fbpx
09 פבר, 2020

החלטה

1.   מהות הבקשה

הבקשה שבפני הינה בקשתה של המבקשת (להלן: "החברה"), כי בית משפט יורה שאין המשיבה רשאית לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד המבקשת במסגרת תיק הוצל"פ

8- 70 – 37670 – 02 בלשכת ההוצל"פ בפתח תקווה.

בבקשה נאמר כי במסגרת תיק פש"ר 1763/05 עתרה המבקשת לאשר לה לכנס אסיפות נושים על מנת להציע הסדר לכלל נושיה, במסגרת הוראות סעיף 350 לחוק החברות תשנ"ט – 1969 (להלן:  "חוק החברות").

ביום 1.9.05 נענה בית משפט לבקשה. במסגרת תיק הפש"ר הוגשו מספר בקשות נוספות לעניין הסדר הנושים. בסופו של דבר אישר בית משפט בפסק דין מיום 4.12.05 את הסדר הנושים.

החברה טענה כי בהתאם לסעיף 350 (ט) לחוק החברות הסדר נושים מאושר מחייב את המבקשת ואת נושיה וכוחו של ההפטר מחובות העבר, כפי שנקבע בהסדר הנושים הוא חלוט.

המשקיע השקיע כספים רבים בחברה אשר שימשו לפרעון חובות העבר של החברה, והתנה את התשלומים בכך שהמבקשת תהיה נקיה מכל חוב ושעבוד עבר.

במועדים הרלוונטים לקיומם של ההליכים לאישור הסדר הנושים, התנהלו הליכים משפטיים בין החברה למשיבה.

בפסק דין שניתן על ידי בימ"ש שלום בתל אביב בתיק אזרחי 97594/99 חוייבה המשיבה, שהיא חברת ביטוח, לשלם לחברה סכום של כ- 838,000 ש"ח.

החברה ערערה על פסק הדין במסגרת ע"א 3388/02. בית המשפט המחוזי חייב את החברה ביום 29.6.06 להשיב למשיבה סכום של כ- 800,000 ₪. בגין פסק דין זה נפתחו על ידי המשיבה הליכי ההוצל"פ נשוא הבקשה.

החברה ציינה כי ביום שבו אישר בית משפט לכנס אסיפות נושים, 1.9.05, התנהל הערעור בבית המשפט המחוזי.

החוב בו פסק בית המשפט המחוזי הוא חוב משנת 99' או לחלופין חוב משנת 2002, שני תאריכים הקודמים ליום אישור הסדר הנושים של המבקשת ביום 4.12.05.

הוראות סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל תשמ"ג – 1983 (להלן: "הפקודה") חלות בשינויים המחוייבים בענין אופן הגשת הוכחות חוב בהליכי הסדר נושים.

על פי סעיף  71 לפקודה יש להגיש הוכחת חוב אף בשל חוב עתידי ומותנה.

לכן טענה החברה כי היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב מטעמה בהתאם למועדים שנקבעו בהסדר הנושים. משלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה ולא לנסות לתקן את מחדליה בדרכים לא דרכים.

המשיבה בחרה שלא להשתתף בהסדר הנושים ולא הגישה הוכחת חוב מטעמה. לאחר שהתקבל פסק דין בערעור, החליטה המשיבה לנקוט בתיק ההוצל"פ בהליכי הוצל"פ נגד החברה, תוך התעלמות מוחלטת מהוראות הסדר הנושים ואישורו על ידי בית משפט.

החברה הגישה בקשה בטענת "פרעתי" בתיק ההוצל"פ. המשיבה לא פירטה בתגובה לבקשה זו מדוע לא הגישה הוכחת חוב ועיקר טענתה היתה כי החיוב אינו נכלל במסגרת הסדר הנושים.

הגשת ערעור איננה פוטרת מהגשת הוכחת חוב.

מתן אפשרות להמשיך את ניהולו של תיק הוהצל"פ, מהווה חתירה כנגד תיק הפש"ר ופגיעה שלא כדין במשקיע. המשך ניהול תיק ההוצל"פ יהיה ביזוי החלטת בית המשפט המחוזי על פיו הופטרה החברה מכל חובות העבר.

2.   תשובת המשיבה

המשיבה טענה כי החוב נשוא תיק ההוצל"פ נוצר לאחר אישור הסדר הנושים.

עוד נטען על ידי המשיבה, כי החברה פעלה בניגוד להוראות חוק החברות ובחוסר תום לב.

בשנת 99' הגישה החברה תביעה כנגד המשיבה לתשלום תגמולי ביטוח בגין שבעה אירועים.

פסק הדין חייב את המשיבה בתשלום סכום של כ- 838,000 ₪.

המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בו נאמר כי אם ישולם הסכום לידי החברה - לא תוכל לגבות אותו חזרה מאת החברה לנוכח מצבה הכלכלי הדחוק.

בתגובה לבקשה זו, נאמר כי מדובר בחברה ציבורית אשר מנויותיה נסחרות בבורסה וענייניה מתנהלים כסדרם.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, ומלוא הסכומים הועברו לחברה על ידי המשיבה.

ביום 29.6.06 ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, בו התקבלו מרבית טענות המשיבה. המבקשת חוייבה להחזיר למשיבה סכום של כ- 800,000 ₪.

החברה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בבר"ע 7456/06 והבקשה נדחתה ביום 19.6.07.

רק בדיעבד הסתבר למשיבה כי ביום 4.12.05 אושר הסדר הנושים.

במסגרת הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, כחודש לאחר שאושר הסדר הנושים, הצהיר ב"כ החברה כי החברה נסחרת בבורסה ולא הזכיר במילה את עניין הסדר הנושים.

המשיבה אף טענה כי לאחר שנדחה הערעור אשר הגישה החברה לבית המשפט העליון, פנתה החברה למשיבה והציעה לה לשלם סכום של 500,000 ₪.

לדברי המשיבה, קיים הבדל מהותי בין חוב שבגינו מוגשת תביעה ופסק דין מאשר בדיעבד חוב שהיה קיים מלכתחילה, לבין הליך של ערעור כנגד פסק דין שביצועו לא עוכב, שכן רק לאחר שהתקבל הערעור נוצר החוב.

טענת החברה כי היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב בזמן שהתנהל הליך הערעור, היא טענה שכל מטרתה להתחמק מהשבת הכספים.

בזמן שאושר הסדר הנושים לא היה חוב של החברה כלפי המשיבה.

החברה אף מנועה מלעלות טענה כלשהי בענין החוב, כי בפועל קיבלה על עצמה לפרוע אותו לאחר הסדר הנושים.

ב"כ החברה לא ציין לאורך כל ההליכים כי מתגבש הסדר נושים וב"כ החברה אף ייצר מצג על פיו מצבה של החברה תקין.

החברה ניסתה לערער על פסר הדין של בית המשפט המחוזי ובכך קיבלה על עצמה את החוב  והכירה בחיוב להחזיר את הכספים.

אלו סברה החברה כי הסדר הנושים חל על החוב, לא היתה מבזבזת את זמנו של בית המשפט העליון, ומסתפקת במתן הודעה כי היא לא חייבת בהשבת הכספים לאור הסדר הנושים.

החברה אף שלחה לכל נושיה מכתב תזכורת וזימון לאסיפת הנושים ולא טרחה לשלוח מכתב מעין זה למשיבה.

החברה אף לא הצהירה בבקשה להסדר הנושים כי אותו חוב נטען נכלל במסגרת חובותיה לנושים בלתי מובטחים.

מכאן עולה כי החברה פעלה בחוסר תום לב ואין מקום לקבל את בקשתה.

החברה הגיבה לתגובתה של המשיבה, וטענה כי ביום שבו אישר בית המשפט המחוזי לכנס אסיפת נושים הערעור כבר התנהל.

המועד הקובע הוא מועד הגשת הערעור שכן לאחר מתן פסק הדין החליטה המשיבה שיש לה עילת תביעה – עילת ערעור - ומאז שנת 2002 דרשה את שלה.

החוב לא נוצר ביום 29.6.06 אלא ביום שבו שולם הסכום על ידי המשיבה לחברה על פי החלטת בית משפט השלום.

המשיבה בחרה שלא להצטרף להסדר הנושים ואף לא הגישה הוכחת חוב.

החברה היתה צריכה לפנות ולדרוש להגיש הוכחת חוב למנהל המיוחד ולא להמתין למועד החל לאחר הסדר הנושים.

המשיבה אף לא טרחה להגיש הוכחת חוב לאחר שנודע לה על הסדר הנושים באוגוסט 2006 ואף לא ביקשה הארכת מועד.

אין גם צורך להצהיר על חוב מותנה במסגרת בקשה להסדר נושים. החברה כלל לא ידעה ולא יכלה לדעת מה יפסוק בית משפט בע"א 3388/02 ובאם תחוייב בתשלום כלשהו במסגרת הערעור.

3.   עמדת הכנ"ר

הכנ"ר סבר כי דין הבקשה להתקבל, שכן החוב כלפי המשיבה נוצר לכל המאוחר בשנת 2002, משהוגש הערעור, ולכן היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב.

בתשובה לעמדת הכנ"ר נאמר כי הרקע העובדתי הוצג על ידו באופן כללי וסתמי.

הכנ"ר לא התייחס, לדברי המשיבה, לעובדה כי בשלב הסדר הנושים לא היתה למשיבה כל זכות כלפי המבקשת אלא היה נגדה פסק דין אשר מחייב אותה בתשלום לידי המבקשת, אשר ביצועו לא עוכב.

המשיבה חזרה וטענה כי החברה פעלה בחוסר תום לב וכי קיבלה על עצמה, למעשה, את החוב. 

4.   הדיון במעמד הצדדים

במעמד הדיון התייצב גם המשקיע אשר תצהירו תמך בבקשה. על פי בקשת המשיבה נרשם בפרוטוקול כי המשקיע היה מודע לקיום הערעור בעת כניסתו לחברה.

ב"כ המבקשת חזר על האמור בבקשה וטען כי ההחלטה שלא להענות לבקשה, תביא לעיוות דין שכן המשקיע השקיע בחברה על סמך מצגים שהוא קנה את החברה נקיה מכל חוב ושעבוד או חובות של העבר.

החוב לו טוענת המשיבה הוא תולדה של הליך אשר החל עובר להסדר הנושים. לכן, היה על המשיבה להגיש הוכחות חוב.

יש להקיש מההלכה אשר קבעה כי על ערב להגיש הוכחת חוב גם אם טרם נתבע לתשלום ערבותו.

ב"כ המבקשת חזר וטען כי החוב במקרה הנוכחי היה חוב עתידי ומותנה בהחלטת בית משפט שלערעור.

