ביום 12/6/19 התקבל פסק דין של כב' השופטת ניצה מימון שעשוע בבית משפט השלום בפתח תקווה, הדוחה תביעה הצהרתית, בה התבקש ביהמ"ש להצהיר כי התובעים הם דיירים מוגנים לפי חוק ההוצאה לפועל ו/או פקודת פשיטת רגל.

בימ"ש דחה את התביעה כנגד הנתבע 2, מר יצחק מזרחי, בשל מעשה בית דין והשתק עילה. הצדדים ניהלו הליך בוררות בתביעה קודמת שהגישו התובעים כנגד תוקף הסכם המשכון עליו חתמו שבו ויתרו על כל הגנה במימוש הנכס. פסק הבוררות דחה את תביעתם וקבע כי הסכם המשכון תקף. התובעים הגישו בקשת ביטול הפסק ונדחו ולאחר מכן הגישו בר"ע אשר נדחתה גם היא.

ביהמ"ש קבע כי גם אם לתובעים טענות נוספות כנגד הסכם המשכון, שלא הועלו במהלך הבוררות, אין הם יכולים לנקוט הליך חדש, היות שדרכם היתה פתוחה להעלאת כל טענה בהליך הבוררות.

מעבר לצורך בדק ביהמ"ש הנכבד את טענות התובעים לגופן וקבע כי אין ממש טענתם בדבר אי הבנת הסכם המשכון וביהמ"ש התרשם כי מדובר במסמכים שנוסחו בצורה ברורה פשוטה ומפורשת.

עוד נדחתה טענת התובעים כי לא היו מיוצגים ונקבע כי הם היו מיוצגים לאורך כל ההליכים, החל ממועד חתימת הסכם ההלוואה והסכם המשכון וכי כל טענה שיש להם כנגד בא כוחם אין מקומה להיות מופנית כלפי הנתבע 2.

לפסק דין המלא לחצו כאן

ביום 4/7/19 התקבלה החלטת כב' השופט דרורי בביהמ"ש המחוזי ירושלים (להלן: "ההחלטה"), הדוחה את בקשת מר זילברשלג לחיוב מימון גליל ואריה בשיפוי ופיצוי, בגין תלונה שהגישו כנגדו ללשכת עורכי הדין.  כמו כן, במסגרת ההחלטה התקבלה טענת מימון, שיש לבטל פסיקתא מיום 18/12/16, עליה חתם ביהמ"ש עקב הטעיה שביצע זילברשלג.

מימון הגישו תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד מר דני זילברשלג, ששימש בעבר כעורך דינם (המרצה כעת תקופה השעיה של 8 שנים מלשכת עורכי הדין), בגין זיוף תצהיר שכר טרחה, שעל בסיסו הגיש כנגדם תביעה לקבלת שכ"ט. בעקבות התלונה התנהל הליך משמעתי עליו הוגשו ערעורים הן ע"י הלשכה והן על ידי זילברשלג.

בסופו של דבר, היות שמסמך המקור שזויף "נעלם" מתיק הפרקליטות (כאשר בדיעבד התברר כי נלקח מהתיק על ידי זילברשלג עצמו), הגיעה לשכת עורכי הדין לפשרה עם זילברשלג לזיכוי בגין התלונה, תוך הותרת העונש שהוטל עליו. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין ביום 25/5/16 ע"י כב' השופט דרורי.

זילברשלג הגיש בקשה לחתימה על פסיקתא, שאליה צירף פסיקתא בנוסח מסולף ומטעה. ביום 18/12/16 חתם ביהמ"ש על הפסיקתא, בשל העדר התנגדות לשכת עורכי הדין לנוסחה.

בראשית שנת 2018 הגיש זילברשלג בקשה לחייב את מימון בהוצאות שנדרש להוציא לניהול ההליך המשמעתי ובפיצוי לפי החוק הפלילי. מימון השיבו לבקשה זו כי כלל לא היו צד להליך המשמעתי אלא  לשכת עורכי הדין, עוד הבהירו מימון כי זילברשלג זוכה בתיק רק מחמת הספק, בהעדר מסמך מהותי ובהסכמה ולפיכך אינו זכאי לפיצוי כלשהו ממאן דהוא. יתרה מזאת, מימון הפנו בתגובתם לכך שהפסיקתא שניסח זילברשלג ונחתמה ע"י ביהמ"ש היתה מסולפת ומוטעה.

ביהמ"ש קיבל את כל טענות מימון וקבע שאין מקום להטיל עליהם תשלום וכן קבע כי דין הפסיקתא מיום 18/12/16 להתבטל. במסגרת ההחלטה הטיח ביהמ"ש ביקורת חריפה ביותר על זילברשלג הן בשל שימוש פסול בהליכי משפט והן בשל הטעיה מכוונת של ביהמ"ש. ביהמ"ש הטיל על זילברשלג הוצאות בסך 15,000 ₪ לטובת מימון וכן בהוצאות נוספות לצדדים נוספים.

להחלטות בית המשפט לחצו כאן | וכאן

פסק-דין

1.   הבנק המבקש (להלן: "בנק הפועלים" או "הבנק"), עותר לסעד בדרך של טען ביניים ביחס לסכום של 62,500 ₪ אותו צווה על ידי ראש ההוצאה לפועל, להחזיר למשיב 3, כסכום שנגבה ממנו ביתר.

המשיב 1 טוען שבמסגרת עיקולים שהטיל על זכויות המשיב 3 בבנק הפועלים עוקל גם הסכום האמור וכי הוא זכאי לקבלו.

המשיבים 2 ו-3 טוענים שאף אחד מהעיקולים שהוטלו על ידי המשיב 1 לא תפס ברשתו את הסכום האמור, וכי מכוח המחאת זכות שנעשתה על ידי המשיב 3 לטובת המשיב 2, זכאי האחרון לקבלו.

בינתיים, הסכום של 62,500 ₪ פחת בסכום ששולם לטוען אחר במסגרת הסכם פשרה  עמו, והסעד המבוקש מתייחס עתה לסכום של כ- 45,000 ₪ בלבד.

ואלה העובדות הצריכות לעניין.

2.    במסגרת הליכים שהתנהלו בין המשיב 3 לחברה בשם "אחים חסיד חברה קבלנית לבניה בע"מ", הוצאה על ידי בנק הפועלים  ערבות בנקאית בסכום של 845,495 ₪, לטובת המשיב 3. ערבות זו נדרשה על ידי המשיב 3 ב- 3.7.2003, והכספים ממימושה הוזרמו לחשבונו בסניף הפלמ"ח של הבנק.

בסמוך לאחר מכן, סכום של 885,907 ₪ מהכספים בחשבון הנ"ל, עוקל לבקשת בנק הפועלים כזוכה, על פי פסק דין שקיבל לטובתו כנגד משיב 3, וב- 8.7.2002 הועבר הסכום שעוקל, לתיק ההוצאה לפועל שהבנק פתח בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים.  

בינתיים פתח גם המשיב 1 בהליכים לגביית חובו של המשיב 3, לו.  

מתברר שכתב הערבות הבנקאית הוחזק על ידי עורך דין שוטנפלס כנאמן, וב-11.4.2002הוטל אצלו עיקול לטובת המשיב 1, כמחזיק בנכסי החייב – המשיב 3. חובו של המשיב 3 למשיב 1 לעת הזו, עמד על סכום של 849,202.92 ₪. 

ב-8.7.2002 הוגשה מטעם המשיב 3 "בקשה דחופה להרחבת העיקול לפני משלוח אזהרה" גם על זכויות המשיב 3 אצל המחזיק - בנק הפועלים, סניף הפלמ"ח. החלטת ראש ההוצאה לפועל בירושלים, בדבר הטלת עיקול ברישום, נמסרה לבנק הפועלים, רח' הפלמ"ח, ב-11.7.02. 

ואולם כאמור, הערבות הבנקאית נדרשה על ידי המשיב 3 עוד ב-3.7.2002, שלא באמצעות הנאמן, והכספים שעוקלו לטובת בנק הפועלים בחשבונו של המשיב 3, מצאו את דרכם לתיק ההוצאה לפועל כבר ב-8.7.2002. 

בחשבון המשיב 3 נותר סכום של כ-140,000 ₪ מהכספים ממימוש הערבות, ולאחר שהודע לבנק על העיקול ברישום לטובת המשיב 1 מה-8.7.2002, הוא פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות ביחס לסכום האמור.

ב-5.8.2002 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל לפיה על בנק הפועלים לחלק "את כספי החייב שבידו" בהתאם להודעות העיקול שקיבל, בין תיקי ההוצאה לפועל השונים, באופן יחסי לסכום החוב שנצבר בתיקים אלה. 

ב-20.1.2004 התקיים בפני ראש ההוצאה לפועל דיון בבקשת המשיב 3 להחזר סכומים שבנק הפועלים גבה ביתר בתיק ההוצאה לפועל שפתח כנגדו.

ב-5.2.2004, ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה בבקשה זו ולפיה היה על בנק הפועלים להחזיר למשיב 3 סכום של 62,500 ₪. 

מספר ימים קודם לכן, ב-26.1.04, המחה המשיב 3 לאחיו – המשיב 2, את זכותו להשבת כספים שנגבו ביתר בתיק ההוצאה לפועל. ההמחאה הוגבלה לסכום של 70,000 ₪, ונרשמה אצל רשם המשכונות. 

ב-23.2.2004 הטיל המשיב 1 עיקול נוסף על נכסי המשיב 3 אצל בנק הפועלים בע"מ – הודעת העיקול נשלחה במדיה המגנטית לבנק הפועלים בע"מ רח' הנגב 11 תל-אביב - וב-2.3.2004, הוטל אצל בנק הפועלים סניף הפלמ"ח, עיקול נוסף לטובת המשיב 1 על כספי המשיב 3 המוחזקים בידי בנק הפועלים, סניף הפלמ"ח.

השאלה אשר עומדת אפוא לדיון היא האם הסכום שנגבה ביתר על ידי בנק הפועלים, נתפס ברשתו של אחד או יותר מהעיקולים שהוטלו על ידי המשיב 1. להלן, אתייחס לעיקולים הללו אם כי לאו דווקא לפי סדר הטלתם.

3.     העיקול הראשון אצל עו"ד שטונפלס כנאמן להחזקת הערבות הבנקאית. 

הנאמן החזיק פיסית בכתב הערבות הבנקאית. לפי שהערבות לא הוסבה לו – הערבות על פי תנאיה גם לא ניתנת להעברה ולהסבה – התועלת היחידה שהמשיב 1 יכול היה להפיק מהעיקול אצל עו"ד שטונפלס הוא, מניעת האפשרות של מימוש הערבות בנקאית בלא שיהיה צורך לערב את הנאמן במימושה. אבל מסתבר שהמימוש לא נמנע, משום שהערבות שולמה על ידי הבנק, ככל הנראה,  בלא שנדרשה הצגתו של  כתב הערבות המקורי.

כך או כך, מה שהוחזק בידי הנאמן הוא המסמך בכתב אשר מעיד על הערבות ואשר באמצעותו ניתן לדרוש את תשלומה מהבנק. זה ותו לא. מאחר שעו"ד שטונפלס אינו חייב מאומה על פי הערבות והוא אינו מי שניתן לדרוש ממנו את תשלומה, העיקול שבוצע אצלו כמחזיק בנכסי החייב, לא תפס את הזכויות הכספיות של המשיב 3 מכוח הערבות. אלה עמדו למשיב 3 כלפי הבנק בלבד, והוא שנחשב כמחזיק צד ג' בזכויות הללו של המשיב 3.

4.    העיקולים  האחרונים מה- 23.2.2004 וה-2.3.2004. 

כזכור, המשיב 3 המחה למשיב 2 את זכותו להחזר כספים שנגבו ממנו ביתר במועד שקדם במספר ימים לעיקול הראשון משני העיקולים האחרונים.

דרכו של המשיב 1 לצלוח את המכשול הזה היא לטעון לבטלות ההמחאה הזו משום שהיא "חסרת תום לב ואך למראית עין בלבד נוצרה וכל מטרתה לא באה אלא על מנת לנסות ולהבריח כספים אותם חייב עוזי רחמים מידי נושיו" (סעיף 8 בהודעת הפרטים של המשיב 1).

כשלעצמי אני תוהה אם למשיב 1 יש מעמד לצורך תקיפת ההמחאה הזו על יסוד הטענות שהוא מעלה. לא מדובר בהמחאה כללית ובלתי רשומה של זכויות; המשיב 3 אינו נמצא בהליכי פשיטת רגל; והמשיב 1 במעמדו כמעקל, להבדיל מנאמן בפשיטת רגל, אינו יכול לדעתי להישמע בטענות הללו. (ראה בהקשר דומה: דברי כב' השופט א. ריבלין בע"א 7139/99, יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח', נח(4), 27 בסעיף 4 לפסק דינו). 

ואולם, גם לגופו של עניין, לא רק שהמשיב 1 לא הרים את הנטל להוכיח שמדובר בהמחאה למראית עין, אלא שהוכח על ידי המשיבים 2 ו-3 כי ההפך הוא הנכון. 

מהתיעוד אשר מצורף לתצהירו של המשיב 3 עולה שבין התאריכים:  28.2.03 - 24.9.02 הועברו על ידי אחיו – המשיב 2, לרחמים עוזי בע"מ, בשיקים ובמזומן סכומים אשר מסתכמים ב-68,277 ₪. כזכור, ההמחאה הוגבלה לסכום קרוב: 70,000 ₪. 

המשיב 3 טוען שהוא נטל את הסכומים הללו מאחיו כהלוואה - בחלקם לשם מימון הליכים שנוהלו על ידו נגד המבקש 1 ונגד המשיב 1. ואכן, במסגרת הליכי גילוי מסמכים, הוצגו על ידי המשיב 3 חשבוניות אשר מעידות על כך שבתקופה הרלבנטית שולמו על ידו  כשכר טרחת עו"ד,  סכומים  אשר מצטרפים לסכום כולל של כ-60,000 ₪. 

אומנם, המשיב 2 ערך את השיקים  - אלה נפרעו כולם - לפקודת החברה: רחמים עוזי בע"מ וההפקדה (היחידה) במזומן בוצעה אף היא לחשבון החברה אבל, מדובר בחברה שהיא בבעלות ובשליטה מלאה של המשיב 3, וכפי שהמשיב 3 התבטא: "החברה אין לה פה. אני עוזי רחמים 100% ממניות החברה" (פרוטוקול מ-16.2.2005, עמ' 21). 

בנסיבות אלה, אין בעובדה הזו כדי לכרסם בטענה שמדובר בהלוואה שהמשיב 3 ראה עצמו אחראי אישית להחזרתה. מהמשיב 2 שמענו הסבר ביחס למקורות הכספיים שעמדו לרשותו לצורך הלוואת הסכומים הללו לאחיו, ולא מצאתי כל סיבה לפקפק בדבריו.

לאמיתו של דבר, גם העד מטעם המשיב 1 אמר בעדותו בהתייחסו למשיב 3: "אני יוצא מתוך הנחה שהוא לווה כספים" טרונייתו היא  ש"את ההחזר הוא רצה להוציא מהמסה של החובות שלו". (פרוטוקול מ-16.2.2005, עמ' 15). 

העיקול מה-23.2.2004 מאוחר ממועד ההמחאה; למעקל אין יותר זכויות משיש לחייב; זכויות החייב – המשיב 3 - הומחו למשיב 2, והתוצאה היא שהעיקול הזה והעיקול שלאחריו אינם "תופסים" את הסכומים העודפים שבנק הפועלים גבה מהמשיב 3.

משזו מסקנתי איני רואה צורך להידרש בהקשר לעיקולים הללו לטענות הנוספות שהועלו על ידי ב"כ המשיבים 2 ו-3, בעניין הכתובת השגויה של המשרד הראשי של בנק הפועלים בע"מ ובעניין הטלת העיקול השני אצל סניף הפלמ"ח של בנק הפועלים.

5.    נותר אם כן לבחון את השאלה אם העיקול שהוטל על ידי המשיב 1 ב-11.7.2002 בבנק הפועלים, רח' הפלמ"ח, תפס את הסכום שבנק הפועלים צווה להחזירו למשיב 3 על ידי ראש ההוצאה לפועל, בהחלטתו מה-5.2.2004. 

כזכור, ב-5.8.2002 ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה בבקשת הבנק  למתן הוראות,  לפיה על בנק הפועלים להעביר "לתיקי ההוצל"פ השונים את כספי החייב שבידו, באופן יחסי לסכום החוב בתיקים השונים בהתאם להודעות העיקול שקיבל". 

הבקשה למתן הוראות התייחסה לסכום שנותר בחשבון המשיב 3  - כ-140,000 ₪ - לאחר שהחלק הארי מהכספים ממימוש הערבות הבנקאית, הועבר  לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק כנגד משיב זה. החלטת ראש ההוצאה לפועל מתייחסת אפוא ליתרת הזכות הזו, ומכל מקום, כך ללא ספק היא הובנה שכן לא הועלתה כל טענה, ש"כספי החייב" שבידי הבנק, כוללים גם את הכספים שהבנק העביר לתיק ההוצאה לפועל. 

המשיבים 3 ו-2 טוענים שעם העברת הכספים מחשבון המשיב 3 לתיק ההוצאה לפועל נותק הקשר בין הכספים הללו לבין העיקול שהוטל על ידי המשיב 1 אצל בנק הפועלים כמחזיק בנכסים של המשיב 3. ואכן, לעיקול אין הרי תכונות של סעד של עקיבה שלא לדבר על כך שכספים אשר נמצאים בלשכת ההוצאה לפועל אינם ניתנים לעיקול. 

לעומתם טוען המשיב 1, שיש לראות את סכום ההחזר המגיע למשיב 3, כאילו מעולם לא יצא "מפתח הבנק", משום שאם הבנק היה גובה את שבאמת הגיע לו, יתרת הזכות בחשבון המשיב 3 בבנק הפועלים, הייתה גבוהה בסכום ההחזר מזו שהייתה בחשבון. הטענה הזו, עם כל ההגיון שבה, אינה תואמת לדעתי את העקרונות שביסוד הליכי עיקול.

6.    הקביעה כי למשיב 3 מגיע החזר בשל גביית סכומים ביתר, נעשתה בהחלטה שניתנה שנה ומחצה לאחר שהוטל העיקול לטובת המשיב 1, והיא מתייחסת ל "בקשה של החייב להחזר תשלום שבוצע ביתר" – ככל הנראה מהתאריך: 20.4.2004.

החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה לפי סעיף 79 א. לחוק בתי המשפט, לאחר שהן בנק הפועלים והן המשיב 3 הגישו תחשיבים ביחס לסכום ההחזר המגיע למשיב 3: הבנק "מדבר" על 57,000 ₪, והמשיב 3 על 64,000 ₪.

עוד אנו יודעים מאותה החלטה שהבקשה המקורית של המשיב הייתה להחזר של 750,000 ₪ וכי "התנהלו הליכים ארוכים בין הצדדים". 

נראה אפוא, שהמועד המוקדם ביותר שבו התגבשה זכותו של המשיב 3 להחזר, הוא המועד שבו הודה הבנק שאכן מגיע לו החזר, והראיה היחידה שבידינו לעניין זה היא התחשיב שהוגש ע"י הבנק לראש ההוצאה לפועל כפי שעולה מהחלטתו הנ"ל. הדעת נותנת שהתחשיב הזה הוגש בסמוך למועד שבו ניתנה אותה החלטה, היינו – זמן ניכר לאחר שהוטל העיקול מה-11.7.2002.

חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), כולל בהגדרת "נכס"  "זכות קיימת או עתידה", אך עד לשלב שבו הכיר הבנק בזכותו של המשיב 3 להחזר כספים, לא הייתה למשיב 3 אלא תביעה או דרישה להחזר שהייתה במחלוקת והייתה טעונה הכרעה של ראש ההוצאה לפועל, וכל עוד לא עמדה מול התביעה של המשיב 3 חבות של הבנק – לא היה למשיב 3 "נכס" שהוחזק בידי הבנק. 

יוצא אפוא שבמועד הטלת העיקול שבו מדובר, היינו ב-11.7.2002, בנק הפועלים לא החזיק בנכס של המשיב 3 שהיה בר עיקול אצלו.

