או מאות כלי רכב לסביבה, חיפוש מקום האירוע ומקומות חניה, וכיוצא באלה. זאת ועוד: אירועים כאלה נערכים בדרך כלל בשעות הערב והלילה, ומלווים במוסיקה ובפעילות ערה בשעות המנוחה. על כן הם עלולים להוות מטרד של ממש לתושבי הסביבה. מאידך גיסא, אין אירועים מעין אלה מהווים בהכרח חלק אינטגרלי מפעילות בית הכנסת, ותעיד על כך העובדה שאינה שנויה במחלוקת, כי רבים מחברי העמותה אינם נוהגים לחגוג אירועים אלה בבית הכנסת, כי אם במקומות המיועדים לכך. על כן ניתן לקבוע כי אירועים רבי משתתפים, הנערכים בשעות הערב בימות השבוע (להבדיל משבת), ואשר מלווים בהגשת מזון מבושל ובהשמעת מוסיקה, אינם מהווים בהכרח חלק אינטגרלי מפעילות בית הכנסת, אך עלולים לגרום למטרד של ממש בסביבתם, ועל כן יש לקבל לגביהם את טענות התובעים ולא לאפשר לקיימם.
12. בתווך, בין שני המצבים הקיצוניים שפירטתי, קיים ציר של מצבים אפשריים, אשר לגביו יש לקבוע את המותר ואת האסור. אין ספק כי מוטב היה אילו עשו זאת בעלי הדין בהדברות בינם לבין עצמם, תוך התחשבות באילוצים ובסדרי העדיפויות של כל אחד מהצדדים. אולם מאחר שהדבר לא הסתייע במקרה זה, אין מנוס מלקבוע את הכללים במסגרת פסק דין זה. להלן אמנה את הכללים לפיהם על הצדדים לפעול, כאשר בכל מקרה של ספק העקרונות המנחים הם אלו שנמנו לעיל: מידת החיוניות של האירוע לפעילות מרכזית של בית הכנסת (היינו קיום התפילות וציון שבתות ומועדים), וכן מידת הפגיעה הנגרמת לתובעים ולסביבה. למותר לציין כי הצדדים רשאים להידבר ביניהם, ולהגיע להסכמות שונות, וכל הסדר עליו יסכימו שני הצדדים במפורש בכתב, יגבר על האמור בפסק הדין.
ואלו העקרונות:
הנתבעת רשאית לקיים בבית הכנסת או במרתף, על פי שיקול דעתה, כל אירוע המתקיים בשעות היום ומסתיים לא יאוחר משעה 20:00, אשר משתתפים בו לא יותר מ-50 איש, ואשר אינו כרוך בהגשת מזון מבושל והשמעת מוסיקה.
הנתבעת רשאית לקיים בבית הכנסת או במרתף כל אירוע המתקיים בשבת (דהיינו מזמן כניסת השבת עד יציאתה, בקירוב), אשר המשתתפים בו הם קהל המתפללים בבית הכנסת.
לא יתקיימו בבית הכנסת או במרתפו אירועים שמשתתפים בהם למעלה מ-120 איש, מלבד אירועים כאמור בסעיף 2 לעיל.
אירועים שמשתתפים בהם עד 120 איש, בימות השבוע, אשר כרוכים בהגשת מזון מבושל או בהשמעת מוסיקה – אחד מתנאים אלו או יותר – לא יסתיימו לאחר השעה 23:00, ויתקיימו לגביהם כל התנאים שפורטו בראיות המשיבה, דהיינו יוצב מחסום בכניסה לרחוב, לא תתאפשר חניה ברחוב אלא במקומות המיועדים לכך, עורך האירוע ידאג לפינוי כל האשפה הנוצרת עקב האירוע, וכו'.
ולעניין ההוצאות: התביעה שהוגשה התקבלה בחלקה. אמנם התובעים קיבלו חלק מהסעדים שהתבקשו על אף התנגדות הנתבעים לכך, אולם לא ניתן להתעלם ממספר עובדות שיש להן רלוונטיות בפסיקת ההוצאות: ראשית, התביעה התקבלה, כאמור, בחלקה בלבד. שנית, התובעים הרחיבו את יריעת המחלוקת הרבה למעלה מן הצורך, הן בכתבי הטענות, הן בראיות, ולעיתים קשה היה לבור את התבן מן המוץ. שלישית, הדיון נפתח בהליך של בקשה למתן סעד זמני. ספק רב בעיני אם היתה הצדקה לבקשת סעד שכזה. המציאות העולה מן הראיות אינה כזו שחל בה או עמד לחול בה שינוי משמעותי בפרק זמן מסויים, ולא ברור מדוע היה צורך בסעד ביניים לגבי מצב שנמשך כבר תקופה משמעותית קודם הגשת התביעה.
על כן אינני פוסקת הוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום ט"ו בתמוז, תשס"ה (22 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.