ב"כ המשיבה חזר והדגיש את העובדה כי החברה פנתה לכל אחד מנושיה על מנת שיגיש הוכחת חוב לא באמצעות פרסום אלא באמצעות מכתב ישיר, ואילו המשיבה היא היחידה שלא קיבלה מכתב מעין זה מאת החברה.

במקרה הנוכחי, מדובר בפסק דין שניתן נגד המשיבה, ואם היא לא היתה ממלאת אותו היתה צפויה להליכי הוצל"פ מצד החברה.

גם החברה עצמה סברה כאמור שאין צורך בהוכחת חוב.

הכנ"ר חזר על עמדתו וטען כי על המשיבה היה להגיש לפחות בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב, על מנת שהנאמן יוכל יהיה להשאיר סכום כלשהו אשר ישמש לתשלום אם הערעור היה מתקבל.

5.   דיון והחלטה

סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל קובע מהם חובות בפשיטת רגל "חוב וחבות קיימים או עתיידיים, וודאיים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות  מלפני מתן הצו, יהיו חובות ברי תביעה בפשיטת רגל..."

המונח חבות כולל בתוכו, לפי הגדרת סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל " התקשרות, התחייבות, הסכמה, או הבטחה, מפורשות או משתמעות, העשויות להביא עימן או עם הפרתן לתשלום כסף או שווה כסף... אף אם סכום החבות אינו קצוב... או שהוא מותנה או שטרם חל זמן פרעונו".

מכוח סעיף זה חובות מותנים הם בני תביעה, גם אם התמלא התנאי לאחר צו הפירוק ובהתאמה גם לאחר אישור הסדר הנושים.

כך נפסק כי ערב לחברה בפירוק, רשאי לתבוע את חובו כתביעה בת הוכחה מהמפרק, גם כאשר במועד צו הפירוק טרם פרע את ערבותו ואף אם טרם נדרש לפרוע אותה.

ראה צ. כהן פירוק חברות עמ' 261; ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאות בע"מ בפירוק נ' אגרה, פד"י מט(2) 133, בעמ' 172.

המבקשת טענה כאמור כי היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב, שכן מדובר במקרה הנוכחי בחוב עתידי או מותנה.

אינני רואה מקום לקבל את טענת המבקשת. מקובלת עלי טענת המשיבה, כי הסדר הנושים לא חל על החוב ולא היה כל מקום להגיש הוכחת חוב במסגרת ההסדר.

המשיבה חויבה כאמור, במסגרת פסק דין אשר ניתן ביום 28.11.02, לשלם למבקשת סכום של כ- 800,000 ₪.

ביום 19.12.02 הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בה נטען בין היתר כי אם תשלם את סכום פסק הדין לידי המבקשת, לא תוכל לגבות אותו בחזרה נוכח מצבה הכלכלי הדחוק.

המבקשת טענה כי מדובר בחברה ציבורית ונראה כי ענייניה מתנהלים כסדרם במסגרת הבורסה לניירות ערך.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה ומלוא הסכום הועבר על ידי המשיבה למבקשת.

המשיבה הגישה כאמור ערעור על פסק הדין אשר חייב אותה בתשלום, וזאת עוד בשנת 2002.

ביום 4.12.05 אישר ביהמ"ש את הסדר הנושים.

החברה טענה במסגרת הבקשה שבפני כי יש לדחות את טענתה של המשיבה, על פיה אין חיוב החברה להשיב למשיבה את הכספים אשר שולמו על ידה נכלל במסגרת הסדר הנושים, היות והחיוב הוא תולדה של פסק הדין של ביהמ"ש אשר דן בערעור ונתן את פסק דינו ביום 29.6.06. החברה טענה כי דין טענה זו להידחות שכן נקבע על ידי בימ"ש שהגשת ערעור אינה פוטרת מהגשת הוכחת חוב.

בענין זה הפנתה המבקשת להחלטת כב' השופטת אלשייך (כתוארה אז) בתיק פש"ר (ת"א) 1947/05, אורית דיין נ' עו"ד בראונשטיין.

נראה כי ההפניה לפסק הדין תומכת דווקא בטענתה של המשיבה.

באותו מקרה ערערה המבקשת על החלטת הנאמן, בה נדחתה תביעת החוב אשר הגישה, וכן נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב.

תביעת החוב הנטענת התבססה על הסכם מכר מיום 30.9.01 על פיו רכשה המשיבה דירה מהחייב וממוכרים נוספים, תוך התחייבות של המוכרים לשאת בתשלומי מס שבח.

שומה עצמית אשר הגישה המבקשת לרשויות המס נדחתה וביום 27.2.02 חויבה בתשלום מס שבח. בימ"ש מחוזי דחה ביום 18.1.05 ערעור שהוגש על שומה.

ערעור אשר הוגש לביהמ"ש העליון נדחה אף הוא ביום 14.6.06.

המבקשת טענה כי פנתה לחייב לאחר דחיית הערעור בביהמ"ש העליון, במהלך אוקטובר 2006, לברר אם שילם את חוב מס השבח.

החייב מסר לה כי הוא בהליכי חדלות פרעון.

המבקשת הגישה את הוכחת החוב רק באפריל 2007, ואף הגישה בקשה להארכת מועד.

המבקשת טענה כי מקור החוב של החייב כלפיה הוא בהליכים אשר החלו טרם מתן צו הכינוס, וכי החוב עצמו התגבש באופן סופי רק עם דחיית הערעור בביהמ"ש העליון ורק באותו מועד הפכה לנושה של החייב.

הנאמן טען באותו מקרה כי החוב בגינו הוגשה תביעת החוב התגבש כבר במועד משלוח השומה הראשונה, ואין בהגשת ערעור כדי לפגוע בהתגבשות החוב, לפחות כחוב עתידי.

עוד טען הנאמן כי זכותה של המבקשת להגיש את תביעת החוב, קמה מיד עם מתן צו הכינוס, לאור העובדה כי כבר באותו מועד היה ידוע לה אודות השומה.

ביהמ"ש קבע כי מן המפורסמות שהגשת ערעור על חיוב כספי, אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה להגשת תביעת חוב בהליכי חדלות פרעון בשל אותו חוב.

הפרשנות המוטעית של המבקשת את הדין וההמתנה בעקבות זאת בהגשת תביעת החוב רק לאחר מיצוי הליכי הערעור, אינם יכולים להוות טעמים מיוחדים לאיחור.

ביהמ"ש הפנה בענין זה להחלטתו בפש"ר 1021/98 בש"א 5844/04, הבנק הבינלאומי נ' מפרק חברת פאן-אל-א סחר בינלאומי.

באותו מקרה הגיש הבנק ערעור על החלטת מפרק חברת פאן-אל, לדחות על הסף את הוכחת החוב בגין איחור בהגשתה.

הבנק ראה את עצמו בתחילה כנושה מובטח אשר נוקט בהליכי כינוס.

ביום 15.8.01 קבע בימ"ש כי המשכון אשר לרשות הבנק לא משכון הוא ואין הוא תקף כלפי המפרק.

הבנק ערער על החלטה זו לביהמ"ש העליון אשר דחה את הערעור ביום 14.8.03.

ביהמ"ש הבהיר כי לו היה המועד הקובע להגשת תביעות החוב חל בתאריך זה, היתה תביעת הבנק מוגשת במועד.

כב' השופטת אלשיך קבעה עוד בהחלטה, כי עצם הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסה"ד נשוא הערעור, אפילו פסה"ד סופי ועדיין אינו חלוט - אלא אם ניתן עיכוב ביצוע.

כשם שהלכה זו חלה על החיובים האופרטיביים בפסה"ד, היא חלה מכוח קל וחומר על קביעותיו העקרוניות וההצהרתיות.

מאחר ופסה"ד מיום 15.8.01 קבע חד משמעית כי הבנק אינו נושה מובטח אלא נושה רגיל, הרי מאותו רגע השתנה המצב המשפטי וחל המועד הקובע ממנו ידע הבנק היטב כי אינו אלא נושה בלתי מובטח, וחלה עליו חובה להגשת  תביעת חוב במהירות האפשרית.

לבנק קמה אמנם הזכות החוקתית להגיש ערעור על פסה"ד "אלא, שהגשת ערעור, לכשעצמה, לא סתרה את חובתו לכבד את פסק הדין ולנהוג לפיו, כולל להגיש תביעת חוב במועד" (סעיף 7 להחלטה).

ביהמ"ש הפנה להחלטה אחרת בה נקבע כי נושה, לגביו נקבע כי הוא נושה רגיל, אין בעצם הגשת הערעור לענין מעמדו כנושה כדי להפכו לנושה מובטח. נושה זה פועל למעשה בשני כובעים – במסגרת הערעור הוא רואה עצמו כנושה מובטח ומנסה להוכיח זאת לביהמ"ש העליון. אולם, במסגרת הליכים אחרים הוא נושה רגיל אשר זכאי וחייב לפעול על פי הזכויות והחובות שמחיל מעמד זה על הנושים הרגילים.

הדרך היחידה להמנע ממצב זה הינו בקשה מפורשת לעיכוב ביצוע.

אם נחיל את כל האמור לעיל על המקרה שבפני, עולה כי פסק הדין אשר חייב את המשיבה לשלם את הסכום של 800,000 ₪ למבקשת, הפך אותה למעשה לחייבת של המבקשת.

בקשתה של המשיבה לעיכוב ביצוע נדחתה כאמור והמשיבה אף שילמה בפועל את הסכום בו חויבה על פי פסק הדין.

בנסיבות אלה, אין אכן לראות בהגשת הערעור כמשנה את מעמדה של המשיבה ממעמד של חייבת למעמד של נושה, אשר עליה להגיש הוכחת חוב במסגרת הסדר הנושים. כל עוד לא שונה מעמדה של המשיבה – הרי שעליה לנהוג בכובע של חייבת אשר מוטל עליה לשלם את סכום פסק הדין שביצועו לא עוכב.

אין בהגשת הערעור כדי להטיל על המשיבה את חובותיו של נושה, כולל החובה להגיש הוכחת חוב במסגרת הסדר הנושים.

אין גם כל מקום להשוואה בין מקרה מעין זה למקרה של ערב, אשר עצם התחייבותו ידועה מיום כריתת הסכם הערבות. השאלה היחידה אשר מתעוררת היא, מתי יידרש הערב לפרוע את ערבותו. בהתחייבות מעין זו ראה אכן ביהמ"ש העליון כהתחייבות מותנית או עתידית, בגינה יש להגיש הוכחת חוב במועד הקובע.