אין צורך להזכיר שכל נכס כזה גם לא הגיע לרשותו תוך 3 חודשים מאת שהומצא לו צו העיקול הנ"ל, שאז מכוח הוראת סעיף 44(א) היה הנכס "נתפס" על ידי העיקול. החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה כאמור, כשנה ומחצה לאחר מכן. 

אומנם לכאורה, דווקא משום שמדובר בגביית יתר ובזכות להשבה מטעם זה, הנטייה היא להשקיף על הזכות הזו מנקודת ראות של החזרת המצב לקדמותו. אבל, הזכות להחזר כספים בשל גביית יתר היא לפי טיבה זכות ערטילאית וריקה מתוכן כל עוד לא נקבע אם אכן הייתה גביית יתר, ומהו היקפה. הבנק, יש לציין, טוען בבקשתו שהוא כלל לא היה מודע לאפשרות שיידרש להחזיר כספים בשל גביית יתר – לא כל שכן, שהמשיב 1 לא היה מודע לכך. 

לכן, והגם שעילת תביעה להחזר כספים עודפים, קמה למשיב 3 כבר עם העברת הכספים מחשבונו לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק במסגרת העיקול שהוטל לטובתו,  הרי כל עוד לא נוצק תוכן בזכות להחזר כך שכנגדה עמדה חבות של הבנק, לא הייתה בידי המשיב זכות  קיימת או זכות עתידה אך מגובשת, וככזו - זכות בת עיקול.

7.    השאלה אם הסכום שנגבה ביתר על ידי בנק הפועלים, עוקל ב-11.7.2002, אינה יכולה להיות מוכרעת להבנתי, "במבט לאחור", כשלא הונחה תשתית עובדתית למצער לכך, שמדובר בגביית יתר מחמת טעות חשבונית גרידא. 

"תיקון" רטרואקטיבי כזה של המציאות, שאף יכול להתרחש מספר שנים לאחר שהוטל העיקול, אינו מתיישב עם הוראות חוק ההוצאה לפועל אשר מתייחס ל"נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום" (סעיף 44(א) לחוק), ואינו עולה בקנה אחד עם האופן שבו ראוי ליישם את הליך העיקול. 

ברע"א 5211/97, חיטים מכון תערובת בע"מ נ' טנא אגודה שיתופית מרכזית לשיווק, פ"ד נב(1), 644, נאמר מפי כב' השופט טירקל:

"פרשנות זאת רצויה גם מטעמים של מדיניות משפטית. מטרת ההסדרים השונים שנקבעו בחוק ההוצל"פ היא הוצאה לפועל של פסקי דין, לרבות מסמכים הניתנים לביצוע כמו פסקי דין, בדרך יעילה ופשוטה וללא צורך בדיונים משפטיים מסובכים, ככל האפשר. הרחבת משמעותם של הסעיפים הנזכרים כך שיחולו גם על נכס שאינו נמצא בידי הצד השלישי בפועל ממש, אלא גם בהחזקתו ה"קונסטרוקטיבית" תרבה התדיינויות בשאלות שהן טפלות להליכי הביצוע, הגבייה והמימוש עצמם".

8.    והערה אחרונה לפני סיום:

בפי המשיב 3 טענה נוספת והיא, שהעיקול לטובת המשיב 1 הוטל בסניף הפלמ"ח של הבנק, בעוד שהזכות להחזר כספים בשל גביית יתר קמה למשיב 3 כנגד התאגיד הבנקאי, ואינה "מוחזקת" על ידו דווקא באמצעות הסניף שאצלו הוטל העיקול. 

הטענה הזו נסמכת על הוראת סעיף 45א. לחוק ההוצאה לפועל, לפיה צו עיקול שנמסר במשרדו הראשי של תאגיד בנקאי נחשב כחל על נכסי החייב בכל אחד מסניפי התאגיד הבנקאי, כחלוף 3 ימים מעת הגעתו למשרד הראשי, ואילו צו עיקול אשר נמסר בסניף מסוים, חל על נכסי החייב אשר נמצאים באותו סניף, במועד המצאתו לסניף. 

ואולם, נראה שסעיף 45א. הנ"ל, מכוון להסדיר את מועד התחולה של צו עיקול שנמסר  לבנק, תוך יצירת מנגנון המאפשר ליידע את הסניפים אשר מחזיקים בנכסי החייב, על דבר העיקול, על מנת שהבנק לא יימצא מפר את הצו. בנקודה זו על כן, נראית לי גישתו של המשיב 1 מזו של המשיב 3.

כך או כך, אם אין בהסדר אשר מעוגן בסעיף 45א. הנ"ל כדי להועיל למשיב 3, לבטח אין בו כדי להיות לו לרועץ.

9.    המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי ההמחאה שעשה המשיב 3 לטובת המשיב 2 גוברת גם על העיקול שהוטל לטובת המשיב 1 ב-11.7.2002.

על בנק הפועלים להעביר אפוא את יתרת הסכום נשוא המחלוקת בהליך זה (62,500 ₪ בניכוי 2,360 ₪ +15,000 ₪) למשיב 2. הסכום האמור ישולם למשיב 2 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מה-5.2.2004.

בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.

לפני:                 כב' הש' צבי ויצמן

בעניין -             פלונית

ע"י בא כוחו עוה"ד אלחנן ויניצקי ואח'

נגד

הנתבע:            עזבון המנוח אלמוני ז"ל

ע"י ב"כ עו"ד יפעת מנדל- גודלניק

פסק דין

1. זוהי תביעה כספית נגד עזבונו של המנוח **** **** ז"ל (להלן – המנוח) .

התובעת, אלמנתו של המנוח, עותרת בתביעתה לפיצוי כספי מן העזבון בגין הנזק הממוני והלא ממוני שנגרם לה, לטענתה, בשל סירובו של המנוח ליתן לה גט במשך כעשרים שנה .

עוד עותרת התובעת לקבלת סעד הצהרתי שעיקרו כי מחצית מרכוש המנוח שייך לה מכוח חזקת השיתוף וכן היא מוסיפה ועותרת לסעדים כספיים נוספים כפי שיפורט להלן.

2. התובעת נישאה למנוח ביום 8.4.57 ומנישואים אלו נולדו שלושת ילדיהם.

ביום הגשת התביעה היו כל ילדי בני הזוג בגירים .

3. התובעת לא שבעה נחת מחיי נישואיה עם המנוח אשר הראה לה מנחת זרועו ושבט לשונו.

בפסק דין שניתן ביום 3.11.70, שהיה אחד מרבים שניתנו בעניינם של בני הזוג, כתב כב' הש' ד"ר מ. בייסקי -

"היתה לי ההזדמנות לשמוע על פרשה עגומה וממושכת של יחסים בין הנתבע (המנוח – צ.ו) לבין אשתו ( התובעת – צ.ו) אשר במהלכה לא רק מריבות וסכסוכים היו דבר של יום יום אלא הנתבע לא פעם הרים ידו על אשתו ולא רק איים אלא אף הנחית בה מכות . היה והמשטרה נאלצה להתערב ובמקרה מסוים נלקחה התובעת מס' 1 לבית חולים..."

(הערה - פסק דינו של הש' בייסקי במ.א 210/69, ניתן ביום 3.11.70, על פסק דין זה הוגש ערעור והוא הוחזר לשמיעת ראיות בעניין שיעור המזונות שנפסק בו, אך גם בפסק הדין השני שניתן ביום 11.4.72 חזר בית המשפט על העובדות המצוינות לעיל ובלשונו – "לא אחזור לתאר דברים אלה מחדש ... הדברים שנאמרו שם יפים גם לאחר הראיות הנוספות")

בנה של התובעת, ****, העיד בתצהיר שהוגש מטעמו כי המשפחה חיה בפחד מתמיד מהמנוח -

"אמא כל הזמן ניסתה להסתיר מאיתנו את הסבל שסבלה בחייה עם אבי, אך הייתי שומע אותה בוכה בלילות, והיו מקרים שהיה נוהג כלפיה באלימות לידנו מושך לה בשער ומפיל אותה ארצה " ( סע' 8 לתצהירו )

ובחקירתו הוסיף –

"חזרתי מהגן הייתי מגיע חוטף צעקות או מכות. הלכתי לבית הספר ואוי ואבוי אם הייתי חוזר עם ציונים פחות מ- 100...לא אשכח שהגעתי עם ציון של 92 בחשבון, חטפתי תיק שהיה עם ברזלים וחטפתי את הברזל של התיק בצוואר. המנוח צעק עלי - "איזה חמור אתה שמגיע עם ציון 90 "" ( עמ' 8-9 לפרוטוקול מיום 8.11.05)

וכן –

"בלילה כשאני צריך ללכת לישון ואני מסתגר לי בחדר בחושך ושומע את הצעקות ואמא בוכה בחדר השני...ושאני בשנת 1965 ילד בן 7 שומע מילים כמו "זונה, מופקרת, אני אהרוג אותך " ומכות ואני צריך לשמוע את זה מהחדר ולהציץ מהמנעול שהוא מושך לה את השיער על הריצפה ואומר לה "תנקי את הריצפה" ( עמ' 9 לפרוטוקול מיום 8.11.05)

4. ביום 8.2.69, אחר שהוגדשה הסאה, עזבה התובעת עם ילדיה את דירת הצדדים ועברה לגור בדירת הוריה .

5. ביום 2.1.77 , הגישה התובעת תביעת גירושין לבית הדין הרבני האיזורי בתל אביב .

כבר בדיון שהתקיים ביום 25.5.77 (ח' סיוון תשל"ז) הבהיר בית הדין הרבני למנוח -

"עליך להתגרש ותוכל לקחת אשה אחרת"

ואולם הבעל השיב –

"אני לא צריך אשה אחרת . עליה לחזור הביתה ונוכל לחיות בסדר"

כך הוסיף וטען הבעל אף עשרות שנים אחר שנוצר פירוד מוחלט בינו לבין התובעת !

6. ביום 29.3.79 (א' ניסן תשל"ט), לאחר מסכת דיונים ארוכה, נתן בית הדין הרבני החלטתו המורה למנוח לגרש את אשתו ולתת לה גיטה, ובלשונה –

"לאחר הדיונים הממושכים שבין הצדדים וזה שנים רבות שבני הזוג גרים בנפרד והאשה מפצירה בתביעתה לגירושין ומאידך הבעל מתעקש ואינו נענה לתביעתה ולא נראה כל סיכוי לשלום בית בניהם . אנו מחליטים : דעת בית הדין כי על הבעל **** **** להיענות לתביעתה הצודקת של אשתו **** **** ולגרשה בגט פיטורין" (הדגשה שלי – צ.ו)

(ראה החלטה בתיק 611- לח)

המנוח עמד במריו ולא גירש את אשתו למרות חיובו של בית הדין .

7. ביום 5.8.81 (ה' אב תשמ"א) ניתן פסק דין נוסף בבית הדין הרבני בפתח תקווה אשר חזר ואישר את החלטת בית הדין הרבני דלעיל בזו הלשון –

"... ולאחר העיון ביה"ד פוסק :

דוחים תביעת האשה לכפות על הבעל לתת ג"פ

ביה"ד חוזר על החלטתו מתאריך א' ניסן תשל"ט כי על הבעל להענות לתביעתה של אשתו **** **** ולגרשה בגט פיטורין..."

גם בכך לא היה כדי להועיל .

8. ביום 17.3.96 שבה התובעת והגישה תביעה נוספת לכפית גט לבית הדין הרבני בירושלים (בית הדין לעגונות).

בהחלטתו מיום 13.2.97 קבע בית הדין מועד לסידור גט ליום 30.3.97 וציין כי באם לא יינתן הגט יקבעו סנקציות כנגד המנוח בהתאם לחוק .

ביום 30.3.97 לא הופיע המנוח לדיון שנקבע בטענה כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר את הגעתו. בית הדין קבע מועד נוסף לסידור הגט ליום 30.4.97 אלא שאף במועד זה לא התייצב המנוח ובא כוחו טען כי מצבו הרפואי בכי רע, בית הדין הציע, איפוא, לשלוח סופר ועדים לביתו של המנוח לצורך עריכת הגט. מטעמים כאלה ואחרים, אשר לא פורטו לפני, הדבר לא הגיע לכלל ביצוע .

9. ביום 21.12.98 הלך המנוח לעולמו לא לפני שערך צוואה, ביום 5.3.98, ובה הוריש את רכושו אשר פורט לפרטי פרטים ל - 27 מקרובי משפחתו . למותר לציין כי התובעת וילדי בני הזוג הודרו מהצוואה .

10 .ביום 23.12.99 (י"ד טבת תש"ס) ניתנה החלטת בית הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה המאשרת כי התובעת היתה מסורבת גט ועגונה במשך שנים רבות . וזו לשונה –

" האשה **** ****...הגישה בקשה לביה"ד לתת לה אישור שהיא היתה מסורבת גט ועגונה במשך שנים רבות ע"י בעלה **** ****.

ביה"ד נענה לבקשתה ואכן האשה היתה מסורבת גט ועגונה במשך שנים רבות "

יוער כבר עתה - ב"כ הנתבע בסיכומיו מלין על כך שהחלטת בית הדין הרבני האיזורי צורפה לתיק ביהמ"ש אך ורק עם סיכומי התובעת ולפיכך יש לראות בו ראיה חדשה אשר יש להתעלם ממנה .

אני סבור כי אין לקבל טענתו זו של ב"כ הנתבע - התובעת ציינה מפורשות את החלטת בית הדין הרבני מיום 23.12.99 הן בתביעתה (סע' 76 לכתב התביעה) והן בתצהירה (סע' 91 לתצהיר), לפיכך אין מניעה כי התובעת תצרף את עותק ההחלטה לסיכומיה. בהיותה של ההחלטה החלטת רשות שיפוטית הרי שהיא ככל החלטה או פסק דין של בית משפט

אותו יכול צד לצרף לסיכומיו כאוות נפשו. לו רצה הנתבע לערער על עצם קיומה או חוקיותה של ההחלטה יכול היה לחקור את התובעת לעניין זה או להביא ראיות התומכות בטענתו, מעת שלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו . יותר מכך - טענות הנתבע כנגד ההחלטה ואי חוקיותה, כפי שהן מפורטות בכתב סיכומיו, הינן טענות חדשות אשר לא בא זכרן בכתב ההגנה ויש בהן אף אלמנט עובדתי הנדרש לראיות אשר לא סופקו, ואף מטעם זה יש לדחותן .

11. התובעת עותרת בתביעתה לקבלת הסעדים הבאים –

לחייב הנתבע לפצותה עבור נזקים שנגרמו לה בגין עגינותה ע"י המנוח ובכלל זה סך של 615,200 ₪ בגין נזקים ממוניים וסך נוסף ע"פ שיקול דעתו של ביהמ"ש בגין הנזק הלא ממוני לרבות כאב וסבל וכיוצ"ב .

לחייב הנתבע בפיצויים עונשיים ומוגברים בשיעור של 1,000,000 ₪ בגין מעשי או מחדלי המנוח בכל הקשור לעגינותה.

ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי מחצית מרכושו של המנוח שייך לה מכוח חזקת השיתוף .

לחייב את הנתבע בסך של 693,297 ש"ח בגין מחצית הזכויות הכספיות והמטלטלין אשר המנוח נטל מרכושם המשותף של הצדדים.

ה. לחייב הנתבע לפצותה בסך של 170,718 ₪ בגין התחמקות המנוח מתשלום מזונות בשיעור הראוי להשתכרותו האמיתית .

התובעת הגבילה תביעתה לצרכי אגרה לסך של 2,000,000 ₪ .

12.עגינות וסרבנות גט – ההלכה והבעיה

"אינו דומה האיש המגרש לאישה מתגרשת, שהאישה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו"

(יבמות פרק י"ד , משנה א')

מעיקר הדין תלויים גירושין בין בני זוג יהודים ברצונו של הבעל בלבד, הבעל יכול להשליך את הגט לחיקה של אשתו, לתוך סלה או לרגליה לפני שני עדים ואז היא תהא מגורשת אף בלא הסכמתה . כמאמר המשנה –

"הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת... לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת"

משנה מסכת גיטין פרק ח משנה א וכן ראה שם, פרק ט' משנה י'

ברבות הימים נתקנה תקנתו של רבינו גרשום מאור הגולה, מחכמי אשכנז, במאה ה-10 לספירה, אשר אסר אף לגרש אשה בעל כורחה .

ועדין דומה כי מצבו של הבעל שפיר מזה של האשה שכן שעה שהסרבנות באה מצד האשה, ישנה במקרים קיצוניים אפשרות למתן היתר נישואין לבעל ללא שנתן גט לאשתו, למשל בהליך הקרוי "היתר מאה רבנים"; האפשרות ההפוכה לכך באשר לאשה היא נדירה שבנדירה ואפשר לומר שכמעט אינה קיימת. בידוע, וכפי שיובהר להלן, על פי ההלכה, סרבן גט עלול לעגן את אשתו אף לנצח, כל עוד מצוי הוא בין החיים.

לעניין תקנת רבנו גרשום ראה –

ש"ז הבלין , תקנות רבנו גרשום מאור הגולה בענייני אישות בתחומי ספרד ופרובאנס, שנתון המשפט העברי ב' (תשל"ה) 200 ש"ז הבלין, בירורים חדשים בענייני תקנות רגמ"ה, יחוסן , תחולתן והתפשטותן, שנתון המשפט העברי י"א – י"ב (תשמ"ד- תשמ"ו) 317 ב' שרשבסקי, דיני משפחה, תשנ"ג, 65

מכל מקום, האשה רשאית לדרוש כפיית גט על בעלה אך ורק אם הופיעו אצלו אחר נישואיהם ליקויים מסוימים שעניינם מפורט בסוגיות התלמודיות. וכפי שנפסק בשולחן ערוך –

אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעיקרו.

§שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף א

פוסקי ההלכה בימי הביניים הוסיפו וקבעו מקרים נוספים בהם יש לכוף הבעל ליתן גט לאשתו, כגון - כאשר הבעל אינו מוכן לעבוד ולפרנס את משפחתו, לספק לאשתו את עונתה או שהוא נוהג כלפיה באלימות מרובה שאז יש לאכוף עליו ליתן לה גט ולהוסיף את כתובתה .

האומר: איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון. ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרוויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש

שולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף ג

וכן מצאנו – "ולמי שהורגל לכעוס ולהוציא את אשתו תמיד שכופין אותו להוציא וליתן כתובה"

§שו"ת הרשב"א חלק א סימן תרצג

ויודגש, למרות שמתן הגט צריך להעשות מרצונו של הבעל הרי מעת שנכפה עליו ליתן גט ע"פ דין - הגט כשר . ובלשון התלמוד – "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"

§בבא בתרא מ"ח , א

§וכן ראה רמב"ם הלכות גירושין פרק ב' הלכה כ'

וכאן שורשה של בעיה - רבים מהפוסקים סבורים כי ניתן לכפות הבעל לגרש את אשתו אך ורק במקרים הספציפיים בהם נאמר בתלמוד "כופים להוציא" אך בכל עניין אחר מותר להפעיל על הבעל לחץ מתון בלבד .

"כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפי' בשוטים. וי"א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקורתך עבריין"

שולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף כא

ועוד ראה בעניין -

שו"ת הרשב"א חלק א, אלף קצב וכן חלק ה' , צ"ה תשובות בעלי התוספות ע"ה

שו"ת הרא"ש י"ז, ו

תשובות חכמי פרובינציא מ"ח, ע"ב, ע"ג,ע"ד,ע"ה,ע"ח ועוד רבים

וראה דעת החולקים : הרמב"ם, הלכות אישות , פרק י"ד הלכה כ' הפוסק כי יש לכוף בעל אשר אישתו מואסת בו מטעם אמיתי ולא משום שנתנה עיניה באחר, וכן ראה התשב"ץ, חלק ב' סימן ח', ואף בין האחרונים יש שהחזיקו בדעתו דוגמת הרבי מלובביץ'

בשו"ת "צמח צדק" סי' קל"ה

ומתוך שכך פוסק הרמ"א (ר' משה איסרליש, אשכנז, המאה ה-16) -

"וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא,(= וכיוון שקיימת מחלוקת בין גדולים) ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש)"

באותה רוח פסקו רבים ממורי ההלכה כי בכל עניין בו יש מחלוקת בין הפוסקים בשאלה האם עומדת לאישה עילת גירושין יש להחמיר ולהימנע מאכיפת גט.