במקרה שבפני, היה מוטל על המשיבה חיוב חד משמעי לתשלום אשר בוצע ולא עוכב. האפשרות שאותו חיוב של המשיבה כלפי החברה אשר בוצע בפועל, יתהפך בערעור – אינה יוצרת חיוב מותנה בעת הגשתו של הערעור, המצדיק הגשת הוכחת חוב על ידי המשיבה במסגרת הסדר הנושים.

מקובלת עלי גם  טענת המשיבה, כי החברה עצמה כלל לא סברה שמדובר בחוב בר תביעה במסגרת הסדר הנושים.

בשלב ראשון, יש לציין את העובדה אשר התבררה במהלך הדיון כי המשקיע בהסדר הנושים היה מודע לקיומם של הליכי הערעור בעת שאושר הסדר הנושים.

למרות הסדר הנושים המשיכה החברה לנהל את הערעור, ואף לא טרחה לציין במסגרת הדיון בערעור כי קיים הסדר נושים.

מהמסמכים אשר צורפו לתגובת המשיבה, אף עולה בבירור כי החברה שלחה מכתב לכל מי שראתה בהם נושים - על מנת שיגישו הוכחת חוב במסגרת הסדר הנושים. אולם, מכתב מעין זה לא נשלח למשיבה.

המסקנה כי החברה ראתה את עצמה מחויבת בתשלום עפ"י פסה"ד שבערעור, עולה גם מהעובדה כי החברה, לאחר אישור הסדר הנושים, הגישה בר"ע לביהמ"ש העליון כנגד החיוב להשבת הכספים אשר נקבע במסגרת פסה"ד בערעור.

התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה הנשמעת עתה, על פיה אין החברה חייבת כלל בהשבת הכספים לאור הסדר הנושים ואי הגשת הוכחת חוב על ידי המשיבה.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי יש לדחות את הבקשה למתן הוראות.

המשיבה רשאית לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד החברה בגין פסה"ד אשר ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בע"א 3388/02, בו חייב את החברה להשיב כספים למשיבה. 

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, ט"ז בתשרי, תשס"ט (15 באוקטובר 2008), בהעדר הצדדים. 

11 דצמ, 2019

אחת הדרכים להוריש ע"פ חוק הירושה (להלן "החוק") היא על דרך עריכת צוואה.

  1. עמוד הענן המנחה את דיני הצוואות הוא קיום רצונו של המנוח, מכיוון שכך בית המשפט לא יפסול צוואה אלא אם יוכח לו בראיות כבדות משקל כי, דינה של הצוואה להתבטל.
  2. נשאלת השאלה מה ניתן לעשות, כאשר צד ג' טוען, שהצוואה שמתבקש בגינה צו קיום צוואה, לא תקפה היא.

  3. ישנן כמה דרכים לתקוף צוואה, נמנה אותם כדלהלן:
  4. המוריש הינו פסול דין, קטין, או לא ידע להבחין בטיבה של צוואה.
  5. השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה.
  6. טעות בצוואה.
  7. הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי.
  8. נטילת חלק בעריכת הצוואה או עד לעשייתה.
  9. הצוואה אינה הצוואה האחרונה שערך המנוח.
    פסול דין, קטין, או לא ידע להבחין בטיבה של צוואה.
  1. אם בזמן עריכת הצוואה היה המוריש פסול דין או קטין או לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, הצוואה בטלה.
  2. בפסיקה נקבע שבמקרה והכריזו על אדם כפסול דין ולאחר מכן ביטלו את ההכרזה, אם בזמן ההכרזה הוא ערך צוואה, צוואה זו בטלה.
  3. אי יכולת להבחין בטיבה של צוואה, הינו מבחן רפואי בעיקרו, בכדי לתקוף צוואה מסיבה זו, המתנגד נדרש להביא חוות דעת מומחה רפואי אשר מאשרת שבזמן עריכת הצוואה, המוריש לא היה כשיר מבחינה קוגניטיבית וכן לא היה מסוגל לקבל החלטות.
  4. אולם, לא בנקל יאשר בית המשפט תקיפת צוואה ע"פ עילה זו, בפסיקה נידון מקרה של מנוח שנישל בצוואה את אחותו מכיוון שחשב שגמלה ההחלטה אצל אחותו להרעיל אותו, ברם, למרות שמחשבה זו לא עמדה במבחן המציאות, בית המשפט נתן תוקף לצוואה. 

השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה
עילה זו היא העילה השכיחה ביותר לתקיפת הצוואה, אך עילה זו היא העילה המורכבת ביותר להוכחה בבית המשפט.
נשאלת השאלה מה היא השפעה בלתי הוגנת? ומה הם המבחנים לבחינת ההשפעה?
לדוגמא: מקרה של מטפלת שסעדה קשיש בערוב ימיו במשך שישה חודשים, עד אשר נפטר, לפני פטירתו ערך הקשיש צוואה בה הוריש את  רכושו למטפלת. בפס"ד זה קבע בית המשפט בדעת רוב, שאכן הוכח שהמטפלת השפיעה בצורה בלתי הוגנת על המנוח בעריכת הצוואה ולכן הצוואה בטלה.

  1. נקבעו מס' מבחנים להגדרה 'השפעה בלתי הוגנת', נציג את העיקרים מביניהם:
    האם המנוח נישל את יורשיו על פי דין?
    האם למנוח הייתה תלות פיזית או נפשית במי שנטען שביצע השפעה?
    היה והוכחה תלות, מה היקף התלות, האם פיזית או גם נפשית והפוך?
    האם המנוח היה בקשר עם משפחתו ויורשיו ע"פ דין?
    נשאלת שאלה נוספת בפסק הדין והיא, במקרה והוכח תלות פיזית ונפשית במנוח האם עובר נטל הראיה לצד השני להוכיח שלמרות התלות לא הייתה השפעה? 

נטילת חלק בעריכת הצוואה או עד לעשייתה  
ההיגיון שעמד בראשו של המחוקק לחוקק עילה זו מובן, קיימת בעייתיות רבה שאדם שנטל חלק בעשיית הצוואה או היה עד לעשייתה יזכה על פיה, זהו ניגוד עניינים מובנה.

  1. בתחילה בתי המשפט פירשו עילה זו בצורה דווקנית ומצומצמת, להלן מס' דוגמאות: 
    פירשו את המושג עריכת צוואה, רק ככתיבת הצוואה עצמה.
    פירשו את המושג 'עד לעשייתה' כעד שמשמש בפועל כעד שחותם על הצוואה ולא אדם שהיה נוכח בזמן עריכת הצוואה.
    פירשו את המושג זיכתה, רק במקרה והצוואה זיכתה את מי שנטל חלק   בעריכתה באופן ישיר.
     

  2. בהמשך הדרך בתי המשפט הרחיבו את הפרשנות לעילה זו, במקרה שבו המנוח ביקש יעוץ משפטי מאחיינו בנושא עריכת  צוואה, האחיין הפנה את המנוח לעו"ד אחר והמליץ לו לערוך צוואה בדרך של צוואה בכתב יד, לאחר 4 ימים קיבל האחיין את הצוואה בדואר, בה זיכה המנוח את כל רכושו לאחיין, בית המשפט לא מצא סיבה נראית לעיין לנישול אשת המנוח מהצוואה וקבע שצוואה זו אינה תקיפה מכיוון שהאחיין נטל חלק בעריכתה.
  3. כיום בוחנים כל מקרה לגופו, כאשר הגבול בין מעורבות בצוואה לבין אי מעורבות, הוא גבול דק ועדין. הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי  ע"פ עילה זו ישנם הוראות מסוימות בצוואה הגורמות לפסלותה.

  1. נמחיש עילה זו בדוגמא
    מוריש זיכה את כל רכושו לבנו, בתנאי שבנו ישדוד את בנק מזרחי טפחות.
    ניתן להבין כי הוראה זו אינה חוקית ולכן צוואה זו אינה תקפה.

טעות/פגם בצוואה
עילה זו פרוצדוראלית בעיקרה, ועוסקת בסיטואציה שבה ישנה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם, של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה. אולם, אם בית המשפט יכול להבין מכלל הוראות הצוואה את כוונתו האמיתית של המצווה, הטעות תתוקן.

  1.  
  1. לסיכום
  2. התנגדות לצוואה הינה עסק מורכב מאוד, ישנם מספר עילות להתנגדות, אך חובת ההוכחה מוטלת על המתנגד לצוואה, במקרים מסוג זה מומלץ להתייעץ בעורך דין המתמחה בתחום הספציפי של דיני הירושה. 

 

עו"ד אופיר אדיב

 

11 דצמ, 2019

האם יש לרשום את בת הזוג של האם הביולוגית כאם הקטינה למרות שהיא אזרחית זרה??? בנות זוג נשואות מקיימות מערכת יחסים ארוכה (10 שנים) ומנהלות משק בית משותף. האחת הינה אזרחית ישראל והשנייה שוהה בישראל מכוח אישור זמני בלבד. הישראלית נכנסה להריון מתרומת זרע אנונימית וילדה בת בשנת 2018. האזרחית הזרה הגישה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה לרשום את עצמה כאם הקטינה מיום לידתה.  

היועץ המשפטי לממשלה התנגד לבקשה מהטעמים הבאים: 

צריך יהיה לדון בבקשה רק לאחר שבת הזוג תקבל היתר שהייה קבוע בישראל. 
יש חשש שאזרחים זרים יבקשו צו להירשם כהורי קטין (צו הורות פסיקתי), בחוסר תום לב, מתוך כוונה לקבל תושבות קבע בישראל בהסתמך על הצו. 
בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, קבע בית המשפט לענייני משפחה שיש לרשום את האזרחית הזרה כאם הקטינה מיום לידתה! 

בית המשפט נימק את החלטתו, בין היתר, מהטעמים הבאים:

השיקול העיקרי הינו טובת הקטינה. הקטינה גדלה בבית בנוכחות שתי הנשים אשר מהוות עבורה אימהות. 
הליך לקבלת היתר שהייה קבוע בישראל אורך שנים ארוכות ולכן המתנה עד לסיום ההליך לא משקפת את המציאות שנוצרה לקטינה, שגדלה בבית בנוכחות שתי הנשים. 
טובתה של הקטינה היא שהמדינה תכיר במערכת היחסים שמתקיימת בפועל בינה לבין שתי הנשים, על ידי רישום שתי הנשים כאימהות בפנקסי הרישום של משרד הפנים. 
גם במידה ולא יינתן היתר שהייה קבוע בישראל, אין המשמעות שהנשים יבחרו להיפרד ולפרק את המשפחה. 
ככל שהמדינה תסבור כי בהליך מסוים הבקשה תוגש בחוסר תום לב,  היא תוכל להתערב ולהביע עמדה. 
צו הורות פסיקתי אינו מחייב מתן אישור שהייה קבוע בישראל. 

 

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת.

דיני משפחה, ליטיגציה, מקרקעין 

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.  



04 דצמ, 2019

 מה קורה כאשר האישה בוגדת עם הגיס?  האם הבעל יכול לתבוע את הגיס בטענה שהרומן גרם לו לנכות נפשית?

בשאלה מעניינת זו דן בית המשפט העליון, כאשר הבעל הנבגד הגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, בה דחה השופט את התביעה.

בית המשפט העליון קבע שניאוף ובגידה לא מהווים עילת תביעה נזיקית או חוזית!

בית המשפט העליון נימק את החלטתו, בין היתר, כדלקמן:

קשר הנישואין לא יוצר בעלות על גופו ורצונותיו של בן הזוג. תביעה בגין בגידה לא תואמת חברה דמוקרטית ומתקדמת. 

קיימת רתיעה במשפט להיכנס אל תוך מערכות יחסים אינטימיות בינאישיות ובינזוגיות.

התחייבות בני זוג לקבל על עצמם את האיסור של "לא תנאף" הינה במישור החברתי-מוסרי-דתי, אין לייבא אותה למשפט.

המשפט מכיר בערך התא המשפחתי, אך זאת תוך התחשבות בנורמות החברתיות, כאשר בימינו בגידה במסגרת נישואין הינה תופעה נפוצה.

בשל שכיחות התופעה, פתיחת האפשרות להגשת תביעות בגין ניאוף תגרום להצפה של מערכת המשפט.

תביעה כזו חודרת לפינות האינטימיות ביותר של הנוגעים בדבר ומערבת שיקולים רגשיים רבים. על כן, עלולה להביא להעצמת הסכסוך ואף לשמש כאמצעי לסחיטה ונקמה.

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת.

דיני משפחה, ליטיגציה, מקרקעין

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. 

13 נוב, 2019

פסיקה מהפכנית המורה על רישום בני זוג חד מיניים בתעודת הלידה של בנם המאומץ

בפסק דין חדשני מיום 12.12.2018 קבע בג"ץ, כנגד עמדותיהם של שר הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה, כי במקרה של אימוץ סגור (המנתק את הקשר בין הקטין להוריו הביולוגיים) יש לרשום את שני ההורים המאמצים בתעודת הלידה החדשה של המאומץ, וזאת ללא קשר לזהותם המגדרית או נטיותיהם המיניות.

בג"ץ נימוק החלטתו, בין היתר, כדלקמן:

הוראת החיסיון שבחוק האימוץ מחייבת להשמיט מתעודת הלידה של ילד שאומץ באימוץ סגור את פרטי הוריו הביולוגיים, על כן יש להימנע ממצב בו נמחקים פרטי ההורים הביולוגיים ואיש אינו תופס את מקומם.

אין בהבדל פרוצדורלי במתכונת האימוץ על ידי בני זוג בני אותו מין כדי להצדיק יחס שונה כלפיהם.

מהות האימוץ הינה אימוץ הילד על ידי תא משפחתי שנועד לקדם את טובתו, על כן אין לאפשר התייחסות שונה לבני זוג מאמצים על רקע זהותם המגדרית ונטייתם המינית.

יש לפעול על פי עקרון טובת הילד התומך ברישום התא המשפחתי המלא שלו ולא להסתפק ברישום אחד ההורים בתעודת הלידה תוך הדרת הורה אחר ופגיעה בזכותו להורות.

המצב המשפטי מכיר בשני ההורים כבעלי זכויות שוות ולכן אין להתעלם מכך ואין להצדיק רישום אחד ההורים המאמצים בלבד.

אין ליצור סתירה בין הרישום במרשם האוכלוסין, שם מופיעים שני בני הזוג כהורי הילד, ובין תעודת הלידה המציגה תמונה שונה שהיא בחירה שרירותית באחד ההורים. לא מתקבל על הדעת כי שני בני הזוג יוכרו כהורים, אך התעודה לא תיתן לכך ביטוי.  

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת.

דיני משפחה, ליטיגציה, מקרקעין

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. 

31 אוק, 2019

פסק דין תקדימי לעניין אימוץ ילדים ע"י ידועים בציבור!

הוראת סעיף 3 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 קובעת לעניין כשרות המאמץ כי: "אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד...".

בית משפט לענייני משפחה דן לאחרונה בשאלה האם ביהמ"ש רשאי ליתן צו אימוץ כאשר המבקשים הם גבר ואישה ידועים בציבור, אך אינם נשואים זל"ז?

בפסק דין תקדימי קבע בית המשפט כי איש ואישה ידועים בציבור עומדים במבחן הכשירות לאמץ בדיוק כמו איש ואישה הנשואים זל"ז, וצמד המילים "איש ואשתו" שבסעיף 3 לחוק האימוץ כולל בתוכו  בני זוג – איש ואישה ידועים בציבור.

בית המשפט נימק את החלטתו, בין היתר, בכך שכאשר נחקק חוק האימוץ לפני למעלה מ- 30 שנה, סבר המחוקק כי טובתו של קטין שהוכרז כבר אימוץ שימצא יציבות במשפחה הכוללת איש ואישה הנשואים זל"ז, אולם הנחה זו תאמה את התפיסה החברתית באותה עת, אולם כעת, לאור השינוי בתפיסות החברתיות שחל עם השנים, ניתן לכלול בפרשנות לסעיף 3 לחוק האימוץ גם  איש ואישה ידועים בציבור.

בית המשפט מצא חיזוק להחלטתו בחוק האומנה לילדים שנחקק לאחרונה אשר מאפשר גם לבני זוג, לאו דווקא בני זוג נישואים, לשמש כמשפחת אומנה. משחוק האומנה מאפשר לאיש ואישה ידועים בציבור לשמש כמשפחת אומנה, הרי ברור שמחוקק לא התכוון כי ילד אשר נמצא במשפחת אומנה והוכרז בסופו של יום כבר אימוץ לא יימסר לאימוץ לאותם בני זוג ידועים בציבור המבקשים לאמצו וזאת רק מאחר ולא נישאו זל"ז, ויאלץ לעבור שוב למשפחה אחרת בה בני הזוג נשואים.

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת.

דיני משפחה, ליטיגציה, מקרקעין

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. 

12 ספט, 2019

פסק דין

1. בפני שתי תביעות שונות אשר הדיון בהן אוחד לאור הדמיון ביניהן. 

ת.א. 50365/01

2. יום אחד טרם הגשת סיכומי התובעת, הודיעה הנתבעת לבית המשפט על הסכמתה לקבלת התביעה נשוא ת.א. 50365/01 ואף העבירה לב"כ התובעת שיק בגין תביעה זו, כחודש לאחר הגשת הסיכומים. 

3. בנסיבות אלו, כאשר ההסכמה לקבלת התביעה ניתנה רק לאחר סיום הדיון בתיק ולאחר שהתובעת הכינה סיכומיה וכאשר השיק נשלח כחודש לאחר הגשת הסיכומים - זכאית התובעת גם להוצאות משפט בתיק זה, גם אם לעניין גובה ההוצאות יש להתחשב בהסכמה - ולו המאוחרת - לקבלת התביעה. 

4. לפיכך התביעה נשוא ת.א. 50365/01 מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת את אגרות ביהמ"ש בתיק זה וכן שכ"ט עו"ד בסך 750 ₪ בצירוף מע"מ - והכל בתוך 30 יום מהיום, בקיזוז הסכום אשר הועבר לידי ב"כ התובעת. 

ת.א. 50367/01

5. תביעה זו עוסקת בעסקה על סך 20,000 ₪ אשר נערכה לכאורה בין התובעת לבין מר יורם עשור ביום 6.1.00, אשר תמורתה שולמה בכרטיס אשראי ואשר הנתבעת שילמה בגינה - לגרסתה לפנים משורת הדין - רק מחצית, היינו 10,000 ₪ בקיזוז העמלה. 

6. לטענת הנתבעת אין עליה חובה לכבד שובר האשראי בגין עסקה זו וזאת הן משום שהעסקה לא נערכה עם מר יורם עשור והן משום שהתובעת לא עמדה בתנאי ההסכם שביניהם, כאשר במיוחד נטען שהמדובר בסחר בשוברים, מבלי שפרטיו של עורך העסקה נבדקו, כמו גם זהות חתימתו. 

7. מעדותו של מר חיים מזרחי, ראש מדור במחלקת הביטחון של הנתבעת, עולה כי הטענה לסחר בשוברים מבוססת בעיקרה על האינדיקציות הבאות: 

א. המדובר בכרטיס גנוב, כפי שעולה מגרסתו של בעל הכרטיס יורם עשור, אשר נתמכת בבדיקת פוליגרף שנערכה לו;

ב. העסקה נערכה באופן ידני, באמצעות מכשיר שלוחית הספק בו (הכוללת את מספר ה - ל') נעקרה - וזאת למרות שלא הייתה כל תקלה במכשיר האלקטרוני וכי בסמוך לפני ואחרי אותה עסקה נערכו ע"י התובעת עסקאות אחרות באמצעות המכשיר האלקטרוני;

ג. לא נערכה השוואת חתימות.

8. לאחר שנתתי דעתי לכל העולה מהעדויות שנשמעו בפני ומכלל הראיות שהוצגו לי - הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בעיקרה. 

 

סחר בשוברים

9. אין חולק כי על פי סע' 2 להסכם שבין הצדדים, נאסר על התובעת לעשות שימוש בשוברים כאמצעי תשלום סחיר, היינו לא בגין עסקה שנערכה במישרין בין התובעת לבין לקוח כלשהו אשר הציג את כרטיס האשראי ורכש באמצעותו סחורה מהתובעת. 

10. אציין, כי לכאורה יש בחומר שבפני אינדיקציה לכך שהנתבעת ערה לנוהג שנטען ע"י התובעת, על פיו קיים מסחר בשוברים, במיוחד בשוק מכשירי החשמל. אינדיקציה זו עולה מכך שקיימות חברות סליקה לשוברים מסוג זה (למשל חברות יציל וגמא), אשר הבעלות בהן היא בחלקה של הבנקים המהווים גם בעלים של הנתבעת. 

11. אולם, לא מצאתי לנכון להידרש לעניין זה וזאת הן מאחר ועד הנתבעת, חיים מזרחי, לא נחקר על כך באופן ישיר והן ובמיוחד משום שבעסקה הספציפית נשוא התיק שבפני שוכנעתי כי אין המדובר בסחר בשוברים. 

12. מעדותו של מנהל התובעת, כהן ארזי, עולה כי המדובר על עסקה שנערכה במישרין בינה לבין האדם אשר הציג את כרטיס האשראי. 