כך, כדוגמה, ר' שבתי כ"ץ, בעל הש"ך, מגדולי ההוראה ומפרשי השולחן ערוך במאה ה-17, בספרו "גבורת אנשים" סימן מ"ט מבהיר כי בכל מקרה בו קיימת אפשרות לפרש את הדין להקל או להחמיר – יש לאמץ את הפרשנות המחמירה, הנמנעת מאכיפת גט, זאת על מנת להימנע מסיכון הפיכתו של הגט למעושה .רבים מהפוסקים אימצו ויישמו גישה זו בעיקביות.

החת"ם סופר, גדול פוסקי הונגריה, במאה ה- 18, אף הבהיר את הסברה העומדת מאחורי גישה זו לפיה כאשר בית דין מחייבים בעל לגרש את אשתו אין לראות בגט כמעושה שכן אנו מניחים שנוח לאדם לקיים דברי חכמים שהורו לו ליתן גיטו אך כאשר יש מחלוקת בין הפוסקים יכול הבעל לטעון מדוע שאשמע דווקא בקולו של פוסק זה כאשר קיימת דעה הפוכה של פוסק אחר, ובלשונו של החת"ם סופר–

"הכא- יאמר נא המגרש: מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא"ש? דילמא (=אולי) מצוה לשמוע דברי המרדכי? ...על כן אין נראה שום הווא אמינא לכייף לגרש (= לא עולה הסברה לכופו ליתן גט)"

§שו"ת חת"ם סופר , חלק ג' , אה"ע א' סי' קט"ו

במקרים שכאלה, בהם קיימת מחלוקת פוסקים, מתיר הרמ"א להטיל סנקציות שונות מתונות יותר על סרבן הגט -

"ומכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו, או למול בניו או לקברו, עד שיגרש. ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו. "

גישה זו מקורה בדברי רבינו תם אשר סבר כי במקום שאין לכפות גט עדיין פתוחה לפני בית הדין הדרך להטיל סנקציות שונות על הסרבן. בחיבורו "ספר הישר" מבהיר רבינו תם כי ניתן להפעיל כנגד הסרבן סוגים שונים של הרחקות חברתיות ו "שבזה אין כפייה עליו, שאם ירצה מקיים והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה (=הרחקה זו) אך אנו נתפרד מעליו". הסנקציות הנזכרות קיבלו את הכינוי "הרחקות דרבינו תם".

ספר הישר , שו"ת סימן כ"ד

וכן ראה – שו"ת מהרי"ק שורש ק"ב, אור זרוע הגדול, חלק א' סי' קט"ו , שו"ת מהרשד"ם חלק אה"ע סי' ע"א, שו"ת מהריב"ל חלק ב' סי' י"ח, שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סי' נ"א, שו"ת יביע אמר חלק ג', חלק אה"ע סי' כ"ג

ההגיון העומד בבסיס דבריו של רבינו תם הינו ש"הרחקותיו", בניגוד למלקות בשוטים, נידוי וכיוצ"ב אינן מכוונות כנגד "גופו" של הסרבן אלא מכוונות באופן עקיף למניעת טובה הצומחת לו מהחברה עימה הוא חי. וכפי שמבהיר הגר"א :

"דיכול להנצל מזה לילך לעיר אחרת. וכל שאין עושין מעשה בגופו לאו עישוי מקרי, וכ"ז עושין לו על שעבר על דברי חכמים".

§הגר"א בסימן קנ"ד ס"ק ס"ז (אך השווה - מועד קטן י"ז, א)

ז' ורהפטיג, כפיית גט להלכה ולמעשה, שנתון המשפט העיברי ג-ד (תשל"ו – תשל"ז) 153,162

א' בארי, הרחקות רבינו תם, שנתון המשפט העיברי י"ח- י"ט (תשנ"ב- תשנ"ד)65, 73-74

13. אף המחוקק הישראלי אימץ בחקיקתו סנקציות שונות שישמשו כ"שוט" בידי בית הדין הרבני לצורך אכיפת פסק דין ו/או החלטה למתן גט . וזוהי לשונו של חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 -

" 1. ציות לפסק דין של גירושין [תיקון: תשנ"ה, תש"ס, תשס"ד]

(א) קבע בית דין רבני, בפסק דין או בהחלטה (בחוק זה - פסק דין), שאיש יתן גט לאשתו, והאיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין, במטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדו בהתאם להוראות סעיף 4, צו הגבלה כמשמעותו בסעיף 2 או צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה כמשמעותו בסעיף 3 או צו הגבלה בדרך של בידוד בהתאם להוראות סעיף 3א (להלן - צו הגבלה).

(ב) לעניין סעיף זה, אין נפקה מינה אם ננקטה בפסק הדין לשון של כפיה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחרת." ( הדגשה שלי – צ.ו)

הסנקציות המפורטות בחוק והעומדות לבית דין בבואו לאכוף מתן גט הינן מגוונות – עיכוב יציאה מהארץ, ביטול דרכונו של הסרבן, שלילת רישיון הנהיגה, איסור על מינויו למשרות ציבוריות, ביטול רישיונות לעיסוקים שונים הדורשים רישיון וכן הטלת הגבלות שונות על חשבון הבנק שלו ואף הסנקציה החמורה של מאסר הסרבן ומניעת הטבות שונות הניתנות לאסיר או עצור רגיל במהלך שהותו במאסר .

בסנקציות הנזכרות ביקש המחוקק הישראלי לאמץ את הרחקותיו של רבינו תם והרעיון העומד מאחריהן, וכך נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק -

"המשפט העיברי מכיר, נוסף על כפית גט, בדרגות שונות של פסקי גירושין: רצוי לגרש, מצווה לגרש, או חובה להתגרש...במקרים אלה, שאינם נופלים בגדר "כפית גט", אין כיום אפשרות אכיפה על פי חוק. ברם, בהתאם להלכה, קיים אמצעי רב עוצמה, שלפיו ניתן להרחיק בעל, המסרב לקיים פסק דין כאמור, מהחיים החברתיים של הקהילה ולשלול ממנו את הזכויות המוענקות לו במסגרתם. אמצעי זה ידוע בספרות ההלכה בכינוי "הרחקות דרבינו תם", הצעת חוק זו מטרתה לרתום מכשיר הלכתי לפתרון מצוקתן של נשים מעוכבות גט, בנסיבות שאין בהן עילה למתן צו כפיה. שלילת הזכויות האזרחיות, כמוצע, עולה בקנה אחד עם יישום רעיון "ההרחקה דרבינו תם" בקהילות היהודיות בזמנו..."

ואולם הסנקציות האמורות אינן פותרות לחלוטין את בעיית סרבנות הגט – שכן בשל החשש שכפיית גט באמצעות סנקציות שונות תביא למצב של "גט מעושה" ממעט בית הדין להשתמש בהן ועושה כל שביכולתו על מנת להביא הצדדים להסכמות בכל הקשור לסידורו של הגט, בהעדר הסכמה ניתן פסק הדין המחייב גירושין אחר דיונים רבים וממושכים .

נמצאנו למדים - אם אין פסק הדין מגיע לדרגת חיוב בגט לא ינקוט לרוב בית הדין בסנקציות כנגד הסרבן, ויותר מכך גם אם ינקטו כנגדו הליכי אכיפת גט הרי באם עומד הסרבן בסנקציות אשר הוטלו עליו או שמבקש הוא להציק ולהתנקם באשתו – תמצא עצמה האשה כבולה אליו לעולמים עד שהמוות יפריד בינותם! - כך היה בעניין דנן 

§על פתרונות שונים שהוצעו במהלך הדורות לתקנתן של עגונות - כהפקעת הקידושין, בטלות הנישואין מראשיתם בהיותם נישואי טעות טעות, סידור נישואין על תנאי וכיוצ"ב ראה באריכות ובפירוט רב בפסק דינו המאלף של כב' הש' א' רובינשטיין בבג”צ 6751/04 מ' ס' נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואח' , תק- על 2004 (4), 2078

קודם שנבחן האם בנדון עומדת לתובעת עילה נזיקית כנגד הנתבע, נדון בטענות מקדמיות שהועלו ע"י הנתבע .

14. האם חלה התיישנות על תביעת התובעת כנגד עזבון הנתבע ?

ע"פ סע' 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) מועד התיישנותה של תביעה כספית מסוגה של התביעה שלפנינו הינו שבע שנים.

ואולם בסע' 13 לחוק ההתיישנות מובהר כי –

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה; בנישואין שהוכרזו כדין בטלים מעיקרא או שהופקעו כדין, יראו את בעלי הדין לעניין סעיף זה, כאילו היו נשואים זה לזה עד יום ההכרזה או עד יום ההפקעה."

נוכח סירובו של המנוח ליתן גט לתובעת המשיך קשר הנישואין בניהם עד לפטירתו ביום 21.12.98. כיוון שהתביעה הוגשה במהלך שנת 2001 הרי שטרם חלפה תקופת ההתיישנות .

ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי על אף שהצדדים לא התגרשו הרי שיש לראות בעצם הפירוד והנתק המוחלט שחל בניהם את מועד עזיבת התובעת את בית הצדדים כמועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות !

טענה זו מוטב לה שלא נטענה כלל, היעלה על הדעת שהמנוח לא זו בלבד שלא שיחרר התובעת מכבליו אף יצא נשכר ממחדלו זה? האומנם אפשר שבשל סירובו של המנוח ליתן גט לתובעת תמנה תקופת ההתיישנות מהמועד שנאלצה לנוס מפניו ולעזוב את דירת הצדדים תחת מועד פקיעת הנישואין בפועל ? – ברי כי יש לשלול מכל וכל טענה זו.

לבד מכך הוראת הדין בנדון הינה הוראה ברורה שאינה צריכה לפרשנות – כל עוד נשואים הצדדים, והרי כל עילתה של תביעה זו הינה בכך שלא הותרו נישואיהם, לא מתחיל מרוץ ההתיישנות .

יחד עם זאת, יאמר כבר עתה - אף שהתביעה בכללותה לא התיישנה אני סבור כי חלק מעילות התביעה הנטענות ע"י התובעת דינן להדחות בשל טענת שיהוי ואולם על כך יורחבו הדברים בהמשך החלטתי על פי מקומם ועניינם.

15. תביעה נזיקית נגד עזבונו של סרבן גט

היו אלה שופטי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים אשר חרשו תלמים ראשונים בהכשרתה של תביעת פיצויים בעילה נזיקית כנגד סרבן גט .

כב' הש' בן ציון גרינברגר דחה, בתמ"ש 3950/00, בקשה למחיקה על הסף של תביעת נזיקין כנגד סרבן גט בקובעו כי –

"הפגיעה באוטונומיה של האישה שהינה פועל יוצא מעיגונה על ידי בעלה- הינה לדעתי נזק בר פיצוי לפי פקודת הנזיקין "

עוד נקבע כי לבתי המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתובענה כיוון ש-

"התביעה הינה לפיצוי כספי בלבד, וזאת על בסיס עילה בנזיקין ובנזיקין בלבד. ככל שהטענה היא שנגרמה (צ"ל – שנגרם, צ.ו) לאישה נזק בגין התנהגותו של הבעל , העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי מתן גט אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחום של "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה ותושביה" שבסמכותם הבלעדית של בתי הדין, גם אם המחדל באי ביצוע ה"אקט" הזה הינו מעשה אשר עצמו נתון לסמכותו של בית הדין "

§תמ"ש 3950/00 פלונית נ. פלוני , תק – מש 20001 (1) 124

בעניין שלפנינו שאלת הסמכות אינה עולה כלל שכן מדובר בתביעת פיצויים כנגד עזבון, עניין שאינו מצוי כלל בסמכותו של בית הדין הרבני.

כפי שפסק כב' הש' י. גרניט בתמ"ש 5760/01 –

"תביעת פיצויים נגד העזבון אינם עניין של נישואין וגירושין, לפיכך הנושא אינו בסמכותו של בית הדין הרבני"

§בש"א 12752/01 בתמ"ש 5760/01 מנהל עזבון פלוני ז"ל נ. פלונית, פורסם באתר פסקדין

512524512

אף כב' סגן הנשיא הש' פיליפ מרכוס דחה בקשה למחיקה על הסף של תביעת נזיקין אשר הוגשה ע"י מסורבת גט בקובעו כי קיימות לכאורה עילות נזקיות אשר אפשר שתוכחנה ע"י התובעת .

§תמ"ש (י-ם) 9101/00 פלוני נ. פלונית, ט.פ

כב' הש' מנחם הכהן, אף הוא מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, היה הראשון לזרוע הזרע בתלמים ולפסוק פיצויי נזיקין כנגד סרבן גט. בהחלטתו בתמ"ש 19270/03 כ.ש נ. כ.פ (פורסם בתקדין), קבע כי המסרב ליתן גט לאישתו, על אף שבית הדין הרבני חייבו לעשות כן, עוול כנגדה בעוולת הרשלנות ולפיכך ראוי שיפצה אותה על נזקיה .

להלן אלך בנתיב שהתווה כב' הש' הכהן אף שאטה ימין ושמאל לאורכה של הדרך, פעם אצמצם ופעם ארחיב, פעם אסכים ופעם אחלוק, הכל על פי הבנתי והגיון ליבי .

16. התביעה הנוכחית הינה כנגד עזבונו של המנוח.

סע' 19 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי עילת תביעה הקיימת נגד אדם עומדת אף כנגד עזבונו. וזו לשון הסעיף :

"19. השפעת מוות על עילת תביעה

(א) נפטר אדם - כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי העניין.

(ב) ...

(ג) נסבל נזק על ידי מעשה או מחדל שהיו משמשים עילה לתובענה בשל עוולה נגד אדם פלוני אלא שנפטר לפני הנזק או בשעת הנזק, יראו, לעניין פקודה זו, את עילת התובענה שהיתה קיימת נגדו בשל המעשה או המחדל אילו נפטר אחרי הנזק, כאילו היתה קיימת נגדו לפני שנפטר."

בנדון עיגן המנוח את אישתו משך שנים רבות ומנע ממנה את הגט לו יחלה, אך ורק מותו של המנוח שיחרר את התובעת מכבלי עגינותה. אנו סבורים, כפי שיובהר בהמשך הדברים, כי המנוח עוול בעוולת הרשלנות כלפי התובעת וכן שהפר חובה חקוקה במעשיו ובמחדליו – לפיכך, מעת שעמדה כנגדו עילת תביעה נזיקית בחייו מוסיפה היא ועומדת כנגד עזבונו לאחר מותו .

17. רשלנותו של סרבן גט

מהי רשלנות ? - סימן ד' לפקודת הנזיקין (נ"ח) עוסק בעוולת הרשלנות, וזו לשונו של סע' 35 לפקודה -

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

ארבעה יסודות עומדים בבסיסה של עוולת הרשלנות - קיומה של חובת זהירות, הפרת החובה, התרחשותו של נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הנזק להפרת חובת הזהירות .

להלן נבחן האם התקיימו יסודות העוולה בענייננו .

18. קיומה של חובת זהירות –

ע"פ הוראת סע' 36 לפקודת הנזיקין אדם חב חובת זהירות "כלפי כל אדם...כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע" מהתנהגותו.

לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות יש לבדוק תחילה האם סרבן גט יכול היה לצפות שהתרשלותו תגרום נזק לאשתו . כפי שהובהר בעניין "ועקנין" המשמש כפסק הדין מנחה בסוגית הרשלנות –

קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (OUGHT) לצפות להתרחשות הנזק ... אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (ראה: LORD REID בפרשת (HOME OFFICE V. DORSET YACHT CO. LTD. (1970)

§ע"א 145/80 - שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' . פ"ד לז (1) 113 ,עמ' 114-115.

בעניין דנן נראה כי מתקיימת דרישת הצפיות, ויפים לעניין דברי המלומדים קפלן ופרי במאמרם-

"אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עימו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו (עם או בלי אדם אחר) יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחויב לעשות כן תגרום לאשה סבל רב . בנקודה זו אי אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד - בדרך של קל וחומר – על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם ..."

יחיאל קפלן ורונן פרי, על אחריותם בנזיקין של סרבני גט, עיוני משפט כ"ח חוברת 3 , 773,795

קשר הנישואין הינו קשר יחיד ומיוחד והוא מצטרף לקבוצת הקשרים המשפחתיים כקשרי הורים וילדיהם, קשרי אחים וכיוצ"ב, מדובר, איפוא, בקשר עמוק ואינטנסיבי. זיקה שכזו יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר האישי והקירבה המיוחדת. יותר מכך - בכל הקשור לבני זוג יהודיים נוטל האיש בהיכנסו לעול הנישואין התחייבות לכבד את אשתו, לא לצערה ולדאוג לרצונותיה, התחייבות זו נמשכת עד לפקיעת הנישואין ומקורה נזכר בכתובה היהודית, והנה לנו – הכתובה היהודית היא כשלעצמה מהווה מקור ועֵד לחובת זהירות של הבעל היהודי כלפי אשתו.

לעניין החובה העולה מכח התחיבויות הכתובה, ראה -

שולחן ערוך, חושן משפט רכח, ג,

רמב"ם מתנות עניים פרק ח' הלכה ט"ו

תשובות הגאונים , שערי צדק , חלק ד', שער א, סי' י"ג

לעניין זה יפים דבריה של כ' הש' נילי מימון -

"אכן, בין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות והתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. בכך מתקיים היסוד הנדרש לקיום עוולת הרשלנות והוא האחריות המושגית."

§תמ"ש (ירושלים) 18551/00 - ק. ס. נ' ק. מ. . תק-מש 2004(2), 279 ,עמ' 292.

בעניין דנן מצטרפת לחובה המושגית אף החובה הקונקרטית, התובעת והמנוח היו נשואים זה לזה, התובעת סבלה סבל רב בשל התנהגותו של המנוח כלפיה ואף נאלצה לעזוב בשלה את ביתם המשותף לאחר כעשר שנות נישואין, למעלה מעשרים שנה התדיינו הצדדים בניהם כאשר התובעת עותרת ומתחננת לפני המנוח כי יתן לה גיטה, אף בית הדין אמר את דברו בענין והבהיר כי תביעת התובעת צודקת וכי על המנוח לגרשה.

ניתן לומר, איפוא, כי המנוח הוזהר והותרה מפורשות שהתנהגותו פוגעת פגיעה של ממש בתובעת ובזכויותיה וכי עליו לעשות מעשה וליתן לה גט כריתות אלא שהוא בחר לעצום עיניו להתעלם מסיבלה .

19. הפרת חובת הזהירות

בפסיקה עיקבית של בתי המשפט הובהר כי בכללו של מעשה או מחדל רשלני יכול לבוא אף מעשה רצוני או זדוני אשר אינו סביר בקנה מידה אוביקטיבי.

בעניין אמין קבע כב' הש' אנגלרד כי אב נהג ברשלנות עת התעלם מילדיו, הפנה להם עורף ונהג בהם בקשיות לב עת היו זקוקים ליחס וחום אבהי, בית המשפט הבהיר כי -

"...המחדלים של האב עולים כדי התנהגות בלתי סבירה, בלשון ההמעטה. העובדה כי האב חדל מלדאוג לילדים מתוך כוונה אינה גורעת מן האפשרות כי נתקיים יסוד ההתרשלות. כי ההתרשלות, במובנה הטכני, יכולה לכלול גם מעשים ומחדלים מכוונים, משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק..."

(הדגשה שלי – צ.ו)

§ע"א 2034/98 - יצחק אמין נ' דוד אמין ו-2 אח' .תק-על 99(3), 1324 ,עמ' 1329.

וכן ראה מאמרם של דר' רובינשטיין ודניאל פרידמן –

"...התנהגות שאינה תואמת את קנה המידה האובייקטיבי מהווה רשלנות, ואחת היא אם המניע להתנהגות זו הוא רצון מכוון, אי איכפתיות או חוסר תשומת לב..." (הדגשה שלי- צ.ו)

§דר' אמנון רובינשטיין, דניאל פרידמן, אחריות עובדי ציבור בנזיקין, הפרקליט כא תשכ"ה  61, 66, 67.

עוד ראה בעניין זה –

§ע"א 732/80 ארנס נ. בית אל – זכרון יעקב פ"ד ל"ח (2) 645, פיסקה 6 לפסק דינו של כב' הש' שמגר.

§ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ. ציזיק ז"ל , פ"ד מ"א (3) 169

§ע"א (תל-אביב-יפו) 4224/98 - אלמור יבוא ושווק נ' יוסף מלכית . תק-מח 2000(4), 1098 ,עמ' 1100.

§וכן עיין סע' 461 (ב) להצעת חוק דיני ממונות .

לטעמי, אדם המסרב משך שנים רבות להיעתר לבקשת אשתו להתגרש ולסיים את קשר הנישואין בניהם, אוטם אוזניו להוראות בית הדין הרבני המורה לו לגרשה, מהתל באישה ובבית הדין בהבטחות שווא כי אכן ייתן את הגט המיוחל אך אינו מתכוון לכך כלל וכלל - מפר את חובת הזהירות כלפיה, שכן ברי לו - לאותו סרבן - ככל אדם סביר, שבהתנהגותו זו הוא מצער צער רב את האשה גורם לה נזק ריגשי, פוגע בזכויותיה לחופש, עצמאות, ופרטיות חוסם דרכה מלהנשא לאחר, להוסיף וללדת ילדים ולקיים חייה בשלווה ונחת הנדרשים לאדם באשר הוא אדם . ובלשונם של המלומדים קפלן ופרי –

"כאשר מתקיימת בין שני אנשים קירבה או תלות המחייבות את האחד לדאוג באופן אקטיבי לרווחתו של האחר ניתן לומר כי מחדלו של האחד הוא "רשלני" אם הנזק שעתיד להיגרם בגינו לאדם האחר הינו ממשי, וכאשר הנזק אינו ודאי - אם תוחלת הנזק ממשית. אין ספק שבעל המנצל את כוחו כדי לפגוע באשתו מסב לה נזק ממשי ואינו נוהג כלפיה כפי שבעל סביר היה נוהג ...מעשיו המוקדמים של האיש גורמים לאישה נזק נפשי מתמשך כל עוד קשר הנישואין מתקיים. בנסיבות אלו ניתן לומר שהמחדל של אי ציות לפסק דינו של בית הדין הרבני אינו אלא אחד ממרכיביה של ההתנהגות המזיקה שסבירותה עומדת על הפרק...התרשלותו של הבעל מתבטאת לפיכך ביצירת הסיכון המוקדמת, שתוצאותיה נמשכות כל עוד לא הופסקו על ידי מתן גט לאישה . על פי הגיון זה יצר הבעל בהתנהגותו סיכון ממשי של פגיעה בנוחותה, באושרה ואולי אף בבריאותה של האישה"

§שם,שם עמ' 852,853

פשוט, איפוא, כי בעניין דנן המנוח אשר התעלם משוועת אשתו ומהוראת בית הדין המורה לו לגרשה הפר חובת הזהירות המוטלת עליו, והיה עליו לצפות כי התנהגותו תגרום סבל רב לאשתו.

לצורך קיומה של עוולת הרשלנות נותר לנו לבחון, איפוא, האם כתוצאה מהפרת חובת הזהירות של המנוח אכן נגרם נזק לתובעת .

20. הנזק נשוא סרבנותו של המנוח ליתן גט לתובעת

נזק מוגדר בסע' 2 לפקודת הנזיקין כ – "אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן וחיסור כיוצאים באלה".

ההגדרה רחבה דיה בכדי לכלול נזק שאינו ממוני, כזה שענינו פגיעה נפשית, סבל, צער עוגמת נפש וכיוצ"ב . הדבר פורש והובהר בעניין גורדון שם נקבע כי פקודת הנזיקין (נ"ח) מגנה גם על "על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו"

§ע"א 243/83 - עיריית ירושלים נ' אלי גורדון . פ"ד לט(1) 113.

בשורה של פסקי דין שניתנו לאחר פסק הדין בעניין גורדון, נקטו בתי המשפט בגישה דומה ופסקו פיצויים בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים של תובעים בנזיקין.

ראה לדוגמה -

§ע"א 4500/90 - מאיר הרשקו ואח' נ' חיים אורבך .תק-על 95(1), 645. (פיצוי בגין עוגמת נפש לכותב שהפרו זכויות יוצרים השיכות לו )

§ע"א 558/84 - מזל כרמלי נ' מדינת ישראל ו-4 אח' . פ"ד מא(3) 757 .(פיצוי בגין פגיעה בכבודו וחירותו של אדם שאושפז בכפיה ושלא כדין בבית חולים לחולי נפש )

§ע"א 1730/92 - פדאללה חסן פארס מצראווה נ' חסן פארס אחמד .תק-על 95(1), 1218 ,עמ' 1220.(פיצוי לאשה בגין כאב וסבל שנגרמו לה עת גירשה בעלה בעל כורחה)

בעניין דעקה הרחיב ביהמ"ש את היקפם של הנזקים הלא ממוניים בכך הגדיר אף פגיעה באוטנומיה של אדם כראש

נזק המזכה בפיצוי, ובלשונו של כב' הש' ת. אור -

"אני סבור, על רקע זה, כי יש לראות גם בפגיעה בכבודו של אדם ובזכותו לאוטונומיה, הטבועה בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו שלא בהסכמתו המודעת, משום נזק בר פיצוי בדיני הנזיקין, הפגיעה, שלא כדין, ברגשותיו של אדם כתוצאה מאי כיבוד זכותו היסודית לעצב את חייו כרצונו, מהווה פגיעה ברווחתו של אותו אדם, והיא נכנסת לגדר, הגדרת "נזק" האמורה. זאת, בין שנראה בה משום פגיעה ב"נוחותו" של אדם, ובין שנראה בה משום "אבדן או חיסור כיוצאים באלה", כלשון הגדרת נזק בסעיף 2 לפקודה. אכן, עמדנו על מרכזיותה של הזכות לאוטונומיה בעיצוב זהותו וגורלו של האדם בחברה בה אנו חיים. ראינו את חשיבותה של זכות זו ליכולתו לחיות כפרט חושב ועצמאי. מתבקשת המסקנה כי זכות זו היא חלק חיוני, בלתי נפרד, באינטרס של אדם "בנפשו, בנוחותו ובאושרו (עניין גורדון הנ"ל בעמ' 142), אשר הפגיעה בו עשויה לזכותו בפיצויי נזיקין ...."

§ע"א 2781/93 - מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה .תק-על 99(3), 574.

§וכן ראה ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' תופיק, פ"ד נז(4) 673.

ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה מתקיים בכל הקשור לאישה הנאלצת לשבת תחתיה כיוון שבעלה מסרב לשחררה מכבלי עגינותה . כך נשללת ממנה האפשרות להינשא לאחר ולהביא ילדים לעולם (שכן ילדיה יחשבו כממזרים כל עוד לא ניתן לה גיטה), חופש הבחירה של האשה נפגע, אם כן, באופן קשה ומהותי .

לעניין זה יפים דבריה של כב' הש' טובה שטרסברג בעניין נחמני –

"...בעקרון, האוטונומיה להקמת משפחה, לתכנון משפחה, ולהולדת ילדים היא תחום של צנעת הפרט. חירותו של אדם כוללת את חירות ההחלטה העצמאית בעניני נישואין, גירושין, הולדה, ובכל נושא אחר מתחום צינעת הפרט והאוטונומיה של הפרט...."

§ע"א 5587/93 - דניאל נחמני נ' רותי נחמני ו-2 אח' . פ"ד נ(4) 661 ,עמ' 706-707.

93537102205

הפגיעה בזכותו של אדם להקמת משפחה הוכרה בפסיקה אמריקאית כפגיעה בפרטיות.

"If the right of privacy means anything, it is the right of the individual, married or single, to be free from unwarranted governmental intrusion into matters so fundamentally affecting a person as the decision whether to bear or begat a child"

§ Eisenstadt v. Baird,405 U.S 438,453S.Ct 1029, 1038 (1972)

וכן -

"Freedom of personal choice in matters of marriage and family life is on of the liberties protected by the Due Process Clause of the Fourteenth Amendment"

§ Board of Education v. LaFleur, 414 U.S 632,639,94 S. Ct 791,796

נוכח הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הרואות בשמירה על כבודו של אדם ופרטיותו ערכֵּי- על, ראוי, לטעמי, לאמץ את עמדת המשפט האמריקאי אף לשיטתנו .

מכל מקום, כב' הש' בנציון גרינברגר כתב על נזקיה של המסורבת גט , בין השאר, כי –

"הפגיעה באוטונומיה של האישה, שהינה פועל יוצא מעיגונה על ידי בעלה, הינה לדעתי נזק בר פיצוי לפי פקודת הנזיקין (נ"ח)"

ועוד כתב –

" זכותה של אישה לקבוע לעצמה מתי ברצונה לנתק קשרי נישואין ומתי ברצונה להתחתן מחדש. רצונה 'לכתוב את סיפור חייה כרצונה ועל פי בחירתה' הינו זכות יסוד אשר ודאי תמצא את מקומה בזכות המסגרת האמורה. שאיפתה של האישה הרוצה בגירושין להגשים את הווייתה האישית כאדם חופשי הקובע את גורלו, ראויה לכל הגנה כחלק בלתי נפרד מכבודה כאדם..."

§תמ"ש (ירושלים) 3950/00 פלונית נ' פלוני ואח', תק-מש 2001 (1) 124,

והמלומדים קפלן ופרי כתבו –

" הפגיעה ביכולתה של האישה להגשים את רצונה נוגעת במרכיבים מרכזיים ומהותיים של השאיפה להגשמה עצמית :קיום קשר זוגי והורות מדובר בפגיעה קשה ומהותית בחופש הבחירה של הפרט"

§שם , שם עמ' 856

הנה פרטנו ראשי נזק רבים לנזקיה של האשה היושבת בעגינותה נוכח סירוב בעלה לשחררה מכבליה- הפגיעה בפרטיות, הפגיעה באוטונומיה, הפגיעה בחופש, הפגיעה בזכות ללדת ילדים וכיוצ"ב. ומעל הכל עומד ראש הנזק הכללי של – כאב וסבל, סיבלה של אישה השבויה ביד בעלה- כלואה בכלא ללא סורגים .

21. על צערה וסיבלה של מסורבת גט – "ולעלובת נפש תושיע"

"במקום שיש עיגון אין שלום, וכל התורה כולה לא ניתנה אלא למען עשית שלום"

(מהרש"א סוף מסכת יבמות)

על צערן וסיבלן של העגונות ומסורבות הגט כתבו וזעקו חכמי ישראל לדורותיהם בתשובות לשאלות שנשאלו, בפסקי דיניהם, בתפילותיהם, בשירה ובפרוזה. נביא מעט מן השפע –

הר' יואל סירקיס (בעל פירוש הב"ח), פולין, המאה ה-16, כותב בספר תשובותיו-

"ע"ז נמי (= על זה גם ) אמר שלמה:" ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם" וכל מי שמתיר עגונה אחת בזמן כאלו בנה אחת מחרבות ירושלים העליונה "

בדבריו מרמז הרב יואל סירקיס לכך שסיבלה של העגונה פוגע אף בשלוותו של הבורא עד אשר "ירושלים העליונה" מזדעזעת.

§שו"ת ב"ח החדשות סימן סד

הפוסקים הכירו בצערה של היושבת עגונה עד שלא פעם מצאו עצמם סוטים מעקרונות הלכתיים על מנת להתירה מעגינותה , כך מצאנו, כדוגמה, את ר' אברהם ענתבי כותב –

"וכל היד הבאה לחקור כדי לתור להמציא איזה מנוח לעגונות הרי זה משובח" וכנגד המחמירים הוא כותב "ומי שרוצה להחמיר בעניין כזה אינו אלא מחוסר ידיעה וקולר האשה תלוי בצווארו, ואני את נפשי הצלתי" (הדגשה שלי – צ.ו)

§שו"ת מור ואהלות , אבן העזר, סי' ט'

§וכן ראה ספר העגונות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ד, עמ' 20

במהלך הדורות תוקנו תפילות שונות אשר יש בהן להביע ולתאר צערה וסִבלה של מסורבת הגט ותחינתה לשיחרורה מעגינותה .

הרב מרדכי טנדלר, נכדו של הרב משה פינשטיין זצ"ל, כתב תפילה אשר הרב מרדכי אליהו, הרב הראשי לשעבר, הוסיף עליה תוספת משלו וזו לשונה–

בִּשְׂכַר זֶה הקב"ה, יִמָּלֵא רַחֲמִים עֲלֵיהֶן, לְהַחֲזִיקָן וּלְהַצִּילָן וּלְאַפְשְׁרָן לְהִתְחַתֵּן וּלְהִכָּנֵס תַּחַת חֻפָּתָן, [תוספת המוצעת על ידי הרב מרדכי אליהו: "הרחמן יתן בלב כל הבעלים שחייבים לתת גט, שייתנו גט במהרה ולא יהיו מבין אלה הגורמים צער לשכינה. כדברי המפרשים על הפסוק: "בתולותיה נוגות והיא מר לה"] וְלִבְנוֹת בָּתִּים נֶאֱמָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, עִם שְׁאָר נְשֵׁי יִשְׂרָאֵל שֶׁרוֹצוֹת לְהִתְחַתֵּן. וְנִזְכֶּה כֻּלָּנוּ לַגְּאֻלָּה הַשְׁלֵימָה הָשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, אָמֵן.

§ פורסם באתר אירגון "קולך" 

שלי פרייר ליסט מארה"ב כתבה תפילה למסורבת גט אשר עובדה לנוסח קצר בעיברית שזו פתיחתו –

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּמָּלְאוּ רַחֲמֶיךָ לְהַתִּיר נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הַשְּׁבוּיוֹת בִּידֵי בַּעֲלֵיהֶן וּקְשׁוּרוֹת בְּכַבְלֵי כְּתוּבּוֹתֵיהֶן, אַךְ קְדוּשָׁה וְאַהֲבָה כְּבָר סָרוּ מִמְּעוֹנָן. הָסֵר נָא מֵעֲלֵיהֶן אֶת עוּלָּן הַמַּר וְרַכֵּךְ אֶת לִבָּם הַמְּאוּבָּן שֶׁל שׁוֹבֵיהֶן. פְּתַח חַרְצוּבּוֹת רֶשַׁע וּשְׁלַח בְּנוֹתֶיךָ חָפְשִׁי לִבְנוֹת בַּיִת בְּיִשְׂרָאֵל וּלְגַדֵּל יְלָדִים בְּאַהֲבָה וְאַחֲוָה, בְּשָׁלוֹם וְרֵעוּת.

§תפילת נשים, בעריכת עליזה לביא, הוצאת ידיעות אחרונות, תשס"ה , עמ' 252

והרב יואל בן נון חיבר אף הוא תפילה למסורבת הגט וזו לשונה –

יהי רצון מלפניך ה' א'-הינו וא'-הי אבותינו... אנא תעלה ותישמע ותירצה לפניך זעקת הנשים המוכות, הנשים המעונות והמושפלות, הנשים העגונות ומסורבות הגט, ויראתך ופחדך ייכנסו בלב מעניהן וישיבו ידיהם אחור, ותפדה אותן מכלאן לראות באור פניך

§הרב יואל בן-נון, זעקה ותפילה, הצופה, יום שישי, י"ט בטבת תשס"ה, 31 בדצמבר 2004, המוסף, עמ' 4

אף בספרות העיברית לא נפקד מקומה של העגונה המתענה תחת עול עגינותה. יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל לספרות, מתאר את זעקתה של אשה שבעלה נטשה ללא גט והלך למדינות הים –

"הוי אמא!...לאמריקה ברח, אל מעבר לים, אל קצה העולם! והשאיר אותה עגונה, עגונה חשוכה ונואשת, כלום לא מוטב לה להיות מוטלת כשרגליה אל הפתח וחרסים על עיניה?..."

הכלה הקיטעת, מתוך קובץ הסיפורים – בית הדין של אבא, ספרית הפועלים, 1980, עמ' 28

כך גם הסופר ש"י עגנון, אף הוא בעל פרס נובל לספרות, כתב את סיפורו "עגונות" שענינו תחושת הנפש והדכדוך הקשה של עגינות ועיגון ומתוך הזדהותו עם סיפורו זה אף שינה את שם משפחתו ל"עגנון".

גם בסיפורו הידוע "והיה העקוב למישור" מתוארים המאמצים לתקנת אלמנה חיה ועגונה.

§ עגונות, קובץ אלו ואלו, עמ' 329( מהדורה תשנ"ז)

§ והיה העקוב למישור, שם, עמ' 47 בעמ' 91-94

ד. תמר, מתירי עגונות, מקורות ל"והיה העקוב למישור" לבוש ותוך ביצירתו של עגנון,עמ' 24

ואכן צערה וסיבלה של מסורבת הגט אינו נדרש לראיה, צער זה הינו בגדר נזק לבר ממוני בגינו ראוי שהמעוול – הסרבן - יפצה אותה .

מצאנו אם כן שבנדון מתקיימים כל היסודות הנדרשים להתגבשותה של עוולת הרשלנות – קיומה של חובת הזהירות, הפרתה והגרמותו של נזק כתוצאה מהפרה זו.

ואולם, קודם שאפנה להערכת ואומדן הנזק, ראוי שאומר כי לדעתי לא רק בעוולת הרשלנות עוול המנוח אלא אף עוולת הפרת חובה חקוקה עומדת כנגדו, כפי שיופרט להלן –

22. הפרת חובה חקוקה – חובת ציות לערכאה שיפוטית מכח סע' 287 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 ( להלן –חוק עונשין")

לטענת התובעת, הפר המנוח חובה החקוקה בדין בכך שהתעלם מהוראת בית הדין הרבני המחייבת אותו ליתן לה גט . אני סבור כי יש ממש בטענתה זו .

סע' 287 לחוק העונשין מורה – " המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין דינו מאסר שנתיים "

הדיבור "בית משפט" כולל גם את ערכאת בית הדין הרבני .

§ע"א 741/83 גידרון נ. מד"י , פד"י ל"ח (2) 698, פיסקה 4 לפסק הדין.

עוולת הפרה חובה חקוקה הוגדרה בסע' 63 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש) –

"63. הפרת חובה חקוקה

(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.

(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או שלבני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". 

בעניין ועקנין הנ"ל הובהר כי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מונה חמישה יסודות מצטברים להחלתה של העוולה:

א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.

ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.

ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו.

ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.

ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.

23. כב' הש' מנחם הכהן התחבט בפסק דינו בתמ"ש 19270/03 הנ"ל האומנם הפרת סע' 287 לחוק העונשין ע"י סרבן גט מהווה עילה של הפרת חובה חקוקה שכן לטענתו-

"ההוראה הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, נועדה לשמור על ערכים קולקטיוויים של סדר ציבורי ושמירה על החוק, ולא להגן על האינטרסים של הפרט " 

לדעתי אין לקבל טיעון זה . הוראה בדין אפשר שתשרת אינטרס ציבורי אך באותה עת תשרת באופן ישיר אף את עניינו של הפרט. 

ראה –

§ע"א 245/81 סולטאן נ. סולטאן, פד"י ל"ח (3) 169, פיסקה 6 לפסק הדין.

§ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה- נתניה, פ"ד מ"ו (5) 727, 744. 

אומנם תכליתו של סע' 287 לחוק העונשין הינה להבטיח מחד - קיום "מוראה של מלכות" לבל יחשוב איש כי "לית דין ולית דיין" אך מאידך נועד הוא להבטיח את אינטרס הפרט כי פסק דין בו זכה ימומש ובכלל זה אינטרס אישה כי בעלה יתן לה גיטה כפי שחויב . 