13. עדותו של מנהל התובעת מתחזקת מן ההזמנה ביום העסקה עצמה (נספח ה' לתצהירו), הזמנה בה קיים פירוט של הסחורה אשר נרכשה וכן פרטי הרוכש. יש לזכור כי השובר הופקד בבנק באותו יום, 6.1.00, דבר המחזק גם כן את הטענה כי המדובר בעסקה ישירה שנערכה באותו מועד. 

14. אומנם, חשבונית המס נשוא העסקה הופקה רק ביום 10.1.00 ואולם הסברו של מנהל התובעת לעניין זה סביר וגם אם אינו נקי מספקות אין בו כדי להעלות חשד סביר לכך שאין המדובר בעסקה ישירה כעולה מההזמנה. 

15. סוגיית הסחר בשוברים רלוונטית רק לגבי הסברו של מנהל התובעת לכך שהעסקה נערכה באופן ידני ולאחר שלוחית העוסק נעקרה מהמכשיר. לטענת מנהל התובעת כך נעשה בכדי לאפשר סחר באותו שובר, סחר שאפשרי רק כאשר אין ציון לשם העוסק על גבי הכרטיס שהועבר במכשיר. מנהל התובעת טען כי כך הוא נוהג לגבי עסקאות בסכומים גדולים, בכדי לאפשר לו את הגמישות לשקול האם להפקיד את אותו שובר בבנק או לסחור בו. 

16. אומנם, עסקה בשובר ידני המופקד בבנק מחייבת את בעל העסק בעמלה שלא היה משלם אילו היה עורך את העסקה במכשיר האלקטרוני ואולם הסברו של מנהל התובעת לגבי אופן ההתנהלות העסקית שלו סביר ואינו נעדר היגיון. 

17. מכל מקום, כאשר בפועל לא נערך סחר באותו שובר וזה הופקד בחשבונה של התובעת - הרי אין בכך משום סחר בשוברים בפועל וגם עד התביעה אישר שאילו שוכנע שמדובר בעסקת אמת - היו מכבדים אותה. 

 

אופן עריכת העסקה

18. כפי שצוין לעיל, שוכנעתי כי אכן נערכה עסקה ישירה בין התובעת לבין מי שהציג את כרטיס האשראי. 

19. עיון בפרטי ההזמנה מלמד כי חלק ניכר מהפרטים המצוינים בהזמנה לגבי זהותו של עורך העסקה אינם נכונים. כך הוא לגבי כתובתו של מר יורם עשור (גולני 126 רמת גן) וכך הוא לגבי מספר הטלפון שצוין על גבי ההזמנה - מספר טלפון שכפי הנראה אינו של מר יורם עשור. 

20. אין חולק כי התובעת קיבלה אישור מהנתבעת לעריכת העסקה (קוד האישור, 036209, מופיע על גבי השובר). בכל הכבוד לנתבעת, אשר עובר למתן האישור לא ידעה כי הכרטיס נגנב לגרסת בעליו, יכולה הייתה טרם מתן האישור לאמת עם נציג התובעת את פרטי עורך העסקה, היינו כתובתו ומספר הטלפון שלו ויתכן שאילו הדבר היה מבוצע היה מוברר לצדדים כי עורך העסקה אינו בעל הכרטיס. 

21. לא אוכל לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן מר יורם עשור בעצמו ערך את העסקה אם לאו. מחד, התיאור אשר מסר מנהל התובעת כתיאורו של מר עשור בישיבת יום 14.7.02, עוד טרם שמר עשור הגיע לדיון, מתאים באופן כללי למר עשור כפי שנראה על ידי בעת עדותו - ואולם זאת לא לפרטי פרטים והתיאור יכול להתאים למגוון רחב מאוד של אנשים כך שבו כשלעצמו לא די בכדי לקבוע ממצא ברור. כמו כן, גרסתו של מר עשור לגבי מספר הטלפון אשר מסר בעת בדיקת הפוליגרף נסתרה מאישור בזק (וטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו שהמדובר במספר מירס, היא טענה שלא ניתן להעלותה בסיכומים ללא גיבוי עובדתי). מאידך, לא אוכל לומר כי שוכנעתי שטענת מר עשור שלא הוא ערך את העסקה וכי לא קיבל את הציוד טענת שווא היא. 

22. בנסיבות אלו, יש לבחון האם התובעת ערכה בדיקה כנדרש טרם עריכת העסקה. אומנם, מנהל התובעת לא יכול היה לאשר במפורש שבדק את זהות החתימה על גבי השובר עם זו שעל גבי הכרטיס - אולם לא זו בלבד שהמדובר בחתימות דומות, כעולה מדוגמת החתימה של מר עשור בעת שנבדק בפוליגרף, אלא שאין להלין על מנהל התובעת אשר מקץ זמן כה רב אינו זוכר זאת בבירור - גם כאשר הוא זוכר את פרטי העסקה, את דמותו של מר עשור ואת אופן התנהלותו. 

23. מאידך, אני מקבל את גרסתו של מנהל התובעת כי בדק את זהותו של בעל הכרטיס ובנסיבות אלו וכאשר קיבל אישור לעסקה וכאשר גם מספר תעודת הזהות המצוין בהזמנה הוא מספר תעודת הזהות של מר עשור, אינני סבור שיש ראיה של ממש לכך שהתובעת התרשלה בביצוע בדיקתה. 

24. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל (בקיזוז העמלה בסך 1.9% + מע"מ). 

25. אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה, 10,000 ₪ נכון ליום 6.1.00 ובקיזוז העמלה לעיל וכן אגרות ביהמ"ש ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. סכום התביעה ישולם בתוך 30 יום מהיום. 

26. המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לצדדים. 

ניתן היום י"ט באב, תשס"ג (17 באוגוסט 2003) בהעדר הצדדים.

לנדמן מוקי, שופט

 

 

 

12 ספט, 2019

בית המשפט העליון - פנחס כץ נ ציפורה גוטליב

 

מראה מקום: פדאור 07 (23) 770

בבית המשפט העליון

רע"א 4223/06

בפני: כבוד השופטת ע' ארבל

 

המבקשים:                  

1. פנחס כץ

2. אילנה סנדובסקי

3. שרה מרמורש

נגד

המשיבה: ציפורה גוטליב

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי

בתל-אביב-יפו מיום 11.4.06 בר"ע 1471/05 שניתנה

על ידי כבוד השופטת ש' דותן

 

בשם המבקשים: עו"ד ב' פרי-שמחיוף

 

החלטה

1. המבקשת והמשיבים החזיקו בשותפות במקרקעין המצויים באזור התעשייה סגולה בפתח תקווה, הידועים כגוש: 6354 חלקה 112 (להלן: המקרקעין), באמצעות חברת גוש: 6354 חלקה: 112 בע"מ (להלן: החברה), שהינה הבעלים הרשום של המקרקעין החל משנת 1962. במהלך השנים, בעקבות אירועים שונים, שאינם נוגעים לענייננו, השתנה אחוז החזקותיהם של הצדדים בחברה, כאשר כל צד החזיק בחלקו היחסי במקרקעין. המשיבים בחרו לעשות בחלקם שימוש ייחודי, אשר הצריך הוצאות שונות מצידם לצורך השבחת המקרקעין ופיתוחם, מבלי שנשמעה כל התנגדות מצד המבקשת. בשנת 1989 החליטו בעלי המניות בחברה על פירוקה, אולם חוסר הסכמה באשר לזהות המפרק כמו גם טענתה של המבקשת בדבר זכותה לדמי שימוש ראויים מהמשיבים עבור השימוש הייחודי שעשו בחלקה במקרקעין, הובילו את הצדדים לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.

בתאריך 21.6.99 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשייך) צו לפירוק החברה מרצון בפיקוח בית המשפט. באשר לטענה בדבר דמי השימוש, קבע בית המשפט בהסכמת הצדדים, כי הסוגיה תידון בפני הבוררת – השופטת בדימוס שרה פריש. בתאריך 9.12.01 ניתן פסק הבוררות, שאושר כחצי שנה מאוחר יותר על ידי בית המשפט המחוזי, לפיו חוייבו המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים למבקשת בגין התקופה שבין 16.12.86 עד 12.11.98. לשם ביצוע פסק הבוררות ובעקבות פניית המבקשת, נפתח נגד המשיבים תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, שהועבר מאוחר יותר ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה ומוספר כתיק 20-09351-05-1 (להלן: תיק ההוצאה לפועל).

2. בתגובה, פנו המשיבים לבית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט נ' שטרנליכט), ותבעו מהמבקשת את החזר ההוצאות שהוציאו לצורך אותו שימוש ייחודי במקרקעין על סך 720,000 ₪ (ת"א 1293/04). במסגרת הדיון בתיק זה העלתה המבקשת טענת התיישנות, אולם זו נדחתה בהחלטת בית משפט השלום מתאריך 3.2.05 מכוח פרשנות מרחיבה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). משדחה בית משפט השלום את טענת ההתיישנות וקיבל את תביעת המשיבים, ניתן לטובתם צו עיקול על זכויות המבקשת כלפי המשיבים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שהוגבל לסכום של 671,064 ₪ (להלן: צו העיקול). על החלטת בית משפט השלום, באשר לדחיית טענת ההתיישנות, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

 

3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) בבר"ע 1471/05 קיבל את הערעור ואת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, משקבע כי הפרשנות הראויה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות היא דווקא זו המצמצמת. בעקבות קבלת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, נדחתה רוב רובה של תביעת המשיבים נגדה. משכך, בתאריך 7.6.07, על פי בקשת המבקשת, ביטל בית משפט השלום בפתח תקווה את צו העיקול שהוטל על זכויותיה בתיק ההוצאה לפועל.

4. בתאריך 21.5.06, הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (להלן: בקשת רשות הערעור). בתאריך 6.6.06, בטרם ניתנה החלטה בעניין בקשת רשות הערעור, הגישו המשיבים בקשה נוספת, לפיה התבקש בית משפט זה להותיר את צו העיקול שניתן על ידי בית משפט השלום על כנו. בהחלטה שנתתי בתאריך 7.6.06 התבקשה תגובת המבקשת לבקשות, וניתן צו עיקול ארעי, ש"תחולתו כפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה", אשר הוגבל לסכום של 400,000 ₪. לאחר קבלת תגובת המשיבה הוחלט להעביר את בקשת רשות הערעור לדיון בפני הרכב תלתא.

5. בתאריך 26.3.07 הגישה המבקשת בקשה לבית משפט זו להורות על שחרור כספים מעוכבים מתיק ההוצאה לפועל

(להלן: הבקשה), שעליה נסבה החלטה זו. לדברי המבקשת, החוב שחבים לה המשיבים בתיק ההוצאה הפועל עומד על סכום של 1,170,884 ₪, אליו מתווספים חובות נוספים של המשיבים כלפיה כדוגמת הוצאות משפט שנפסקו לטובתה, אשר אותם הם נמנעים מלשלם. עד היום התקבל בתיק ההוצאה לפועל סכום של 191,053 ₪ בלבד, ואף הוא נגבה, לטענת המבקשת, לאחר "אין ספור פעולות גביה". סכום זה לא הועבר לידיה בשל העיקול שהוטל על תיק ההוצאה לפועל בהחלטה מתאריך 7.6.06.