ועדיין עלינו לשאול - האם התכוון המחוקק בהוראת סע' 287 לחוק העונשין למנוע את אותו נזק הנגרם למסורבת גט ? – אף לשאלה זו יש להשיב בחיוב . שהרי מעת שמצאנו שתכלית הסע' אינה אך ורק לשמור על האינטרס הציבורי אלא אף על עניינם של פרטים שונים הרי שתכליתו למנוע מהם הנזקים שאפשר שיגרמו להם מהפרה זו . דברים דומים אמר בית המשפט בעניין סולטאן- באותו עניין גירש בעל מוסלמי את אשתו מבלי שניתן פסק דין להתרת נישואיהם . סע' 181 לחוק העונשין מטיל עונש מאסר על אדם המתיר קשר נישואין עם אשתו בעל כורחה ומבלי שניתן פסק דין המחייב את התרת הנישואין, ולפיכך הבהיר בית המשפט – 

"…משאמרנו כאן, שהוראת סעיף 181 לחוק העונשין נועדה לא רק למען האינטרס החברתי הכללי אלא גם לטובתה ולהגנתה של האישה, שבעלה מגרשה בעל-כורחה, עולה מכאן גם התשובה, כי הנזק, אותו ביקש החיקוק הנדון למנוע, הוא הנזק, שנגרם לה כתוצאה מגירושיה אלה, משינוי מעמדה מאישה נשואה לאישה גרושה, ללא שהוצא פסק- דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך, שחייבה בגירושין…" 

§ע"א 245/81 - חוריה ג'מיל מחמוד סולטאן נ' חסן כמאל סולטאן . פ"ד לח(3) 169 ,עמ' 182-183.

§וכן ראה בהרחבה מאמרם הנ"ל של המלומדים קפלן ופרי בעמ' 861-868. 

נמצאנו למדים כי עומדת לתובעת עילה ניזקית כנגד הנתבע או מחמת רשלנותו או מחמת הפרת חובה חקוקה. 

כעת נבחן האם עומדות לנתבע טענות הגנה כנגד העילות הנזקיות המועלות כנגדו בשל התנהגותו. 

24.מניעת הסדרי ראיה – האומנם מהווה טענת הגנה או טענת אשם תורם? 

ב"כ הנתבע טען ארוכות בסיכומיו כי לא לחינם סירב המנוח ליתן גט לתובעת, שכן התובעת התנכלה לו בכך שמנעה ממנו לראות את ילדיו והסיתה אותם כנגדו. טענה זו יש לדחות מכל וכל – אין עניין נוגע בחבירו ואין למצוא כל "אשם תורם" במעשי מסורבת גט בכל הקשור לעגינותה, זאת אף אם יוכח כי היא זו שגרמה לניכור בין הילדים לאביהם. 

חובתו של הבעל לשחרר אישתו מכבליו מעת שניתנה על כך הוראתו של בית הדין הינה ללא תנאי וללא עיכוב ובאם עומדות לו טענות באשר להסתת ילדיו יתכבד ויעתור לבית המשפט בעניין זה בהליך נפרד. 

בתיק נד/168 שעניינו ערעור לפני בית הדין הרבני הגדול על החלטת בית הדין האיזורי שחייב בעל בגט כנגד חיוב האישה להתיר לו לפגוש את ילדיו פסק כב' הנשיא הרב אליהו בקשי דורון –  

"...יש לקבל הערעור על החלטת בית הדין לחייב הצדדים בגט בתנאי שהאשה תאפשר לבעל לבקר את בניו, לפי שאין לכרוך הדברים, אם הצדדים חייבים להתגרש, אין לחיוב זה תלות בביקורי הילדים, ויש לדון בכל עניין בנפרד" ( הדגשה שלי – צ.ו) 

ואף כב' הרב ישראל מאיר לאו פסק באותו עניין – 

"...אבל בנידון דידן הבעל עבר כל מידה, וסתר דבריו מיניה וביה כפי שפעם טען שאישתו אסורה עליו ופעמים אחרות טען כי רצונו בשלום בית, נראית מגמתו לצער אותה ואינני רואה כל אפשרות סבירה כי יכון שלום בית בניהם , על כן יש לחייבו לתת גט ללא התניה של ביקורי הבן אצל אביו " 

למותר לציין כי בענייננו לא התנה בית הדין כלל את חיובו במתן גט עם ענייני ביקור הילדים . היפוכם של דברים - כאשר ביקש ב"כ המנוח לטעון כי הסיבה לכך שמרשו מסרב ליתן גט לתובעת הינה בשל כך שהתובעת אינה מאפשרת לו להפגש עם ילדיו, השיבו בית הדין על אתר – 

" אז זה עונש עכשיו אתם נותנים לה עגינה?" 

§ראה פרוטקול הדין בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים בתיק 073804155211 מיום ו' אדר א' תשנ"ז 

לבד מכך, ומבלי להאריך בדבר בהעדר נחיצות, אוסיף ואומר כי מהעדויות שנשמעו לפני עולה כי הנתק בין המנוח לילדיו נוצר במידה רבה ומכרעת בגינו, בשל יחסו הקשה אליהם. (ראה לעניין זה עמ' 11-12, עמ' 14, 19לפרוטוקול מיום 8.11.05 וכן עמ' 25, 30-31, 38 לפרוטוקול מיום 20.12.05)

25. האם פסק הדין של בית הרבני הינו בדרגת "חיוב להתגרש" ? 

לטענת ב"כ הנתבע לא ניתן ע"י בית הדין הרבני כל פסק דין המחייב את המנוח ליתן גט לתובעת ולפיכך לא קמה כנגדו עילה נזקית. ב"כ הנתבע נסמך בטענתו, בין השאר, על עמדת המלומדים קפלן ופרי במאמרם הנ"ל הסוברים כי –

 "ראוי לאפשר את זכות התביעה בנזיקין כשפסק הדין של גירושין הוא בדרגת "כופין" או "חיוב" לגרש" 

וטעמם הוא משום ש – 

"הטלת סנקציות על סרבני גט כשדרגת פסק הדין היא "מצווה" או "המלצה" לגרש מעוררת חשש משמעותי מפני גט מעושה שלא כדין "

§ראה מאמרם הנזכר, עמ' 868 וכן עמ' 802-816 

נעמוד, איפוא, על משמעות הבדלי הלשון בין פסקי הדין המורים ליתן גט . 

בימי הביניים הוכרו אך ורק שתי דרגות של הוראה למתן גט – "כפיה" ו"חיוב" . ה"כפיה" התייחסה למקרים בהם צוין מפורשות במשנה או בסוגיות התלמודיות הביטוי – "כופין אותו" ואילו "חיוב לגרש" נפסק באותם מקרים בו השתמשו המקורות הקדומים בביטוי – "יוציא וייתן כתובתה". כיום בתי הדין הרבניים בישראל נוקטים אף בלשון – "המלצה לגרש" או "מצווה ליתן גט" וכיוצ"ב כאשר משמעות הפסק היא כי המקרה אינו נופל לרשימת המקרים המפורטת בתלמוד בהם יש לכפות או לחייב והשימוש בלשון זו נועד להדריך או להבהיר למתדיין כי דעת חכמים אינה נוחה מהתנהגותו וכי ראוי שיגרש אשתו. מטעם זה אין בית הדין הרבני נוקט במקרים מעין אלו בסנקציות המפורטות בחוק (למרות הוראת החוק הברורה המאפשרת לו לעשות כן) שכן הטלת סנקציות במקרים אלו עלולה להפוך הגט - למעושה. 

בעניין דנן יש לראות בפסק דינו של בית הדין הרבני כפסק דין המחייב גירושין. ניתן ללמוד זאת הן מעצם הלשון "על הבעל להענות לתביעתה של אשתו **** **** ולגרשה בגט פיטורין" לשון אשר אינה מוגבלת או מסויגת בתנאי כלשהו, הן מעצם העובדה שבית הדין קבע דיון לעניין הסנקציות שינקטו כנגד המנוח (כאמור ביהד"ר נמנע על פי רוב מלנקוט בסנקציות כנגד הסרבן בפסק דין של המלצה או מצווה לגרש), והן נוכח קביעתו של בית הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה מיום 23.12.99 שהתובעת היתה מסורבת גט במשך שנים רבות.

ויותר מכך, בית הדין האיזורי בירושלים בדיון מיום ו' אדר א' תשנ"ז (נספח ל"ט לתצהיר התובעת) הבהיר הבהר היטב את החלטת ביה"ד הרבני מיום 29.3.79 באומרו – 

"בית הדין : על הבעל לגרש את אשתו בית הדין פסק בזמנו, חייב לתת לה גט

ב"כ הבעל: הוא לא פסק כפיית גט , לא פסק כפיית גט בית הדין: לא פסק כפיה, אדם

צריך לעשות רק שבית הדין פוסק כפייה (בשאלה- צ.ו) שבית הדין אמר שצריכים להתגרש גם מתגרשים" (הדגשה שלי – צ.ו)

אמור מעתה, פסקי הדין וההחלטות של בית הדין הרבני אשר ניתנו בענינה של התובעת הינם פסקים המחייבים את המנוח ליתן לה גט .

אך יותר מכך – שלא כגישת המלומדים קפלן ופרי, אני סבור כי אין לומר ככלל כי מעת שניתן פסק דין בלשון הממליצה או מצווה לגרש אין מקום להכיר בתביעה נזיקית כנגד סרבן הגט .

ראשית, אף פסק דין הנוקט בלשון המלצה או מצווה נחשב לפסק דין של גירושין לכל דבר וענין . על בעל דין לקיים החלטותיה של ערכאה שיפוטית כל עוד לא ניתנה החלטה המבטלת אותן או מעכבת אותן, ואם לא יקימן הוא עשוי לשאת בתוצאות הפרתו את ציווי הערכאה השיפוטית. 

§ בג"צ 661/77 הבר נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד ל"ב (3) 324

§ בג"צ 644/79 גוטמן נ. בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, פ"ד ל"ד (1) 446  443 -448

שנית, גישתם של המלומדים קפלן ופרי הורתה בכך שלאור הלכות המשפט העיברי (כפי שנסקרו לעיל) נקיטת סנקציות כספיות במקרים בהם לא נקט בית הדין בלשון "כפיה" או "חיוב" לגרש עלולה לגרום לכך שהגט יהיה מעושה . טעם זה אינו רלבנטי בענין דנן, בנדון פקעו נישואי הצדדים עם פטירתו של המנוח וממילא אין כל חשש לעישוי גט. כמו כן לטעמי ( וארחיב בסוגיה זו בפרק הדן באומדן הנזק ) אין מקום לחשש שפסיקת פיצויים בסיטואציה הנוכחית עלולה לגרום ל"עישוי גיטין" באופן כללי, היינו שבעלים יתנו גט אך ורק כדי להמנע מתשלום פיצויים בגין סרבנות, שכן לא נראה סביר בעיני שאדם ייתן גט לאשתו אך ורק בגין החשש שעזבונו יתבע לאחר מותו בשל סרבנותו . לפיכך, למיצער, במקרה של תביעה כנגד עזבונו של סרבן אין לחלק בין פסקי דין הנוקטים לשון "כפיה" או "חיוב" לגרש, לבין פסקי דין הנוקטים לשון "המלצה" ו"מצוה" לגרש. 

מעבר לנדרש לענייננו אוסיף ואומר כי לדעתי גם בחייו של סרבן גט תעמוד כנגדו עילה נזיקית בפסקי דין שלשונם "המלצה" או "מצווה" לגרש אך זאת אך ורק במקרים מיוחדים של סרבנות גט עיקשת לתקופה ארוכה ללא כל טעם סביר והגיוני. על בית המשפט יהיה, איפוא, לשקול בכל ענין על פי נסיבותיו האם ראוי להורות בו על חיוב הסרבן בפיצויים וזאת תוך התחשבות בסוגית "עישוי הגט". 

נותר לנו , איפוא, לקבוע את שיעור נזקיה של התובעת . 

26. אומדן נזקיה של התובעת 

הערכת נזק שאינו ממוני נתונה מעצם טיבה לשיקול דעתו של בית המשפט, שכן אין המדובר בנזק ממוני קצוב או נזק הניתן למדידה מדויקת, נתון הוא להערכה ואומדן. ברי כי הערכה זו תושפע, בין השאר, מעמדתו וראייתו האישית של בית המשפט, מעולמו הערכי ומהמשקל שהוא נותן לחומרת העוולה מחד ורגישותו לנזקו של הנפגע מאידך, עניין זה נוהגים אנו לכנותו "מדיניות שיפוטית".

לא פעם שיקולים החיצוניים לעצם האירוע משפיעים על הערכתו של הנזק . כך, כדוגמה, אם נבוא לסוגיה שלפנינו הרי שבכל הקשור לפסיקת פיצויים בגין סרבנות גט, פסיקת סכום פיצוי מוגזם ומופרז עלולה לגרום למצב של "גט מעושה", שכן לדעת רבים מחכמי ההלכה "אונס ממון" קרי, לחץ כספי, נחשב לאונס וממילא גט אשר הושג עקב לחץ כספי עשוי להיחשב כמעושה שלא כדין. 

§שו"ת בצלאל אשכנזי ט"ו

§שו"ת שם אריה צ"ד

§שו"ת יריעות שלמה כ"ב

§תיק מב/1530 פד"ר ט"ו 145, 172-179

§תיק 224/תשנ"ג פד"ר ט"ז 260,264-270 

אומנם בעניין הנדון חשש זה אינו קיים שכן התובעת הותרה מעגינותה מעת פטירתו של המנוח, ואולם יש הטוענים כי פסיקת פיצויים אף במקרה כזה עלולה לגרום לכך שגברים יתנו גט לנשותיהם אך ורק מחשש שיתבעו בתביעה נזיקית דבר העלול לעורר ספקות ביחס לתוקפם ההלכתי של גיטין . 

ראוי לציין כי המלומדים יחיאל קפלן ורונן פרי, במאמרם הנ"ל, חלוקים בשאלה זו – דר' קפלן חושש לכך שהדבר יהפוך את כל הגיטין ל"מעושים" שכן קיים פוטנציאל לכך שבליבו של כל בעל ישרור החשש שתוגש כנגדו תביעת פיצויים משמעותית וממילא הגט שינתן לעולם לא יהיה מתוך רצונו הטהור אלא מחמת לחץ אפשרי, ואילו דר' פרי חולק על דעתו וסובר כי אין לחשוש שפסיקת פיצויים לסרבן גט אחר מתן הגט תביא לפסילתם של גיטין כ"מעושים" כיוון שנותן הגט יחשוש לעולם כי תוגש כנגדו תביעה כספית. 

בכל הכבוד אני מסכים לגישתו של דר' פרי. 

אכן קיימת, כאמור, גישה בין פוסקי ההלכה לפיה איום בתביעה כספית מהווה "אונס וכפיה" דבר אשר יכול לגרום ל"עישוי הגט". כך כדוגמה, מצאנו בתשובותיו של הרשב"א כי – 

"כל שיש ספק בידו לעשות אותו עונש ומפחידו, הרי זה אונס, ולא אמרינן בכי הא עביד איניש דגזים ולא עביד (= כאשר יש בידו לאונסו ומפחידו בדבר זה נחשב עונש ולא אומרים לפעמים אדם מגזים ומאיים ואינו עושה) " 

§שו"ת הרשב"א א, תתפ"ג וכן ראה שו"ת הרשב"א ב, רע"ו 

ואולם, להבנתי, דברי הרשב"א מתייחסים דווקא למקרה בו הושמע איום המכוון ספציפית כנגד בעל הדין, אך עצם קיומו של דין או קיומה של עילת תביעה, מבלי שבעל הדין איים כי יעשה בהם שימוש, אינם יכולים לבוא בגדרו של אונס או אילוץ . 

כמו כן יש לתת על הדעת כי קמו חולקים לגישת רשב"א, כך המהר"י קולון (מחכמי איטליה במאה ה-15) סבר כי אין לראות אונס באיום בהגשת תביעה כספית שכן " עביד איניש דגזים ולא עביד" (= לפעמים אנשים מגזימים באיומיהם מבלי כוונה לממשם) 

§מהר"י קולון, שורש קפ"ה וכן ראה הגהות הרמ"א, חושן משפט ר"ה, ז 

יתר על כן - אין זה נראה סביר בעיני כי בתי הדין יפסלו באופן גורף את כל הגיטין מעתה ואילך ויגדירו אותם כ"מעושים" עד אשר הגבר היהודי במדינת ישראל לא יוכל לגרש את אשתו, זו תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת וברי כי מורי ההלכה לא יסכינו איתה וייגעו מוחם בהכשרת הגיטין ואפשר ש"מעז יצא מתוק" ומתוך שכך ימצא סוף סוף פתרון של ממש לבעיית מסורבות הגט ויבוא לעגונה גואל.

ראיה לדבר – בשנת 1992 תוקן במדינת ניו יורק ה- Domestic Relations Law באופן המאפשר לבתי המשפט האזרחיים להטיל על סרבני גט סנקציות כלכליות על מנת להמריצם במתן הגט, והנה אף שלכאורה בעצם קיומו של החוק יש משום הטלת לחץ כספי על גבר המצוי בהליכי גירושין לא הטיל אף רב ספק בכשירותם של הגיטין שניתנו בניו יורק לאחר תיקון החוק! (וראה הדברים שנכתבו בענין החוק הניו יורקי והשפעתו בבג”צ 6751/04 הנ"ל הן ע"י כב' הש' פורקציה והן ע"י כב' הש' רובינשטיין) 

מכל מקום, ועל אף האמור, אני סבור שראוי לאמץ אומדן סביר ואחיד כפיצוי בגין עוגמת הנפש הנגרמת למסורבת גט . אני סבור כי ראוי להעמיד הפיצוי בשיעור של כ- 3,000 ₪ לכל חודש בו מסרב הסרבן למתן הגט על אף החלטת בית הדין הרבני. 

הסך המוצע הינו סביר, מכמה טעמים – הן מתוך כך שאינו חורג מעלות צרכיו המינימליים ומזונותיו של אדם מן הישוב והן בכך שאינו עולה על שיעור השכר החודשי המינימלי במשק ע"פ חוק. אני מדגיש נתונים אלו שכן פסיקת פיצויים ברמה כזו הינה, לטעמי, בגדר פסיקה מתונה וסבירה אשר לא תביא לפסילתו של גט כ"גט מעושה". 

וראה לעניין זה פסיקתם של הרב הרצוג והרב משה פינשטיין לפיה פסיקת מזונות מוגברת (להבדיל ממופרזת) אינה בגדר "כפיה אסורה" המעשה את הגט. 

שו"ת היכל יצחק, אבן העזר א, ב - בו פסק הרב הרצוג - "שמותר לנו לקנוס אותו במעט ממון לפי הערך , בכוח הפקר בי"ד הפקר, כשיש מצווה ליתן גט וכשיש לנו לחוש שמא תצא האישה ח"ו לתרבות רעה " וכן כתב " ...ואין גט מעושה אלא כשמטילים עליו דבר שאין בכוחו לסבול, כגון יסורי הגוף, או סכום עצום המהרס אותו, אבל לא סכום שאינו פוגע בו במידה חמורה" 

שו"ת אגרות משה , אבן העזר א, קל"ז – בו הבהיר הרב פיינשטיין כי פסיקת בית משפט אזרחי אשר אינה חורגת באופן מוגזם מפסיקה ע"פ הוראות המשפט העיברי לא תהווה עילה להפיכת הגט ל"מעושה". 

וכן ראה – הרב ד"ר י"ד בלייך, "הצעה לפתרון בעיית בעל המסרב לגרש", תורה שבעל פה, הרצאות בכינוס השלושים ואחד לתורה שבעל פה, תש"ן, קכ"ד- עיקר הצעתו של ד"ר בלייך אף היא הינה קביעת חיוב כספי של סכום מזונות גבוה כנגד הבעל על מנת שהדבר "ישכנעו" ליתן גט באופן שאינו "מעשה" את הגט. 

אומנם ככל שתקופת העיגון מתארכת כך גדל סך הפיצוי שיוטל על הסרבן, ובנסיבות שונות, כענין דנן בו התארכה תקופת הסרבנות כ -20 שנה, עשוי להתגבש סכום פיצוי גבוה יחסית, ואולם עצם כימותו של הפיצוי על פי "תעריף חודשי" סביר יש בו, להבנתי, למנוע או לצמצם חשש ל"גט מעושה". 

נשוב ונדגיש, כפי שהבהרנו לעיל, בעניין הנדון אין חשש של "גט מעושה" שכן המנוח הלך לעולמו ואינני סבור כי פסיקת פיצויים שבעניין שלפנינו יש בה להביא לחשש "גט מעושה" לגבי גיטין אחרים מתוך חשש כללי של הבעל

היהודי שיתבע בערכאות לתשלום פיצויי נזיקין ואולם מכל מקום אני סבור כי ראוי לאמץ פסיקה סבירה ואחידה בסוגיה כמפורט לעיל. 