לטענת המבקשת, יש לנהוג בצו העיקול בדרך של קיזוז, כך שהכספים שמתקבלים בתיק יועברו לידי המבקשת עד לתקרת הסכום המעוקל לטובת המשיבים. במילים אחרות: יש לאפשר לה למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר יעמוד גובה החוב על 400,000 ₪, שהוא, כאמור, הסכום עליו הוטל העיקול. זאת מאחר שבענייננו מדובר על מצב ייחודי של "עיקול עצמי", שכן המשיבים הם גם החייבים בתיק ההוצאה לפועל וגם מעקליו, וזאת להבדיל מעיקול לטובת צד ג'.

המבקשת מבססת את בקשתה על מאזן הנוחות. לדבריה, אי העברת הכספים גורמת לה נזקים כבדים, הואיל ובשל ההליכים המשפטים רבים שהיא מנהלת, כאמור, נגד המשיבים, היא נאלצת לשלם שכר טרחה לבא כוחה, וזאת מבלי שהיא מקבלת לידיה את הסכומים שנפסקו לה. נזק נוסף, לטענתה, נגרם לה בשל העובדה כי הכספים המעוכבים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, קרי, הפרשי ריבית והצמדה. מנגד, היא טוענת, כי במידה וישוחררו הכספים, לא יגרם כל נזק למשיבים, הואיל וחובם כלפיה כה גדול, כך שאף לאחר שחרור הכסף יעלה הוא על חובה כלפיהם, ויוכלו המשיבים לבצע קיזוז.

6. יצויין, כי עובר לבקשה שהגישה המבקשת לבית משפט זה, הוגשה בקשה זהה מטעמה ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה. ראש הלשכה האמורה (א' לושי-עבודי) קבעה בהחלטה מתאריך 15.3.07, כי ראוי להורות על העברת הסכום המצוי בתיק ההוצאה לפועל לידי המבקשת, אך הואיל והעיקול הוטל על ידי בית המשפט העליון (בהחלטה מתאריך 7.6.06), יש מקום לפנות בבקשה מתאימה אליו, ואין להסתפק בהחלטתה זו. ראש ההוצאה לפועל הוסיפה והבהירה כי הכספים המעוכבים אכן אינם נושאים פירות.

7. בתגובה שהגישו המשיבים לבקשה טענו כי יש לדחותה על הסף. לטענתם, חרף שמה של הבקשה, מדובר, למעשה, בבקשה לביטול עיקול, אשר צריכה להיעשות תוך 30 ימים מיום המצאת העיקול (תקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). צו העיקול על תיק ההוצאה לפועל ניתן על ידי בית משפט השלום בתאריך 15.2.04, והותר בעינו על ידי בית המשפט העליון בתאריך 7.6.06. הבקשה נתקבלה בבית משפט זה ביום-26.3.07, קרי, כשלוש שנים לאחר מתן צו העיקול המקורי וכ-10 חודשים לאחר הותרתו על כנו, ומשכך יש לקבוע כי היא הוגשה לאחר שתם המועד הקבוע בחוק להגשתה, ולדחותה על הסף.

יתר על כן, לטענת המשיבים חוסר תום הלב של המבקשת מצדיק אף הוא את דחיית הבקשה. המבקשת העלימה מבית משפט זה את העובדה כי עובר להגשת בקשה זו, הגישה בקשות חוזרות ונשנות לערכאות השונות בהן ביקשה את ביטול העיקול ונענתה בשלילה. לדבריהם של המשיבים, ההחלטה על דבר העיקול עולה בקנה אחד עם ההיגיון ועם רוח ההחלטה שניתנה בבית משפט השלום (בתאריך 3.2.05), שכן "לא יתכן שהמשיבה תהנה מפירות ההשקעה של המשיבים מבלי ששילמה את חלקה בהוצאות השונות אשר הניבו את הפירות". עוד טוענים המשיבים, כי הואיל ודמי השימוש שהם חבים לה מחויבים במע"מ ובמס הכנסה, ובהתחשב במצבה הכלכלי הרעוע של המבקשת (כפי שהעידה היא על עצמה), עולה חשש כי לאחר שיפרעו את מלוא חובם למבקשת, היא תיאלץ להשיב את חובותיה לרשויות, ומשכך, לא תיוותר בידה כל בטוחה שתבטיח את החזרת חובה למשיבים, במידה ותתקבל בקשת רשות הערעור שהגישו. לא זו אף זו, לטענת המשיבים אין נכונה טענת המבקשת לפיה לא צובר הסכום בתיק ההוצאה לפועל הפרשי ריבית והצמדה. אולם, יחד עם זאת, הם מוכנים לגייס עזרת צד ג', אשר יתן בעבורם ערבות בנקאית צמודה כנגד הכסף שנצבר בתיק ההוצאה לפועל.

8. מקובלת עלי בקשתה של המבקשת על שלל טענותיה. למבקשת עומדת הזכות לקבל את הכספים בהם זכתה, כאמור, על פי פסק דין הבוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. זכות זו הוגבלה רק ב-400,000 ₪ ולא יותר, משמע, שאת יתרת סכום החוב זכאית המבקשת לקבל לידיה. בענייננו מדובר במצב ייחודי בו המשיבים נושאים בתפקיד כפול: הם החייבים בתיק ההוצאה לפועל מחד, ומעקליו מנגד. אין כל הגיון לאפשר למשיבים לזכות בעיקול על הכספים שהם כן שילמו, אך ורק בשל העובדה שהם מעכבים את תשלום מלוא החוב, כך שהסכום שנצבר בתיק ההוצאה לפועל אינו עולה על 400,000 ₪.

יתר על כן, חובם של המשיבים למבקשת הוא גבוה לאין שיעור מחובה להם, אף אם תתקבל בקשת רשות הערעור. כל עוד חובם של המשיבים למבקשת אינו יורד מהסכום עליו הוטל העיקול - 400,000 ₪ - אין הצדקה למנוע מהמבקשת למשוך כספים מתיק ההוצאה לפועל בתואנה של הגנת זכות המשיבים לקבלת כספם, שכן גם לאחר משיכת הכספים חובם של המשיבים למבקשת עולה על חובה להם, דבר המאפשר להם לבצע קיזוז. לעומת זאת, אם נמנע מהמבקשת את מבוקשה, עלולים להיגרם לה הפסדים הן בשל העובדה שהסכומים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, הן בשל העובדה שהיא נאלצת לנהל מאבק עיקש נגד המשיבים עצמם על תשלום החוב שהם חייבים לה, הנושא בעלויות רבות.

על בסיס האמור, אני קובעת כי העיקול יוותר על כנו, אך יוטל על "תקרת" הסכום. דהיינו, המבקשת תוכל למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר החוב שיוותר למשיבים יעמוד על סך של 400,000 ש"ח, שאז יכנס

לתוקפו צו העיקול ותימנע מן המבקשת היכולת למשוך כספים נוספים.

ניתנה היום, ג' בתמוז תשס"ז (19.6.07).

02 ספט, 2019

פסק-דין

 

1.   הבנק המבקש (להלן: "בנק הפועלים" או "הבנק"), עותר לסעד בדרך של טען ביניים ביחס לסכום של 62,500 ₪ אותו צווה על ידי ראש ההוצאה לפועל, להחזיר למשיב 3, כסכום שנגבה ממנו ביתר.

המשיב 1 טוען שבמסגרת עיקולים שהטיל על זכויות המשיב 3 בבנק הפועלים עוקל גם הסכום האמור וכי הוא זכאי לקבלו.

המשיבים 2 ו-3 טוענים שאף אחד מהעיקולים שהוטלו על ידי המשיב 1 לא תפס ברשתו את הסכום האמור, וכי מכוח המחאת זכות שנעשתה על ידי המשיב 3 לטובת המשיב 2, זכאי האחרון לקבלו.

בינתיים, הסכום של 62,500 ₪ פחת בסכום ששולם לטוען אחר במסגרת הסכם פשרה  עמו, והסעד המבוקש מתייחס עתה לסכום של כ- 45,000 ₪ בלבד.

ואלה העובדות הצריכות לעניין.

2.    במסגרת הליכים שהתנהלו בין המשיב 3 לחברה בשם "אחים חסיד חברה קבלנית לבניה בע"מ", הוצאה על ידי בנק הפועלים  ערבות בנקאית בסכום של 845,495 ₪, לטובת המשיב 3. ערבות זו נדרשה על ידי המשיב 3 ב- 3.7.2003, והכספים ממימושה הוזרמו לחשבונו בסניף הפלמ"ח של הבנק.

בסמוך לאחר מכן, סכום של 885,907 ₪ מהכספים בחשבון הנ"ל, עוקל לבקשת בנק הפועלים כזוכה, על פי פסק דין שקיבל לטובתו כנגד משיב 3, וב- 8.7.2002 הועבר הסכום שעוקל, לתיק ההוצאה לפועל שהבנק פתח בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים.  

בינתיים פתח גם המשיב 1 בהליכים לגביית חובו של המשיב 3, לו.  

מתברר שכתב הערבות הבנקאית הוחזק על ידי עורך דין שוטנפלס כנאמן, וב-11.4.2002הוטל אצלו עיקול לטובת המשיב 1, כמחזיק בנכסי החייב – המשיב 3. חובו של המשיב 3 למשיב 1 לעת הזו, עמד על סכום של 849,202.92 ₪. 

ב-8.7.2002 הוגשה מטעם המשיב 3 "בקשה דחופה להרחבת העיקול לפני משלוח אזהרה" גם על זכויות המשיב 3 אצל המחזיק - בנק הפועלים, סניף הפלמ"ח. החלטת ראש ההוצאה לפועל בירושלים, בדבר הטלת עיקול ברישום, נמסרה לבנק הפועלים, רח' הפלמ"ח, ב-11.7.02. 

ואולם כאמור, הערבות הבנקאית נדרשה על ידי המשיב 3 עוד ב-3.7.2002, שלא באמצעות הנאמן, והכספים שעוקלו לטובת בנק הפועלים בחשבונו של המשיב 3, מצאו את דרכם לתיק ההוצאה לפועל כבר ב-8.7.2002. 

בחשבון המשיב 3 נותר סכום של כ-140,000 ₪ מהכספים ממימוש הערבות, ולאחר שהודע לבנק על העיקול ברישום לטובת המשיב 1 מה-8.7.2002, הוא פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות ביחס לסכום האמור.