ואם כן - בעניין הנדון חלפו על התובעת 237 חודשים של עגינות וסבל מאז מתן החלטת בית הדין הרבני המחייבת את המנוח במתן גט ועד לפטירתו, לפיכך הפיצוי המגיע לה בגין נזקיה הלא ממוניים עולה לסך של 711,000 ₪

27. פיצויים מוגברים 

מהטעמים שפירטתי לעיל, אשר עיקרם מדיניות משפטית שבבסיסה רצון לצמצם התנגשות והתגוששות בין הערכאות ומניעת חשש להיווצרות "גט מעושה" איני סבור כי בכל הקשור לסרבנות גט ראוי להטיל פיצויים עונשיים מוגברים וזאת על אף שאין חולק שמעשהו של הסרבן ראוי לכל גינוי ואפשר שבנסיבות אחרות ראוי היה להטיל על שיכמו את עונש הפיצוי המוגבר נוכח זדוניות המעשה. 

פסיקת פיצויים מוגברת באה, בין השאר, לשרת מדיניות שיפוטית לפיה בצד הפיצוי לניזוק שמטרתו להטיב את נזקיו אנו מענישים את המזיק על מנת שלא יחזור על מעשיו, ואולם בעניין הנדון נראה כי מדיניות משפטית ראויה הינה זו שתכליתה למנוע חשש ל"גט מעושה" ע"י קביעת נורמה לפסיקת פיצוי סביר בגין סרבנות גט שעיקרה חיוב חודשי בסכום חודשי סביר שאינו יכול להיחשב כסכום מופרז שיש בו להוות לחץ כספי משמעותי. מאחר ורצוי להגיע לפסיקת פיצויים אחידה בתובענות כנגד סרבני גט הרי שלמרות שבנדון אין, כאמור, חשש ל"גט מעושה" אין לפסוק בנדון פיצויים מוגברים.

28. נזקים ממוניים

התובעת מוסיפה וטוענת כי כתוצאה מסרבנותו של המנוח ליתן לה גט נגרמו לה אף נזקים ממוניים שונים . להלן נדון בפרטי הנזק הנתבעים על ידה. 

א.הוצאות כספיות כתוצאה מההתדינויות המשפטיות הרבות שנדרשה להם התובעת בגינו של המנוח - יש לדחות טענתה זו של התובעת שכן התרופה לעניין זה הינו פסיקת הוצאות על ידי הערכאות לפניהם מתנהל ההליך המשפטי ואין מקום לתבוע בערכאה אחת הוצאות משפטיות שלא נפסקו אצל חברתה. 

בדומה פסק כב' הש' מנחם הכהן בתמ"ש 19270/03 הנ"ל – 

"...אין מקום לפסוק לאשה פיצוי בשל שני הנזקים הממוניים להם טענה, פיצוי בשל ההליך המשפטי ופיצוי עבור הכנסה אבודה. תרופתה לנזקים אלה אמורה להינתן במסגרת הוצאות משפט בהליכים שהתקיימו בבתי הדין, ובתביעתה למזונותיה..."

 ב.הפסד נקודת זיכוי במס הכנסה – לטענת התובעת אילו היתה מקבלת סטטוס של הורה במשפחה חד הורית היתה זכאית לנקודת זיכוי נוספת במס הכנסה מכח הוראת סע' 40 (ב)(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן – הפקודה).

טענת התובעת בעניין זה אינה ברורה שכן על פי דין היא זכאית לנקודת זיכוי אף אם אינה גרושה מתוך כך שהיא חיה בפירוד מבעלה ונפסקו מזונות לילדיה, כך כדוגמה מורה הוראת סע' 40 (ב) (2) לפקודה, ובלשונה – "הורים החיים בנפרד וכלכלת ילדיהם מחולקת בניהם, יקבל ההורה שאינו זכאי לנקודת זיכוי ע"פ פיסקה (1) נקודת זיכוי אחת או חלק ממנה לפי חלקו בהוצאות הכלכלה". 

לבד מכך, התובעת לא המציאה כל ראיה כי לא זוכתה בנקודת זיכוי או כי עבדה בעת הרלבנטית (מיום החלטת בית הדין הרבני על חיוב בגט ועד להגיעם של הקטינים לגיל 19כהוראת הפקודה) כך גם לא הביאה כל ראיה כי השתכרה בשיעור אשר נקודת הזיכוי היתה תורמת להחזרת מס בגינו. ממילא לא הוכיחה התובעת כי נגרם לה נזק כל שהיא בגין אי קבלת נקודת זיכוי. 

ג.נזק בגין מניעת שימוש בדירת הצדדים – התובעת עותרת לקבלת פיצוי בגין מניעת שימוש בדירת הצדדים אחר שנאלצה לעוזבה . אף טענה זו יש לדחות מכמה טעמים, האחד – טענת שיהוי וויתור אשר ענינה יפורט בהרחבה להלן בסעיפים הדנים בתביעתה של התובעת לסעד הצהרתי . והאחרת – כיוון שהתובעת הגישה תביעת מזונות כנגד המנוח ובכללה תבעה השתתפותו במדורה ממילא עניין מניעת השימוש בדירת הצדדים ושיפוי התובעת בגינה אם בדרך של מימון מדור חלופי ואם בדרך אחרת אמור היה להתברר בערכאות שדנו במזונותיה של התובעת ואין מקום להעלותו בתביעה הנוכחית.

29. תביעה לסעד הצהרתי 

התובעת עותרת לקבלת סעד הצהרתי שעיקרו החלת הילכת השיתוף בינה לבין המנוח לתקופה שקודם לקרע, קרי עזיבתה את דירת הצדדים, ואף לאחריו. 

במסגרת תביעתה זו טוענת התובעת, בין השאר, כי היא זכאית למחצית מכספי החסכונות המשותפים אותם משך התובע קודם לעזיבתה את הבית בשיעור של 7500 ל"י המגיעים לסך של 93,297 ₪ לאחר שיערוך. וכן למחצית משווי

המטלטלין של הצדדים המעורכת על ידה בשיעור של 75,000 ₪ ומחצית מערכו של רכב מסוג דופין ש.י 1968 המוערכת על ידה בשיעור של 25,000 ₪. 

ראשית יאמר כי הערכות הממוניות של התובעת נטענו על דרך הסתם ומבלי שהוגשה חוות דעת לאומדנם, כבר מטעם זה יש מקום לדחות תביעתה בעניין זה.

אך יותר מכך, יש לדחות תביעת התובעת בעניין זה מטעמים של שיהוי וויתור . ודוק, כאמור, אין ההתיישנות חלה על התביעה שלפני נוכח הוראת סע' 13 לחוק ההתיישנות ואולם אף שאין התיישנות, שיהוי – יש ויש! למעלה משלושים שנים נהגה התובעת מנהג "שב ואל תעשה" בכל הקשור לזכויותיה הרכושיות והנה פתע פתאום לאחר שלושים שנה, אך ורק לאחר שהלך המנוח לעולמו ואינו יכול להשיבה דבר, מבקשת היא כי בית המשפט יושיט לה סעד לעניין כסאות, שולחנות וכיוצ"ב שהיו בבעלותה קודם שעזבה את דירתה בשנת 1969, והיא אף יודעת להעריך את ערכם ...! הדברים רחוקים מן הדעת. 

בע"א 5774/91 יהלום נ. מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד מ"ח (3) 372 הבהיר בית המשפט כי- 

"אם היתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים, והוא לא עשה כן כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו" 

עוד הבהיר בית המשפט כי – 

"בדברנו על "ויתור" אין כוונתנו אלא לויתור על ההזדמנות להוכיח ולטעון כנגד הבעלות שבדין, היינו כי על אף שזו מצויה לכאורה בידי בן הזוג האחד, הרי שהלכה למעשה, מדובר בבעלות משותפת. מתי יש לייחס לו, לבן הזוג ויתור כאמור? - ביסודו של הויתור מונחת יכולת הבחירה - הבחירה בין הפעלת ומימוש הזכות לבין ויתור עליה. אשר על כן, לעניינינו, נראה כי בן הזוג כמוותר על זכותו רק כאשר הייתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן. היינו, מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר שלא לממש את זכותו". 

בית המשפט הבהיר כי כאשר מדובר בבני זוג החיים יחדיו בשלום ושלווה אין לצפות כי בשגרת חייהם יגיש אחד מהם תביעה לסעד הצהרתי כנגד משנהו, יחד עם זאת כאשר ניטשת מחלוקת ומריבה בין הצדדים יש לתמוה מדוע נמנע צד לטעון טענותיו הרכושיות מכוח חזקת השיתוף כנגד הצד השני עוד בחייו. 

בעניין דנן לא ניתן כל נימוק משכנע מדוע התובעת אשר התדיינה בעיקשות רבה עם המנוח באין ספור ערכאות, והגישה, בין השאר, תביעה למזונותיה למזונות ילדיה ולפירוק שיתוף בדירתם לא טרחה כלל להגיש תביעה רכושית מכוח חזקת השיתוף . הנימוק כי חששה שהדבר ימנע את מתן הגט אינו יכול לעמוד לה . התובעת כאמור, הוכיחה עיקשות רבה בכל הקשור לתביעות שהגישה כנגד המנוח עוד בחייו ואף עירערה על החלטות בית המשפט חדשות לבקרים, כאשר אלו לא נראו בעיניה. לפיכך עצם אי הגשתה של תביעה רכושית בחייו של המנוח יש בה ללמד כי התובעת ביקשה לוותר על תביעה זו מטעמיה שלה.

ויובהר, אינני מתעלם מהערתו של כב' הש' אנגלרד בעניין בקר - 

"...יצוין, דרך אגב, כי הסוגיה כולה של שיהוי וויתור לגבי זכויות הנובעות מחזקת שיתוף מעוררת בעיות מורכבות ויתכן שיש מקום לעיין מחדש בגישה, המחייבת יוזמה לאישור השותפות מצד בן זוג במשך החיים המשותפים, גישה שמצאה ביטוי בפרשת יהלום הנזכרת ובפרשת פישלר (ע"א 4696/90 פישלר נ ' שיין (לא פורסם)...." 

ע"א 7613/98 בקר נ' אפרתי ואח' פ"ד נד (2) 90

ואולם מעבר לעובדה שהדברים נאמרו באוביטר וכהערה למחשבה (וראה לענין זה הערת כב' הש' מלץ בדיון נוסף על פסק דין בקר,  דנ"א 3082/00 תק-על 2000 (2) 2122), נסיבות המקרה שלפנינו מצביעות במפורש על ויתור מצידה של התובעת. 

כך, כדוגמה, בשנת 1971 הוציאה התובעת על דעת עצמה רהיטים שונים מדירת הצדדים בטענה שהם שייכים גם לה, ביהמ"ש בהחלטתו מיום 7.4.71 בתיק המרצה 788/71 קבע – " אני סבור שלא יתכן שהמשיבה (= התובעת דכאן) תעשה דין לעצמה וכאשר הבעל מאושפז תכנס לדירה ותוציא את תכולתה לאחר שלא היתה שנתיים וחצי בדירה, ואפילו אם היא זקוקה לחפצים או חושבת שהם מגיעים לה מכח זכותה למזונות. על כן אני מצווה על האשה המשיבה להחזיר את הרהיטים אשר לקחה מהדירה..." 

למרות החלטת בית המשפט, לא מצאה התובעת לנכון להגיש תביעה רכושית או תביעה לסעד הצהרתי באשר לזכויותיה בתכולת הדירה. הגשת התובענה כעת, כשלושים שנה לאחרי כן, כאשר ברי שהרהיטים ותכולת הדירה אינם בנמצא כלל ונתבע ערכם המוערך בלבד יש בה להעלות תמיהות. 

למעשה ראיה של ממש לויתורה של התובעת אנו מוצאים בדברי בא כוחה בדיון שהתקיים לפני בית הדין הרבני ביום ו' אדר א' תשנ"ז (נספח ל"ט לתצהיר התובעת) – 

"בית הדין : על מה אתם צריכים להגיע להסכם בקשר לרכוש יש לכם רכוש?

ב"כ האשה: לא יש רכוש שכבר סגור, יש החלטה של ההוצאה לפועל למנות אותי ואת עורך הדין מנדל יש בסך הכל איזה דירה קטנה מאד בפתח תקווה , אין שום בעיה של רכוש ..." ( הדגשה שלי- צ.ו) 

עינינו הרואות - האישה ויתרה על כל עניין רכושי זולת לפירוק השיתוף בדירת הצדדים לגביו ניתן פסק דין. 

בע"א 656/79 גרינפלד נ. קרישן, פ"ד ל"ו (2) 309 פירט בית המשפט מה הם המבחנים שבהתקיימם ראוי לדחות תובענה מחמת ההשתהות בהגשתה, והם – 

א.כאשר השיהוי כמוהו כזניחת התביעה

ב.כאשר מצב הנתבע הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה

ג.כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הנתבע להוכיח טענותיו כנגד התביעה 

עוד ראה בעניין - בע"א 5793/96 חיים נ' חיים פד"י נא(5) 625 

לטעמי שלושת המבחנים מתקיימים בעניין דנן – אין זה סביר כי הצדדים מתקוטטים בניהם משך 30 שנה על סוגיות ממוניות שונות ולמרות זאת התובעת אינה מעלה את טענותיה הרכושיות כנגד המנוח ואף מציגה מצג כי אין לה כל טענות בעניינים רכושיים, ורק כאשר הוא הולך לעולמו ואין מי שישיב כדבעי לטענותיה וינסה לסותרם בעדויות מכלי ראשון היא מניחה תביעתה לסיפו של בית המשפט.

מהטעמים הנזכרים יש לדחות תביעתה של התובעת בכל הקשור לקבלת סעד הצהרתי וכספי מכח חזקת השיתוף בין הצדדים. 

30. חיוב כספי בגין התחמקות המנוח מתשלום מזונות 

התובעת מוסיפה ועותרת כי בית המשפט יחייב עזבונו של המנוח בתשלום הפרשים שבין מזונות הקטינים שנפסקו על ידי בית המשפט לבין סכום המזונות המקורי אשר נתבע בזמנו בתביעת מזונות הקטינים אשר הגישה לבית המשפט, זאת כיוון שהמנוח אשר הציג עצמו כדל באמצעים התגלה כאדם בעל ממון.

אף תביעתה זו של התובעת יש לדחות . בית המשפט בפסיקת מזונות הילדים פסק את צרכיהם, הילדים בגרו ובודאי שאין התביעה הנוכחית יכולה להיות בשמם.

התביעה ככל שהיא מוגשת ע"י התובעת ענינה בסכומים שנדרשה להוציא על ילדיה ואשר היה על המנוח לשאת בהם . דא עקא - לא הובאו לפני כל ראיות באשר להוצאותיה של התובעת בכל הקשור לגידול ילדיה (ששהו בחלק מהזמן בפנימיות שונות) אשר היה על המנוח לשאת בהם. וכן לא הובאה כל ראיה כי לא היה בשיעור המזונות שפסק בית המשפט בכדי לכסות ולהטיב את מלוא צרכיהם של הקטינים כך שהתובעת נאלצה להוסיף משלה לצורך כך.

31. סוף דבר

המנוח התעמר בתובעת ולא נתן לה גיטה על אף שחוייב לעשות כן על ידי בית הדין הרבני, בכך עוול כנגדה בעוולות ניזקיות של רשלנות והפרת חובה חקוקה וגרם לה לנזקים שאינם ממוניים .

237 חודשים כבל המנוח את התובעת בכבלי עגינות תוך שהוא אינו מניח לה לחיות כאדם חופשי הרשאי להנשא שנית, להוסיף וללדת ילדים, לרקום ולטוות את סיפור חייו. 237 חודשים בהם אטם המנוח אוזנו מלשמוע שוועתה.

237 חודשים בהם הפכה טבעת הנישואין על אצבעה של התובעת לטבעת חנק על צווארה.

התובעת לא נפרעה מהמנוח בחייו, למיצער תיפרע מעזבונו.

כיוון שכך, הריני מחייב את הנתבע, עזבונו של המנוח, לפצות את התובעת בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה בעטיו של המנוח וסירובו לשחרר את התובעת מעגינותה סך של 3000 ₪ בגין כל חודש בו סירב ליתן לה את גיטה מאז החלטת בית הדין הרבני, מיום 29.3.79, המורה לו לעשות כן, ועד למועד פטירתו ביום 21.12.98 (237 חודשים) ובסה"כ 711,000 ₪.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום.

32. ניתן לפרסם ללא פרטי הצדדים

ניתן היום ב' אייר תשס"ו (30.4.06) בלישכתי בהעדר הצדדים .

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער על שתי החלטות של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, החלטה מיום 8.11.05 (להלן: ההחלטה או החלטת בית משפט קמא) ופסיקתה מיום 14.11.05 (להלן: הפסיקתה). במסגרת בחינת הבקשה עלתה אף שאלת דרך התקיפה הראויה על החלטות אלה. וזה יהיה סדר הדיון בבקשה; ראשית, אשרטט בתמצית את העובדות ואת ההליכים שקדמו להגשת ההליך שבכותרת. שנית, אדון בשאלת דרך ההשגה על החלטות בית משפט קמא. שלישית, אבחן האם מושתקים המבקשים מלטעון לעניין העדר המצאתה של הפסיקתה, ולבסוף אבחן האם קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים היעתרות לבקשה להארכת מועד. 

העובדות וההליכים 

1. המבקשים 1-3 הם בעלי מניות בחברת חלקה 112 בגוש 6354 בע"מ (בפירוק) (להלן: המבקשים והחברה בהתאמה). המשיבה 1 היא בעלת מניות מיעוט בחברה (להלן: המשיבה). בשנת 1989 נכנסה החברה להליך של פירוק מרצון. בשנת 1999 הועברה החברה לפירוק בפיקוח בית המשפט עקב פסק בורר אשר קיבל את טענות המשיבה בדבר קיפוח ועושק זכויותיה בחברה. בהליך שהתנהל לפני בית משפט קמא בקשה המשיבה כי החברה תועבר מסטטוס של פירוק מרצון בפיקוח בית המשפט לסטטוס של פירוק "כפוי" (סעיף 262 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983). בהחלטת בית המשפט קמא מיום 8.11.05 התקבלה בקשתה של המשיבה. בהתאם לכך, ניתן כנגד החברה צו פירוק ומונתה מפרקת קבועה. כמו כן, במסגרת ההחלטה נקבע חיוב בהוצאות. מפאת חשיבות הדבר לענייננו, נצטט את קביעת בית המשפט קמא בעניין זה כלשונה: 

"בנסיבות המקרה, ובעיקר נוכח ההתנהלות הדיונית אשר ליוותה את התיק והפרות של החלטות שיפוטיות קודמות, ישא כל אחד מהמשיבים בהוצאותיה של גב' גוטליב (המשיבה, ש.ל.) וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן בהוצאות כונס הנכסים הרשמי ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ" (הדגש במקור, ש.ל.). 

2. עקב טעות בכותרת פסק דינו של בית משפט קמא לא צוינו כל המשיבים לבקשה, אלא  שלושה משיבים בלבד; עו"ד חנוך קליין ועו"ד שולמן אשר מונו למפרקי החברה במסגרת פירוקה בפיקוח בית המשפט, וכונס הנכסים הרשמי. שמות המבקשים והחברה לא נמנו ברשימת המשיבים. נוכח האמור, הוגשה על ידי המשיבה בקשה לבית המשפט קמא למתן פסיקתה לפיה החיוב בהוצאות חל על כל המשיבים לבקשה. בהחלטת בית המשפט קמא מיום 14.11.05  נקבע כי ההוצאות יחולו על משיבים 5-7 בלבד, הם המבקשים בענייננו, וקביעה זו מצאה ביטויה בפסיקתה שנחתמה על ידי בית המשפט באותו מועד. 

3. ההחלטה הומצאה למבקשים ביום 9.11.05. בשלהי חודש נובמבר התקשרה באת כוחם הקודמת של המבקשים, עו"ד בשמת פרי בביוף, לב"כ המשיבה ובקשה את הסכמתו להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט קמא עד ליום 5.1.06. פנייתה תועדה במכתבה מיום 1.12.06. ביום 13.12.05 נשלח מכתב נוסף מטעמה אל ב"כ המשיבה אשר נוכח חשיבותו  אצטטו כלשונו: 

"למען הסדר הטוב, ובהמשך למכתבי אליך מיום 01.12.05, הריני להעלות על הכתב את הסכמתך לעניין הארכת מועד הגשת הבר"ע מטעמנו בנוגע להחלטת השופטת אלשייך (בתיק פירוק של חברת חלקה 112 גוש 6354) והפסיקתא שניתנה בעקבותיה, וזאת בהתייחס לכל עניין למעט נושא הפרוק הכפוי". 