ב-5.8.2002 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל לפיה על בנק הפועלים לחלק "את כספי החייב שבידו" בהתאם להודעות העיקול שקיבל, בין תיקי ההוצאה לפועל השונים, באופן יחסי לסכום החוב שנצבר בתיקים אלה. 

ב-20.1.2004 התקיים בפני ראש ההוצאה לפועל דיון בבקשת המשיב 3 להחזר סכומים שבנק הפועלים גבה ביתר בתיק ההוצאה לפועל שפתח כנגדו.

ב-5.2.2004, ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה בבקשה זו ולפיה היה על בנק הפועלים להחזיר למשיב 3 סכום של 62,500 ₪. 

מספר ימים קודם לכן, ב-26.1.04, המחה המשיב 3 לאחיו – המשיב 2, את זכותו להשבת כספים שנגבו ביתר בתיק ההוצאה לפועל. ההמחאה הוגבלה לסכום של 70,000 ₪, ונרשמה אצל רשם המשכונות. 

ב-23.2.2004 הטיל המשיב 1 עיקול נוסף על נכסי המשיב 3 אצל בנק הפועלים בע"מ – הודעת העיקול נשלחה במדיה המגנטית לבנק הפועלים בע"מ רח' הנגב 11 תל-אביב - וב-2.3.2004, הוטל אצל בנק הפועלים סניף הפלמ"ח, עיקול נוסף לטובת המשיב 1 על כספי המשיב 3 המוחזקים בידי בנק הפועלים, סניף הפלמ"ח.

השאלה אשר עומדת אפוא לדיון היא האם הסכום שנגבה ביתר על ידי בנק הפועלים, נתפס ברשתו של אחד או יותר מהעיקולים שהוטלו על ידי המשיב 1. להלן, אתייחס לעיקולים הללו אם כי לאו דווקא לפי סדר הטלתם.

 

3.     העיקול הראשון אצל עו"ד שטונפלס כנאמן להחזקת הערבות הבנקאית. 

הנאמן החזיק פיסית בכתב הערבות הבנקאית. לפי שהערבות לא הוסבה לו – הערבות על פי תנאיה גם לא ניתנת להעברה ולהסבה – התועלת היחידה שהמשיב 1 יכול היה להפיק מהעיקול אצל עו"ד שטונפלס הוא, מניעת האפשרות של מימוש הערבות בנקאית בלא שיהיה צורך לערב את הנאמן במימושה. אבל מסתבר שהמימוש לא נמנע, משום שהערבות שולמה על ידי הבנק, ככל הנראה,  בלא שנדרשה הצגתו של  כתב הערבות המקורי.

כך או כך, מה שהוחזק בידי הנאמן הוא המסמך בכתב אשר מעיד על הערבות ואשר באמצעותו ניתן לדרוש את תשלומה מהבנק. זה ותו לא. מאחר שעו"ד שטונפלס אינו חייב מאומה על פי הערבות והוא אינו מי שניתן לדרוש ממנו את תשלומה, העיקול שבוצע אצלו כמחזיק בנכסי החייב, לא תפס את הזכויות הכספיות של המשיב 3 מכוח הערבות. אלה עמדו למשיב 3 כלפי הבנק בלבד, והוא שנחשב כמחזיק צד ג' בזכויות הללו של המשיב 3.

 

4.    העיקולים  האחרונים מה- 23.2.2004 וה-2.3.2004. 

כזכור, המשיב 3 המחה למשיב 2 את זכותו להחזר כספים שנגבו ממנו ביתר במועד שקדם במספר ימים לעיקול הראשון משני העיקולים האחרונים.

דרכו של המשיב 1 לצלוח את המכשול הזה היא לטעון לבטלות ההמחאה הזו משום שהיא "חסרת תום לב ואך למראית עין בלבד נוצרה וכל מטרתה לא באה אלא על מנת לנסות ולהבריח כספים אותם חייב עוזי רחמים מידי נושיו" (סעיף 8 בהודעת הפרטים של המשיב 1).

כשלעצמי אני תוהה אם למשיב 1 יש מעמד לצורך תקיפת ההמחאה הזו על יסוד הטענות שהוא מעלה. לא מדובר בהמחאה כללית ובלתי רשומה של זכויות; המשיב 3 אינו נמצא בהליכי פשיטת רגל; והמשיב 1 במעמדו כמעקל, להבדיל מנאמן בפשיטת רגל, אינו יכול לדעתי להישמע בטענות הללו. (ראה בהקשר דומה: דברי כב' השופט א. ריבלין בע"א 7139/99, יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח', נח(4), 27 בסעיף 4 לפסק דינו). 

ואולם, גם לגופו של עניין, לא רק שהמשיב 1 לא הרים את הנטל להוכיח שמדובר בהמחאה למראית עין, אלא שהוכח על ידי המשיבים 2 ו-3 כי ההפך הוא הנכון. 

מהתיעוד אשר מצורף לתצהירו של המשיב 3 עולה שבין התאריכים:  28.2.03 - 24.9.02 הועברו על ידי אחיו – המשיב 2, לרחמים עוזי בע"מ, בשיקים ובמזומן סכומים אשר מסתכמים ב-68,277 ₪. כזכור, ההמחאה הוגבלה לסכום קרוב: 70,000 ₪. 

המשיב 3 טוען שהוא נטל את הסכומים הללו מאחיו כהלוואה - בחלקם לשם מימון הליכים שנוהלו על ידו נגד המבקש 1 ונגד המשיב 1. ואכן, במסגרת הליכי גילוי מסמכים, הוצגו על ידי המשיב 3 חשבוניות אשר מעידות על כך שבתקופה הרלבנטית שולמו על ידו  כשכר טרחת עו"ד,  סכומים  אשר מצטרפים לסכום כולל של כ-60,000 ₪. 

אומנם, המשיב 2 ערך את השיקים  - אלה נפרעו כולם - לפקודת החברה: רחמים עוזי בע"מ וההפקדה (היחידה) במזומן בוצעה אף היא לחשבון החברה אבל, מדובר בחברה שהיא בבעלות ובשליטה מלאה של המשיב 3, וכפי שהמשיב 3 התבטא: "החברה אין לה פה. אני עוזי רחמים 100% ממניות החברה" (פרוטוקול מ-16.2.2005, עמ' 21). 

בנסיבות אלה, אין בעובדה הזו כדי לכרסם בטענה שמדובר בהלוואה שהמשיב 3 ראה עצמו אחראי אישית להחזרתה. מהמשיב 2 שמענו הסבר ביחס למקורות הכספיים שעמדו לרשותו לצורך הלוואת הסכומים הללו לאחיו, ולא מצאתי כל סיבה לפקפק בדבריו.

לאמיתו של דבר, גם העד מטעם המשיב 1 אמר בעדותו בהתייחסו למשיב 3: "אני יוצא מתוך הנחה שהוא לווה כספים" טרונייתו היא  ש"את ההחזר הוא רצה להוציא מהמסה של החובות שלו". (פרוטוקול מ-16.2.2005, עמ' 15). 

העיקול מה-23.2.2004 מאוחר ממועד ההמחאה; למעקל אין יותר זכויות משיש לחייב; זכויות החייב – המשיב 3 - הומחו למשיב 2, והתוצאה היא שהעיקול הזה והעיקול שלאחריו אינם "תופסים" את הסכומים העודפים שבנק הפועלים גבה מהמשיב 3.

משזו מסקנתי איני רואה צורך להידרש בהקשר לעיקולים הללו לטענות הנוספות שהועלו על ידי ב"כ המשיבים 2 ו-3, בעניין הכתובת השגויה של המשרד הראשי של בנק הפועלים בע"מ ובעניין הטלת העיקול השני אצל סניף הפלמ"ח של בנק הפועלים.

 

5.    נותר אם כן לבחון את השאלה אם העיקול שהוטל על ידי המשיב 1 ב-11.7.2002 בבנק הפועלים, רח' הפלמ"ח, תפס את הסכום שבנק הפועלים צווה להחזירו למשיב 3 על ידי ראש ההוצאה לפועל, בהחלטתו מה-5.2.2004. 

כזכור, ב-5.8.2002 ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה בבקשת הבנק  למתן הוראות,  לפיה על בנק הפועלים להעביר "לתיקי ההוצל"פ השונים את כספי החייב שבידו, באופן יחסי לסכום החוב בתיקים השונים בהתאם להודעות העיקול שקיבל". 

הבקשה למתן הוראות התייחסה לסכום שנותר בחשבון המשיב 3  - כ-140,000 ₪ - לאחר שהחלק הארי מהכספים ממימוש הערבות הבנקאית, הועבר  לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק כנגד משיב זה. החלטת ראש ההוצאה לפועל מתייחסת אפוא ליתרת הזכות הזו, ומכל מקום, כך ללא ספק היא הובנה שכן לא הועלתה כל טענה, ש"כספי החייב" שבידי הבנק, כוללים גם את הכספים שהבנק העביר לתיק ההוצאה לפועל. 

המשיבים 3 ו-2 טוענים שעם העברת הכספים מחשבון המשיב 3 לתיק ההוצאה לפועל נותק הקשר בין הכספים הללו לבין העיקול שהוטל על ידי המשיב 1 אצל בנק הפועלים כמחזיק בנכסים של המשיב 3. ואכן, לעיקול אין הרי תכונות של סעד של עקיבה שלא לדבר על כך שכספים אשר נמצאים בלשכת ההוצאה לפועל אינם ניתנים לעיקול. 

לעומתם טוען המשיב 1, שיש לראות את סכום ההחזר המגיע למשיב 3, כאילו מעולם לא יצא "מפתח הבנק", משום שאם הבנק היה גובה את שבאמת הגיע לו, יתרת הזכות בחשבון המשיב 3 בבנק הפועלים, הייתה גבוהה בסכום ההחזר מזו שהייתה בחשבון. הטענה הזו, עם כל ההגיון שבה, אינה תואמת לדעתי את העקרונות שביסוד הליכי עיקול.

 

6.    הקביעה כי למשיב 3 מגיע החזר בשל גביית סכומים ביתר, נעשתה בהחלטה שניתנה שנה ומחצה לאחר שהוטל העיקול לטובת המשיב 1, והיא מתייחסת ל "בקשה של החייב להחזר תשלום שבוצע ביתר" – ככל הנראה מהתאריך: 20.4.2004.

החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה לפי סעיף 79 א. לחוק בתי המשפט, לאחר שהן בנק הפועלים והן המשיב 3 הגישו תחשיבים ביחס לסכום ההחזר המגיע למשיב 3: הבנק "מדבר" על 57,000 ₪, והמשיב 3 על 64,000 ₪.