במכתבו מיום 18.12.05 הבהיר ב"כ המשיבה כי ההסכמה להארכת מועד היתה לעניין החיוב בהוצאות בלבד, וכי הסכמה זו נכפפה לתנאי, ומשתנאי זה לא התמלא, ממילא הסכמתו מבוטלת. בתגובת ב"כ הקודמת של המבקשים למכתב זה, במכתבה מיום 18.12.05, הועלתה לראשונה טענתה כי הפסיקתה טרם הומצאה לה או למבקשים כדין. הבקשה שלפני הוגשה ביום 29.1.06. 

הדרך הראויה לתקיפת החלטותיו של בית משפט קמא 

4. לטענת המבקשים, הפסיקתה מפרשת את ההחלטה ולא משקפת אותה. לפיכך, לטענתם, הפסיקתה משתלבת בהחלטה המקורית והופכת לחלק ממנה והמועד להגשת הליך ערעורי הן על ההחלטה והן על הפסיקתה נמנה מיום המצאת הפסיקתה. כמו כן, לטענת ב"כ המבקשים, ההחלטה בדבר צו הפירוק מהווה פסק דין ולא החלטה אחרת ולפיכך הערעור  הוא ערעור בזכות והמועד להגשת ערעור נמנה מיום המצאתה של הפסיקתה. נוכח טענת המבקשים לפיה הפסיקתה טרם הומצאה להם כדין, הרי שלפי הנטען, בעת הגשת הבקשה להארכת מועד טרם חלף המועד להגיש ערעור הן על ההחלטה והן על הפסיקתה. 

5. אין בידי לקבל את טענת המבקשים. אכן, יש להבחין, לעניין דרך התקיפה על החלטותיו של בית משפט קמא, בין פסיקתה המשקפת במדויק את שנפסק בפסק הדין (להלן: פסיקתה משקפת) לבין פסיקתה המשמשת מכשיר לפירושו של פסק דין (להלן: פסיקתה מתקנת). כאשר עסקינן בפסיקתה משקפת, יש לראות בה משום החלטה הטפלה לפסק הדין, הנוגעת אך לביצועו, ולפיכך דינה כדין "החלטה אחרת". לעומת זאת, כאשר הפסיקתה מבהירה את פסק הדין או מתקנת אותו, אין הפסיקתה טפלה לפסק הדין אלא היא יוצקת תוכן חדש לתוך ההכרעה המקורית. במצב דברים זה, הפסיקתה הופכת לחלק בלתי נפרד מההחלטה המקורית ודרך תקיפתה נגזרת ממעמדה של ההחלטה המקורית (ראו:ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד רוזנבלום, דינים עליון, כרך סא, 157; ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' טכורש; דינים עליון, כרך עא, 379). 

6. אכן, פסיקתה הכוללת שינוי בחיוב בהוצאות, אשר עשוי להשפיע על עצם חיובו של בעל דין בהוצאות או על היקף החיוב, תחשב כפסיקתה מתקנת ולא כפסיקתה משקפת. זאת, שכן בדומה לתכלית המונחת ביסוד הארכה הסטטוטורית החלה בתיקון פסק דין לפי סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, אף בפסיקתה מתקנת הרעיון הוא לאפשר הגשת הליך ערעורי רק במועד בו מתעצב באופן סופי תוכנו של פסק הדין בו משתלבת הפסיקתה (השוו: בש"א 710/01 חב' קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קופוריישן, דינים עליון, כרך סג, 62 פסקה 7). אף איני מתעלמת מכך שבמסגרת הפסיקתה הבהיר בית משפט קמא את מיהותם של המשיבים החבים בהוצאותיה של המשיבה. יתרה מכך, ככול שהדבר נוגע למשיבה, לכאורה אכן מדובר בפסיקתה מתקנת שכן עובר לחתימתה לא היה ברור מי חב בהוצאותיה והיא עשויה היתה לחשוב כי כל אחד מהמשיבים לבקשה חייב בהם. למרות האמור, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפני, דעתי היא, שככול שהדבר נוגע למבקשים, מדובר בפסיקתה משקפת בלבד. נוכח פועלה של פסיקתה מתקנת, המאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי גם על ההחלטה המקורית, ראוי כי בדומה למבחן המופעל לעניין תיקון טעות לפי סעיף 81(ג) הנ"ל, המבחן לעניין סיווג הפסיקתה כפסיקתה מתקנת או משקפת, יהיה מבחן מהותי ולא פורמאלי. אף לעניין זה, בדומה לרעיון הגלום בסעיף 81(ג) הנ"ל, אין הגיון להצדיק הארכת מועד כאשר הפסיקתה אינה משנה דבר בעל משמעות כלשהי בתוכנו האפקטיבי של פסק הדין. 

7. יישום אמת מידה זו לעניין שלפני מוביל למסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, וככול שהדבר נוגע למבקשים, לא הכילה הפסיקתה שינוי אופרטיבי המצדיק התייחסות אליה כאל החלטה נפרדת ועצמאית אשר אינה טפלה להחלטת בית משפט קמא. זאת, שכן חרף התקלה שנפלה  בהחלטה, לא היתה כל מחלוקת אמיתית בין המבקשים למשיבה על עצם חיובם של המבקשים בהוצאותיה של המשיבה בהחלטת בית משפט קמא ובהיקף החיוב בהוצאות. כך עולה באופן מפורש מעיון בהחלטת בית משפט קמא. ראשית, למרות שהמבקשים נעדרו מרשימת המשיבים בכותרת ההחלטה, הרי שבית המשפט התייחס אליהם בהחלטתו כ"משיבים", ולפיכך ברי כי למבקשים היה ברור שכל אחד מהם חויב במסגרת ההחלטה בהוצאותיה של המשיבה. שנית, בהחלטתו, בית משפט קמא הבהיר כי הוא מחייב את המבקשים בהוצאותיה של המשיבה בשל דרך התנהלותם בהליך שנוהל לפניו. המשיב הנוסף היחיד אשר לכאורה ניתן לטעון שהחיוב בהוצאות הופנה אליו היה עו"ד חנוך קליין. זאת שכן, בהחלטה לא נמתחה ביקורת כלשהי לגבי התנהלות הכנ"ר או התנהלותו של עו"ד שולמן. מעצם התייחסות בית המשפט אל המשיבים בהוצאות בלשון רבים, וכן מכך שבית המשפט קשר את החיוב בהוצאות לאופן ניהול ההליך, קשה להלום כי למבקשים היה ספק כלשהו לגבי חיובם בהוצאותיה של המשיבה. 

מסקנה זו נתמכת גם בכלל הנסיבות האופפות את המקרה. ברגיל פסיקתה מתקנת היא פרי מחלוקת בין הצדדים על מובנו של פסק הדין אשר הפסיקתה מכריעה בה. אולם במקרה דנן הטענה בדבר העדר התאמה בין ההחלטה לפסיקתה  נטענה רק בבקשה שלפני. במגעים שהתקיימו בין באי כוח הצדדים אין כל עדות לקיומה של מחלוקת בין הצדדים בעניין זה. ההיפך הוא הנכון. ממכתבה של באת כוחם הקודמת של המבקשים לבא כוח המשיבה מיום 1.12.05, אשר בה לא מוזכרת כלל הפסיקתה אלא רק החלטת בית המשפט, עולה כי המבקשים התכוונו להגיש הליך ערעורי על החלטת בית המשפט לעניין חיובם בהוצאות. גם מכך ניתן ללמוד כי אף לפני חתימתה של הפסיקתה לא היתה כל מחלוקת בין הצדדים לגבי פירושה של ההחלטה בעניין זה. 

הן מלשונה של ההחלטה והן מכלל נסיבות העניין עולה, אפוא, כי מנקודת מבטם של המבקשים, אין הפסיקתה מכילה כל שינוי אופרטיבי מהאמור בהחלטה שכן הם ידעו היטב, כבר מעת המצאת ההחלטה, כי הם חבים על פיה בהוצאות המשיבה ואת היקף ההוצאות. מסקנתי היא, אפוא, כי ככול שהדבר נוגע למבקשים, הפסיקתה הינה טפלה להחלטה, ולפיכך דינה כדין "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה הוא 30 תוך יום מיום המצאתה. כפועל יוצא, אין הפסיקתה מהווה חלק מההחלטה המקורית, ולפיכך אין בכוחה להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי על החלטת בית משפט קמא. 

8. בשים לב לכך שאין מחלוקת בין הצדדים כי ההחלטה הומצאה למבקשים ביום 9.11.05, הרי שגם אם אצא מנקודת מוצא, הנוחה למבקשים, לפיה המועד להשיג על החלטה זו הוארך בהסכמה עד ליום 5.1.06, ואפילו אם אניח כי החלטה זו הינה "פסק דין", הרי משלא הוגש הליך ערעורי על החלטה זו לאחר המועד המוסכם הנטען, המועד להשיג על ההחלטה חלף זמן ניכר לפני הגשת הבקשה שלפני. נוכח מסקנתי זו, איני נדרשת להכריע בשאלת דרך התקיפה הראויה על החלטת בית משפט קמא. זאת, שכן אין בה כדי להשליך על השאלה האם הבקשה שלפני הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להשיג על ההחלטה. בין אם מדובר בפסק דין ובין אם מדובר בהחלטה אחרת, המועד לכך חלף זמן ניכר עובר להגשת ההליך שבכותרת. למעלה מהנדרש אוסיף, כי נטייתי היא לקבוע כי החלטה, הכוללת בחובה מתן צו פירוק, היא בגדר "פסק דין". הכלל בעניין זה הינו כי על החלטות הניתנות במהלך פירוקה של חברה יש להחיל את כללי הערעור הרגילים. לפיכך, כאשר בית המשפט המחוזי מסיים את מלאכתו בבקשה שהוגשה לו, הרי שההחלטה נחשבת, לעניין הערעור, כפסק דין, אף אם הליכי הפירוק נמשכים (ראו: רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשכון ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(4) 393). איני מתעלמת מכך שאין בהחלטה למתן צו פירוק את כל הסממנים הקלאסיים הנדרשים לצורך סיווגה כפסק דין. אולם הטעם המרכזי בעיני לסיווגה כאמור היא שבהחלטת בית המשפט למתן צו פירוק ניתן הסעד הסופי המבוקש על ידי מגיש הבקשה, ואילו כל ההחלטות שניתנות בהמשך לכך, בנוגע למימוש נכסי החברה וחלוקתם, הם בגדר החלטות הנוגעות לאופן ביצועה של ההחלטה למתן צו פירוק ולכן דינן כדין החלטה אחרת (השוו לעניין סיווג החלטה של הסדר נושים; ע"א 9279/05 גרנות ארגון שתופי אזורי אגודה שיתופית נ' קיבוץ החותרים (לא פורסם)). עוד יוער, כי במקרה דנן עסקינן בחברת גוש חלקה, ולפיכך אדגיש כי עסקינן בצו לפירוק החברה לפי דיני החברות ולא לפירוק שיתוף לפי דיני המקרקעין ולפיכך ההלכה לפיה החלטה בבקשה לפירוק שיתוף במקרקעין היא "החלטה אחרת" אינה רלבנטית לענייננו (לעניין פירוק שיתוף במקרקעין ראו: רע"א 183/89 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 95; רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375). 

המצאת הפסיקתה למבקשים 

9. טענת ב"כ המבקשים, הפסיקתה לא הומצאה לב"כ הקודמת של המבקשים או למבקשים כדין עובר למועד הגשת בקשתה למתן רשות לערער ולפיכך ההליך שבכותרת הוגש רק "למען הזהירות" שכן המועד להשגה על הפסיקתה טרם חלף. לטענת המשיבה, ב"כ המבקשים ידעה על הפסיקתה וכן הכירה את תוכנה, ולפיכך מנועים המבקשים מלטעון להעדר המצאתה. בנסיבות המקרה שלפני, דעתי היא, כי גם אם הפסיקתה לא הומצאה למבקשים כדין עובר להגשת הבקשה שלפני, המבקשים מושתקים מלטעון לאי המצאתה. מסקנתי זו עומדת בעינה גם אם אניח, לצורך הדיון שלפני, כי המבקשים לא ראו את הפסיקתה עת עיינו בתיק בית המשפט ביום בו הזדמן לשם בעלה של המשיבה, כפי שנטען בתצהירו. מדובר בהשתק הדומה להשתק שיפוטי אשר הוכר בפסיקה (ראו: בש"א 5417/01 וינטר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "שרונים", דינים עליון, כרך פ, 994 ואסמכתאות שם) אשר הועמד על "בסיס כפול שעניינו מחד, בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ומאידך ברצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט" (רע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ה(3) 769 בפסקה 42 לפסק דינו של השופט אור). 

10. אכן, אין לקבוע כי בעל דין ידע על מתן החלטה אלא אם הוא ידע כל פרט נתון בה (ראו: ע"א 1773/06 שמואל אלף נ' קיבוץ אילת השחר (טרם פורסם)). אולם בענייננו ניתן לקבוע, ללא היסוס, כי המבקשים ידעו על החלטה ועל תוכנה זמן רב לפני הגשת הבקשה שלפני. ראשית, ב"כ המבקשים אינה טוענת כי המבקשים או באת כוחם הקודמת של המבקשים לא ידעו על תוכנה של ההחלטה עובר להגשת הבקשה שלפני. אוסיף, כי טענה כזו, לו נטענה, היתה משוללת היגיון שכן אין מדובר בפסק דין מנומק אלא בפסקתה תמציתית ביותר הנוגעת לשאלת החיוב בהוצאות בלבד. שנית, ממכתבה של באת כוח המבקשים הקודמת, עו"ד  בשמת פרי בביוף,  מיום 13.12.05, אשר צוטט בפסקה 3 לעיל, עולה במפורש כי היא ידעה על קיומה של הפסיקתה ועל תוכנה, שכן אם לא כן, אין הסבר לכך שהיא ראתה לנכון לבקש הארכת מועד על מנת להשיג עליה. שלישית, למען הסר ספק, בהחלטתי מיום 28.6.06 בקשתי מעו"ד בשמת פרי בביוף, אשר ייצגה את המבקשים בעת הרלבנטית, לפרט בתצהיר מתי נודע לה לראשונה תוכן הפסיקתה. בתצהירה מיום 29.6.06 מפנה עו"ד בביוף את בית המשפט למכתבה האמור, ומאשרת כי "מנוסחו אני למדה כי בתאריך זה ידעתי על תוכן הפסיקתא". עו"ד בביוף אף עשתה שימוש בפסיקתה בעת שבקשה, ובתחילה אף קבלה, את הסכמת ב"כ המשיבה לבקשתה להארכת מועד. בנסיבות אלה, דומה שאין לאפשר למבקשים לאחוז בחבל משני קצותיו, קרי, לבקש מבעל הדין שכנגד הארכת מועד להגיש הליך ערעורי על החלטה ולטעון בו בעת כי החלטה זו לא הומצאה לו כדין (השוו: ע"א 580/71 בולדו נ' רג'א עבדו ג'אבלי, פ"ד כו(1) 763; ב"ש 681/86 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ(3) 820). אמנם, הבקשה להארכת מועד לא הוגשה לבית המשפט אלא הופנתה לב"כ המשיבה, אולם הרציונל העומד מאחורי הפעלת טענת השתק במקרה זה הינו זהה; כאשר בעל דין מסתמך על ההחלטה ועושה שימוש בה לצורך שלו, יש לראותו כמותר על טענות בנוגע לפגמים בהמצאתה ולהשתיקו מלהעלותה מטעמים של תום לב ומתוך רצון למנוע שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. במקרה דנן, הטענה בדבר העדר המצאה כדין הועלתה על ידי באת כוחם הקודמת של המבקשים רק לאחר שב"כ המשיבה ביטל את הסכמתו להארכת המועד, וברי שלולי הביטול טענה זו לא היתה כלל נטענת. במצב דברים זה אני קובעת כי הפסיקתה הומצאה לב"כ המבקשים לכול המאוחר ביום 13.12.05, הוא היום שבו קיימת התייחסות מפורשת של באת כוחם הקודמת של המבקשים לפסיקתה במסגרת בקשתה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער עליה והיום שנטען בתצהירה כי בתאריך זה היא ידעה את תוכן הפסיקתה. מכאן עולה, כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתה חל ביום 12.1.06. כאמור, הבקשה שלפני הוגשה ביום 29.1.06, ולפיכך חל איחור ניכר בהגשת הבקשה.

הארכת מועד 

11. מסקנתי היא, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה ולאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתה. הסוגיה שנותר לדון בה כעת היא האם יש להיעתר לבקשת המבקשים להארכת מועד. המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק. לפיכך נדרש "טעם מיוחד" להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענת המבקשים, קיים טעם מיוחד להאריך את המועד להגיש ערעור על ההחלטה ובקשת רשות לערער על הפסיקתה שכן הם נדרשו להחליף את ייצוגם עובר להגשת הבקשה. לפי הנטען, באת כוחם הקודמת של המבקשים הודיעה להם כי היא מנועה להגיש את ההליך מטעמם עקב ניגוד עניינים הקשור לעו"ד קליין והם נאלצו לפנות לעו"ד אחר על מנת שיגיש את ההליך במקומה. עוד נטען כי ב"כ המשיבה ידע על כוונת המשיבים לערער על ההחלטה שכן באת כוחם הקודמת של המבקשים הודיע לו על כך במכתבה מיום 1.12.05, ולפיכך לא נוצרה אצל המשיבה ציפייה לגיטימית לסופיות ההליך.  

12. האם קיים טעם מיוחד להארכת מועד להשיג על ההחלטה ועל הפסיקתה? תשובתי לכך שלילית. בהעדר נסיבות מיוחדות, חילופי ייצוג אינם מהווים טעם מיוחד להארכת מועד (ראו לדוגמא בש"א 11208/04 מכוניות מוניטין בע"מ נ' עפר בראון עו"ד, דינים עליון, כרך ע, 976). מכל מקום, אין המבקשים מבהירים מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הליך. למעלה מהנדרש אוסיף, כי טענתם של המבקשים בעניין זה היא לאקונית; אין הם מבהירים מתי הודיע להם באת כוחם הקודמת על מניעותה מלייצגם ומדוע נוצר כלל ניגוד עניינים בינה לעו"ד קליין בעניין זה, בשים לב שלכל הפחות בעניין ההוצאות, כל אחד מהמשיבים חויב בהוצאות המשיבה בנפרד. אשר לצפייתה של המשיבה. ראשית, נוכח העובדה כי בפניותיה של באת כוחם הקודמת של המבקשים לב"כ המשיבה היא הודיע שאין בכוונתה להשיג על עצם ההחלטה למתן צו פירוק מטעם בית המשפט, ברי שאין בהודעה בדבר הכוונה להשיג על ההחלטה כדי למנוע את התגבשות ציפיית המשיבה לסופיות ההליך ככול שהדבר נוגע לעצם ההחלטה בדבר מתן צו פירוק ולפיכך, לפחות בעניין זה אין טענת המבקשים יכולה לעמוד. שנית, הודעת בעל דין על כוונתו להשיג על החלטה אינה יכולה למנוע לאורך זמן את התגבשותה של ציפייה לגיטימית לסופיות ההליך של בעל הדין שכנגד. למותר לציין כי כל קביעה אחרת תוביל לתוצאה אבסורדית לפיה די בכך שבעל הדין יודיע בשלב מוקדם לאחר מתן החלטת הערכאה הדיונית על כוונה תיאורטית להגיש הליך ערעורי כדי למנוע לתקופה בלתי מוגבלת את גיבושה של ציפייה לגיטימית של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון. בעניין שלפני, נתנה הסכמת ב"כ המשיבה לערער על פסק הדין, לעניין הוצאות בלבד, עד ליום 5.1.06. ב"כ המשיבה חזר בו מהסכמתו כבר ביום 18.12.05, אולם גם אם אצא מנקודת הנחה, הנוחה למבקשים, כי הסכמתו בעניין זה היתה מחייבת, הרי שהמועד האחרון להשיג על ההחלטה היה המועד המוסכם. משלא הוגש הליך ערעורי על ההחלטה במועד זה, ומשחלף המועד גם להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתה, הרי שהמשיבה היתה רשאית לפתח ציפייה לגיטימית כי היא לא תוטרד בפעם נוספת לפני ערכאת ערעור בעניין  החלטות אלה. לפיכך, בשים לב למשך האיחור ולהעדר טעם מיוחד המצדיק את האיחור, אין עילה להיעתר לבקשה להארכת מועד. אוסיף, כי עיון בפסק דינו של בית משפט קמא ובבקשה למתן רשות לערער מעלה, כי על פני הדברים, ולצורך ההליך שלפני, אין בידי לקבוע כי סיכויי ההליך גבוהים. 