עוד אנו יודעים מאותה החלטה שהבקשה המקורית של המשיב הייתה להחזר של 750,000 ₪ וכי "התנהלו הליכים ארוכים בין הצדדים". 

נראה אפוא, שהמועד המוקדם ביותר שבו התגבשה זכותו של המשיב 3 להחזר, הוא המועד שבו הודה הבנק שאכן מגיע לו החזר, והראיה היחידה שבידינו לעניין זה היא התחשיב שהוגש ע"י הבנק לראש ההוצאה לפועל כפי שעולה מהחלטתו הנ"ל. הדעת נותנת שהתחשיב הזה הוגש בסמוך למועד שבו ניתנה אותה החלטה, היינו – זמן ניכר לאחר שהוטל העיקול מה-11.7.2002.

חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), כולל בהגדרת "נכס"  "זכות קיימת או עתידה", אך עד לשלב שבו הכיר הבנק בזכותו של המשיב 3 להחזר כספים, לא הייתה למשיב 3 אלא תביעה או דרישה להחזר שהייתה במחלוקת והייתה טעונה הכרעה של ראש ההוצאה לפועל, וכל עוד לא עמדה מול התביעה של המשיב 3 חבות של הבנק – לא היה למשיב 3 "נכס" שהוחזק בידי הבנק. 

יוצא אפוא שבמועד הטלת העיקול שבו מדובר, היינו ב-11.7.2002, בנק הפועלים לא החזיק בנכס של המשיב 3 שהיה בר עיקול אצלו.

אין צורך להזכיר שכל נכס כזה גם לא הגיע לרשותו תוך 3 חודשים מאת שהומצא לו צו העיקול הנ"ל, שאז מכוח הוראת סעיף 44(א) היה הנכס "נתפס" על ידי העיקול. החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה כאמור, כשנה ומחצה לאחר מכן. 

אומנם לכאורה, דווקא משום שמדובר בגביית יתר ובזכות להשבה מטעם זה, הנטייה היא להשקיף על הזכות הזו מנקודת ראות של החזרת המצב לקדמותו. אבל, הזכות להחזר כספים בשל גביית יתר היא לפי טיבה זכות ערטילאית וריקה מתוכן כל עוד לא נקבע אם אכן הייתה גביית יתר, ומהו היקפה. הבנק, יש לציין, טוען בבקשתו שהוא כלל לא היה מודע לאפשרות שיידרש להחזיר כספים בשל גביית יתר – לא כל שכן, שהמשיב 1 לא היה מודע לכך. 

לכן, והגם שעילת תביעה להחזר כספים עודפים, קמה למשיב 3 כבר עם העברת הכספים מחשבונו לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק במסגרת העיקול שהוטל לטובתו,  הרי כל עוד לא נוצק תוכן בזכות להחזר כך שכנגדה עמדה חבות של הבנק, לא הייתה בידי המשיב זכות  קיימת או זכות עתידה אך מגובשת, וככזו - זכות בת עיקול.

 

7.    השאלה אם הסכום שנגבה ביתר על ידי בנק הפועלים, עוקל ב-11.7.2002, אינה יכולה להיות מוכרעת להבנתי, "במבט לאחור", כשלא הונחה תשתית עובדתית למצער לכך, שמדובר בגביית יתר מחמת טעות חשבונית גרידא. 

"תיקון" רטרואקטיבי כזה של המציאות, שאף יכול להתרחש מספר שנים לאחר שהוטל העיקול, אינו מתיישב עם הוראות חוק ההוצאה לפועל אשר מתייחס ל"נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום" (סעיף 44(א) לחוק), ואינו עולה בקנה אחד עם האופן שבו ראוי ליישם את הליך העיקול. 

ברע"א 5211/97, חיטים מכון תערובת בע"מ נ' טנא אגודה שיתופית מרכזית לשיווק, פ"ד נב(1), 644, נאמר מפי כב' השופט טירקל:

"פרשנות זאת רצויה גם מטעמים של מדיניות משפטית. מטרת ההסדרים השונים שנקבעו בחוק ההוצל"פ היא הוצאה לפועל של פסקי דין, לרבות מסמכים הניתנים לביצוע כמו פסקי דין, בדרך יעילה ופשוטה וללא צורך בדיונים משפטיים מסובכים, ככל האפשר. הרחבת משמעותם של הסעיפים הנזכרים כך שיחולו גם על נכס שאינו נמצא בידי הצד השלישי בפועל ממש, אלא גם בהחזקתו ה"קונסטרוקטיבית" תרבה התדיינויות בשאלות שהן טפלות להליכי הביצוע, הגבייה והמימוש עצמם".

 

8.    והערה אחרונה לפני סיום:

בפי המשיב 3 טענה נוספת והיא, שהעיקול לטובת המשיב 1 הוטל בסניף הפלמ"ח של הבנק, בעוד שהזכות להחזר כספים בשל גביית יתר קמה למשיב 3 כנגד התאגיד הבנקאי, ואינה "מוחזקת" על ידו דווקא באמצעות הסניף שאצלו הוטל העיקול. 

הטענה הזו נסמכת על הוראת סעיף 45א. לחוק ההוצאה לפועל, לפיה צו עיקול שנמסר במשרדו הראשי של תאגיד בנקאי נחשב כחל על נכסי החייב בכל אחד מסניפי התאגיד הבנקאי, כחלוף 3 ימים מעת הגעתו למשרד הראשי, ואילו צו עיקול אשר נמסר בסניף מסוים, חל על נכסי החייב אשר נמצאים באותו סניף, במועד המצאתו לסניף. 

ואולם, נראה שסעיף 45א. הנ"ל, מכוון להסדיר את מועד התחולה של צו עיקול שנמסר  לבנק, תוך יצירת מנגנון המאפשר ליידע את הסניפים אשר מחזיקים בנכסי החייב, על דבר העיקול, על מנת שהבנק לא יימצא מפר את הצו. בנקודה זו על כן, נראית לי גישתו של המשיב 1 מזו של המשיב 3.

כך או כך, אם אין בהסדר אשר מעוגן בסעיף 45א. הנ"ל כדי להועיל למשיב 3, לבטח אין בו כדי להיות לו לרועץ.

 

9.    המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי ההמחאה שעשה המשיב 3 לטובת המשיב 2 גוברת גם על העיקול שהוטל לטובת המשיב 1 ב-11.7.2002.

על בנק הפועלים להעביר אפוא את יתרת הסכום נשוא המחלוקת בהליך זה (62,500 ₪ בניכוי 2,360 ₪ +15,000 ₪) למשיב 2. הסכום האמור ישולם למשיב 2 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מה-5.2.2004.

 

בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.

29 יול, 2019

ביום 4/7/19 התקבלה החלטת כב' השופט דרורי בביהמ"ש המחוזי ירושלים (להלן: "ההחלטה"), הדוחה את בקשת מר זילברשלג לחיוב מימון גליל ואריה בשיפוי ופיצוי, בגין תלונה שהגישו כנגדו ללשכת עורכי הדין.  כמו כן, במסגרת ההחלטה התקבלה טענת מימון, שיש לבטל פסיקתא מיום 18/12/16, עליה חתם ביהמ"ש עקב הטעיה שביצע זילברשלג.

מימון הגישו תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד מר דני זילברשלג, ששימש בעבר כעורך דינם (המרצה כעת תקופה השעיה של 8 שנים מלשכת עורכי הדין), בגין זיוף תצהיר שכר טרחה, שעל בסיסו הגיש כנגדם תביעה לקבלת שכ"ט. בעקבות התלונה התנהל הליך משמעתי עליו הוגשו ערעורים הן ע"י הלשכה והן על ידי זילברשלג.

בסופו של דבר, היות שמסמך המקור שזויף "נעלם" מתיק הפרקליטות (כאשר בדיעבד התברר כי נלקח מהתיק על ידי זילברשלג עצמו), הגיעה לשכת עורכי הדין לפשרה עם זילברשלג לזיכוי בגין התלונה, תוך הותרת העונש שהוטל עליו. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין ביום 25/5/16 ע"י כב' השופט דרורי.

זילברשלג הגיש בקשה לחתימה על פסיקתא, שאליה צירף פסיקתא בנוסח מסולף ומטעה. ביום 18/12/16 חתם ביהמ"ש על הפסיקתא, בשל העדר התנגדות לשכת עורכי הדין לנוסחה.

בראשית שנת 2018 הגיש זילברשלג בקשה לחייב את מימון בהוצאות שנדרש להוציא לניהול ההליך המשמעתי ובפיצוי לפי החוק הפלילי. מימון השיבו לבקשה זו כי כלל לא היו צד להליך המשמעתי אלא  לשכת עורכי הדין, עוד הבהירו מימון כי זילברשלג זוכה בתיק רק מחמת הספק, בהעדר מסמך מהותי ובהסכמה ולפיכך אינו זכאי לפיצוי כלשהו ממאן דהוא. יתרה מזאת, מימון הפנו בתגובתם לכך שהפסיקתא שניסח זילברשלג ונחתמה ע"י ביהמ"ש היתה מסולפת ומוטעה.

ביהמ"ש קיבל את כל טענות מימון וקבע שאין מקום להטיל עליהם תשלום וכן קבע כי דין הפסיקתא מיום 18/12/16 להתבטל. במסגרת ההחלטה הטיח ביהמ"ש ביקורת חריפה ביותר על זילברשלג הן בשל שימוש פסול בהליכי משפט והן בשל הטעיה מכוונת של ביהמ"ש. ביהמ"ש הטיל על זילברשלג הוצאות בסך 15,000 ₪ לטובת מימון וכן בהוצאות נוספות לצדדים נוספים.

להחלטות בית המשפט לחצו כאן | וכאן

 

 

הבהרה משפטית

תוכן האתר מובא לידיעה כללית בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי הניתן ע"י עורכי דין מטעם משרד עורכי דין אלחנן ויניצקי ושות'. הסתמכות על התוכן באחריות המשתמש בלבד. אין בשימוש באתר ליצור יחסי עו"ד-לקוח. כל הזכויות שמורות למשרד עו"ד אלחנן ויניצקי ושות' 

Copyright © 2018 Vinizky.co.il All rights reserved

 

 

עקבו אחרינו ברשתות חברתיות

צרו עמנו קשר

icon [email protected]

icon 03-9124800

icon 03-9124801

icon ההסתדרות 26, פתח תקווה 

ת"ד 19, 4910000

 

שעות פעילות המשרד

ראשון - חמישי 9:00 -17:00
 

Contact Us

icon [email protected]

icon 03-9124800

icon 03-9124801

icon Ha Istadrut st. 26, Petah Tikvah

POB 19, 4910000 

 

הרשמו לניוזלטר

Menu Offcanvas