התוצאה היא, שהבקשה להארכת מועד נדחית. המבקשים ישאו בהוצאותיה של המשיבה בסך כולל של 2,000 ₪ אשר ישאו הפרשי רבית והצמדה מעת המצאת החלטה ועד למועד התשלום בפועל.ניתנה היום, ח' בתמוז תשס"ו (4.7.2006).

בית המשפט העליון - פנחס כץ נ ציפורה גוטליב

מראה מקום: פדאור 07 (23) 770

בבית המשפט העליון

רע"א 4223/06

בפני: כבוד השופטת ע' ארבל

המבקשים:                  

1. פנחס כץ

2. אילנה סנדובסקי

3. שרה מרמורש

נגד

המשיבה: ציפורה גוטליב

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי

בתל-אביב-יפו מיום 11.4.06 בר"ע 1471/05 שניתנה

על ידי כבוד השופטת ש' דותן

בשם המבקשים: עו"ד ב' פרי-שמחיוף

החלטה

1. המבקשת והמשיבים החזיקו בשותפות במקרקעין המצויים באזור התעשייה סגולה בפתח תקווה, הידועים כגוש: 6354 חלקה 112 (להלן: המקרקעין), באמצעות חברת גוש: 6354 חלקה: 112 בע"מ (להלן: החברה), שהינה הבעלים הרשום של המקרקעין החל משנת 1962. במהלך השנים, בעקבות אירועים שונים, שאינם נוגעים לענייננו, השתנה אחוז החזקותיהם של הצדדים בחברה, כאשר כל צד החזיק בחלקו היחסי במקרקעין. המשיבים בחרו לעשות בחלקם שימוש ייחודי, אשר הצריך הוצאות שונות מצידם לצורך השבחת המקרקעין ופיתוחם, מבלי שנשמעה כל התנגדות מצד המבקשת. בשנת 1989 החליטו בעלי המניות בחברה על פירוקה, אולם חוסר הסכמה באשר לזהות המפרק כמו גם טענתה של המבקשת בדבר זכותה לדמי שימוש ראויים מהמשיבים עבור השימוש הייחודי שעשו בחלקה במקרקעין, הובילו את הצדדים לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.

בתאריך 21.6.99 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשייך) צו לפירוק החברה מרצון בפיקוח בית המשפט. באשר לטענה בדבר דמי השימוש, קבע בית המשפט בהסכמת הצדדים, כי הסוגיה תידון בפני הבוררת – השופטת בדימוס שרה פריש. בתאריך 9.12.01 ניתן פסק הבוררות, שאושר כחצי שנה מאוחר יותר על ידי בית המשפט המחוזי, לפיו חוייבו המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים למבקשת בגין התקופה שבין 16.12.86 עד 12.11.98. לשם ביצוע פסק הבוררות ובעקבות פניית המבקשת, נפתח נגד המשיבים תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, שהועבר מאוחר יותר ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה ומוספר כתיק 20-09351-05-1 (להלן: תיק ההוצאה לפועל).

2. בתגובה, פנו המשיבים לבית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט נ' שטרנליכט), ותבעו מהמבקשת את החזר ההוצאות שהוציאו לצורך אותו שימוש ייחודי במקרקעין על סך 720,000 ₪ (ת"א 1293/04). במסגרת הדיון בתיק זה העלתה המבקשת טענת התיישנות, אולם זו נדחתה בהחלטת בית משפט השלום מתאריך 3.2.05 מכוח פרשנות מרחיבה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). משדחה בית משפט השלום את טענת ההתיישנות וקיבל את תביעת המשיבים, ניתן לטובתם צו עיקול על זכויות המבקשת כלפי המשיבים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שהוגבל לסכום של 671,064 ₪ (להלן: צו העיקול). על החלטת בית משפט השלום, באשר לדחיית טענת ההתיישנות, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) בבר"ע 1471/05 קיבל את הערעור ואת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, משקבע כי הפרשנות הראויה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות היא דווקא זו המצמצמת. בעקבות קבלת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, נדחתה רוב רובה של תביעת המשיבים נגדה. משכך, בתאריך 7.6.07, על פי בקשת המבקשת, ביטל בית משפט השלום בפתח תקווה את צו העיקול שהוטל על זכויותיה בתיק ההוצאה לפועל.

4. בתאריך 21.5.06, הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (להלן: בקשת רשות הערעור). בתאריך 6.6.06, בטרם ניתנה החלטה בעניין בקשת רשות הערעור, הגישו המשיבים בקשה נוספת, לפיה התבקש בית משפט זה להותיר את צו העיקול שניתן על ידי בית משפט השלום על כנו. בהחלטה שנתתי בתאריך 7.6.06 התבקשה תגובת המבקשת לבקשות, וניתן צו עיקול ארעי, ש"תחולתו כפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה", אשר הוגבל לסכום של 400,000 ₪. לאחר קבלת תגובת המשיבה הוחלט להעביר את בקשת רשות הערעור לדיון בפני הרכב תלתא.

5. בתאריך 26.3.07 הגישה המבקשת בקשה לבית משפט זו להורות על שחרור כספים מעוכבים מתיק ההוצאה לפועל

(להלן: הבקשה), שעליה נסבה החלטה זו. לדברי המבקשת, החוב שחבים לה המשיבים בתיק ההוצאה הפועל עומד על סכום של 1,170,884 ₪, אליו מתווספים חובות נוספים של המשיבים כלפיה כדוגמת הוצאות משפט שנפסקו לטובתה, אשר אותם הם נמנעים מלשלם. עד היום התקבל בתיק ההוצאה לפועל סכום של 191,053 ₪ בלבד, ואף הוא נגבה, לטענת המבקשת, לאחר "אין ספור פעולות גביה". סכום זה לא הועבר לידיה בשל העיקול שהוטל על תיק ההוצאה לפועל בהחלטה מתאריך 7.6.06.

לטענת המבקשת, יש לנהוג בצו העיקול בדרך של קיזוז, כך שהכספים שמתקבלים בתיק יועברו לידי המבקשת עד לתקרת הסכום המעוקל לטובת המשיבים. במילים אחרות: יש לאפשר לה למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר יעמוד גובה החוב על 400,000 ₪, שהוא, כאמור, הסכום עליו הוטל העיקול. זאת מאחר שבענייננו מדובר על מצב ייחודי של "עיקול עצמי", שכן המשיבים הם גם החייבים בתיק ההוצאה לפועל וגם מעקליו, וזאת להבדיל מעיקול לטובת צד ג'.

המבקשת מבססת את בקשתה על מאזן הנוחות. לדבריה, אי העברת הכספים גורמת לה נזקים כבדים, הואיל ובשל ההליכים המשפטים רבים שהיא מנהלת, כאמור, נגד המשיבים, היא נאלצת לשלם שכר טרחה לבא כוחה, וזאת מבלי שהיא מקבלת לידיה את הסכומים שנפסקו לה. נזק נוסף, לטענתה, נגרם לה בשל העובדה כי הכספים המעוכבים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, קרי, הפרשי ריבית והצמדה. מנגד, היא טוענת, כי במידה וישוחררו הכספים, לא יגרם כל נזק למשיבים, הואיל וחובם כלפיה כה גדול, כך שאף לאחר שחרור הכסף יעלה הוא על חובה כלפיהם, ויוכלו המשיבים לבצע קיזוז.

6. יצויין, כי עובר לבקשה שהגישה המבקשת לבית משפט זה, הוגשה בקשה זהה מטעמה ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה. ראש הלשכה האמורה (א' לושי-עבודי) קבעה בהחלטה מתאריך 15.3.07, כי ראוי להורות על העברת הסכום המצוי בתיק ההוצאה לפועל לידי המבקשת, אך הואיל והעיקול הוטל על ידי בית המשפט העליון (בהחלטה מתאריך 7.6.06), יש מקום לפנות בבקשה מתאימה אליו, ואין להסתפק בהחלטתה זו. ראש ההוצאה לפועל הוסיפה והבהירה כי הכספים המעוכבים אכן אינם נושאים פירות.

7. בתגובה שהגישו המשיבים לבקשה טענו כי יש לדחותה על הסף. לטענתם, חרף שמה של הבקשה, מדובר, למעשה, בבקשה לביטול עיקול, אשר צריכה להיעשות תוך 30 ימים מיום המצאת העיקול (תקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). צו העיקול על תיק ההוצאה לפועל ניתן על ידי בית משפט השלום בתאריך 15.2.04, והותר בעינו על ידי בית המשפט העליון בתאריך 7.6.06. הבקשה נתקבלה בבית משפט זה ביום-26.3.07, קרי, כשלוש שנים לאחר מתן צו העיקול המקורי וכ-10 חודשים לאחר הותרתו על כנו, ומשכך יש לקבוע כי היא הוגשה לאחר שתם המועד הקבוע בחוק להגשתה, ולדחותה על הסף.

יתר על כן, לטענת המשיבים חוסר תום הלב של המבקשת מצדיק אף הוא את דחיית הבקשה. המבקשת העלימה מבית משפט זה את העובדה כי עובר להגשת בקשה זו, הגישה בקשות חוזרות ונשנות לערכאות השונות בהן ביקשה את ביטול העיקול ונענתה בשלילה. לדבריהם של המשיבים, ההחלטה על דבר העיקול עולה בקנה אחד עם ההיגיון ועם רוח ההחלטה שניתנה בבית משפט השלום (בתאריך 3.2.05), שכן "לא יתכן שהמשיבה תהנה מפירות ההשקעה של המשיבים מבלי ששילמה את חלקה בהוצאות השונות אשר הניבו את הפירות". עוד טוענים המשיבים, כי הואיל ודמי השימוש שהם חבים לה מחויבים במע"מ ובמס הכנסה, ובהתחשב במצבה הכלכלי הרעוע של המבקשת (כפי שהעידה היא על עצמה), עולה חשש כי לאחר שיפרעו את מלוא חובם למבקשת, היא תיאלץ להשיב את חובותיה לרשויות, ומשכך, לא תיוותר בידה כל בטוחה שתבטיח את החזרת חובה למשיבים, במידה ותתקבל בקשת רשות הערעור שהגישו. לא זו אף זו, לטענת המשיבים אין נכונה טענת המבקשת לפיה לא צובר הסכום בתיק ההוצאה לפועל הפרשי ריבית והצמדה. אולם, יחד עם זאת, הם מוכנים לגייס עזרת צד ג', אשר יתן בעבורם ערבות בנקאית צמודה כנגד הכסף שנצבר בתיק ההוצאה לפועל.

8. מקובלת עלי בקשתה של המבקשת על שלל טענותיה. למבקשת עומדת הזכות לקבל את הכספים בהם זכתה, כאמור, על פי פסק דין הבוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. זכות זו הוגבלה רק ב-400,000 ₪ ולא יותר, משמע, שאת יתרת סכום החוב זכאית המבקשת לקבל לידיה. בענייננו מדובר במצב ייחודי בו המשיבים נושאים בתפקיד כפול: הם החייבים בתיק ההוצאה לפועל מחד, ומעקליו מנגד. אין כל הגיון לאפשר למשיבים לזכות בעיקול על הכספים שהם כן שילמו, אך ורק בשל העובדה שהם מעכבים את תשלום מלוא החוב, כך שהסכום שנצבר בתיק ההוצאה לפועל אינו עולה על 400,000 ₪.

יתר על כן, חובם של המשיבים למבקשת הוא גבוה לאין שיעור מחובה להם, אף אם תתקבל בקשת רשות הערעור. כל עוד חובם של המשיבים למבקשת אינו יורד מהסכום עליו הוטל העיקול - 400,000 ₪ - אין הצדקה למנוע מהמבקשת למשוך כספים מתיק ההוצאה לפועל בתואנה של הגנת זכות המשיבים לקבלת כספם, שכן גם לאחר משיכת הכספים חובם של המשיבים למבקשת עולה על חובה להם, דבר המאפשר להם לבצע קיזוז. לעומת זאת, אם נמנע מהמבקשת את מבוקשה, עלולים להיגרם לה הפסדים הן בשל העובדה שהסכומים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, הן בשל העובדה שהיא נאלצת לנהל מאבק עיקש נגד המשיבים עצמם על תשלום החוב שהם חייבים לה, הנושא בעלויות רבות.

על בסיס האמור, אני קובעת כי העיקול יוותר על כנו, אך יוטל על "תקרת" הסכום. דהיינו, המבקשת תוכל למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר החוב שיוותר למשיבים יעמוד על סך של 400,000 ש"ח, שאז יכנס

לתוקפו צו העיקול ותימנע מן המבקשת היכולת למשוך כספים נוספים.

ניתנה היום, ג' בתמוז תשס"ז (19.6.07).

פסק דין

1. בפני שתי תביעות שונות אשר הדיון בהן אוחד לאור הדמיון ביניהן. 

ת.א. 50365/01

2. יום אחד טרם הגשת סיכומי התובעת, הודיעה הנתבעת לבית המשפט על הסכמתה לקבלת התביעה נשוא ת.א. 50365/01 ואף העבירה לב"כ התובעת שיק בגין תביעה זו, כחודש לאחר הגשת הסיכומים. 

3. בנסיבות אלו, כאשר ההסכמה לקבלת התביעה ניתנה רק לאחר סיום הדיון בתיק ולאחר שהתובעת הכינה סיכומיה וכאשר השיק נשלח כחודש לאחר הגשת הסיכומים - זכאית התובעת גם להוצאות משפט בתיק זה, גם אם לעניין גובה ההוצאות יש להתחשב בהסכמה - ולו המאוחרת - לקבלת התביעה. 

4. לפיכך התביעה נשוא ת.א. 50365/01 מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת את אגרות ביהמ"ש בתיק זה וכן שכ"ט עו"ד בסך 750 ₪ בצירוף מע"מ - והכל בתוך 30 יום מהיום, בקיזוז הסכום אשר הועבר לידי ב"כ התובעת. 

ת.א. 50367/01

5. תביעה זו עוסקת בעסקה על סך 20,000 ₪ אשר נערכה לכאורה בין התובעת לבין מר יורם עשור ביום 6.1.00, אשר תמורתה שולמה בכרטיס אשראי ואשר הנתבעת שילמה בגינה - לגרסתה לפנים משורת הדין - רק מחצית, היינו 10,000 ₪ בקיזוז העמלה. 

6. לטענת הנתבעת אין עליה חובה לכבד שובר האשראי בגין עסקה זו וזאת הן משום שהעסקה לא נערכה עם מר יורם עשור והן משום שהתובעת לא עמדה בתנאי ההסכם שביניהם, כאשר במיוחד נטען שהמדובר בסחר בשוברים, מבלי שפרטיו של עורך העסקה נבדקו, כמו גם זהות חתימתו. 

7. מעדותו של מר חיים מזרחי, ראש מדור במחלקת הביטחון של הנתבעת, עולה כי הטענה לסחר בשוברים מבוססת בעיקרה על האינדיקציות הבאות: 

א. המדובר בכרטיס גנוב, כפי שעולה מגרסתו של בעל הכרטיס יורם עשור, אשר נתמכת בבדיקת פוליגרף שנערכה לו;

ב. העסקה נערכה באופן ידני, באמצעות מכשיר שלוחית הספק בו (הכוללת את מספר ה - ל') נעקרה - וזאת למרות שלא הייתה כל תקלה במכשיר האלקטרוני וכי בסמוך לפני ואחרי אותה עסקה נערכו ע"י התובעת עסקאות אחרות באמצעות המכשיר האלקטרוני;

ג. לא נערכה השוואת חתימות.

8. לאחר שנתתי דעתי לכל העולה מהעדויות שנשמעו בפני ומכלל הראיות שהוצגו לי - הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בעיקרה. 

סחר בשוברים

9. אין חולק כי על פי סע' 2 להסכם שבין הצדדים, נאסר על התובעת לעשות שימוש בשוברים כאמצעי תשלום סחיר, היינו לא בגין עסקה שנערכה במישרין בין התובעת לבין לקוח כלשהו אשר הציג את כרטיס האשראי ורכש באמצעותו סחורה מהתובעת. 

10. אציין, כי לכאורה יש בחומר שבפני אינדיקציה לכך שהנתבעת ערה לנוהג שנטען ע"י התובעת, על פיו קיים מסחר בשוברים, במיוחד בשוק מכשירי החשמל. אינדיקציה זו עולה מכך שקיימות חברות סליקה לשוברים מסוג זה (למשל חברות יציל וגמא), אשר הבעלות בהן היא בחלקה של הבנקים המהווים גם בעלים של הנתבעת. 

11. אולם, לא מצאתי לנכון להידרש לעניין זה וזאת הן מאחר ועד הנתבעת, חיים מזרחי, לא נחקר על כך באופן ישיר והן ובמיוחד משום שבעסקה הספציפית נשוא התיק שבפני שוכנעתי כי אין המדובר בסחר בשוברים. 

12. מעדותו של מנהל התובעת, כהן ארזי, עולה כי המדובר על עסקה שנערכה במישרין בינה לבין האדם אשר הציג את כרטיס האשראי. 

13. עדותו של מנהל התובעת מתחזקת מן ההזמנה ביום העסקה עצמה (נספח ה' לתצהירו), הזמנה בה קיים פירוט של הסחורה אשר נרכשה וכן פרטי הרוכש. יש לזכור כי השובר הופקד בבנק באותו יום, 6.1.00, דבר המחזק גם כן את הטענה כי המדובר בעסקה ישירה שנערכה באותו מועד. 

14. אומנם, חשבונית המס נשוא העסקה הופקה רק ביום 10.1.00 ואולם הסברו של מנהל התובעת לעניין זה סביר וגם אם אינו נקי מספקות אין בו כדי להעלות חשד סביר לכך שאין המדובר בעסקה ישירה כעולה מההזמנה. 

15. סוגיית הסחר בשוברים רלוונטית רק לגבי הסברו של מנהל התובעת לכך שהעסקה נערכה באופן ידני ולאחר שלוחית העוסק נעקרה מהמכשיר. לטענת מנהל התובעת כך נעשה בכדי לאפשר סחר באותו שובר, סחר שאפשרי רק כאשר אין ציון לשם העוסק על גבי הכרטיס שהועבר במכשיר. מנהל התובעת טען כי כך הוא נוהג לגבי עסקאות בסכומים גדולים, בכדי לאפשר לו את הגמישות לשקול האם להפקיד את אותו שובר בבנק או לסחור בו. 

16. אומנם, עסקה בשובר ידני המופקד בבנק מחייבת את בעל העסק בעמלה שלא היה משלם אילו היה עורך את העסקה במכשיר האלקטרוני ואולם הסברו של מנהל התובעת לגבי אופן ההתנהלות העסקית שלו סביר ואינו נעדר היגיון. 

17. מכל מקום, כאשר בפועל לא נערך סחר באותו שובר וזה הופקד בחשבונה של התובעת - הרי אין בכך משום סחר בשוברים בפועל וגם עד התביעה אישר שאילו שוכנע שמדובר בעסקת אמת - היו מכבדים אותה. 

אופן עריכת העסקה

18. כפי שצוין לעיל, שוכנעתי כי אכן נערכה עסקה ישירה בין התובעת לבין מי שהציג את כרטיס האשראי. 

19. עיון בפרטי ההזמנה מלמד כי חלק ניכר מהפרטים המצוינים בהזמנה לגבי זהותו של עורך העסקה אינם נכונים. כך הוא לגבי כתובתו של מר יורם עשור (גולני 126 רמת גן) וכך הוא לגבי מספר הטלפון שצוין על גבי ההזמנה - מספר טלפון שכפי הנראה אינו של מר יורם עשור. 

20. אין חולק כי התובעת קיבלה אישור מהנתבעת לעריכת העסקה (קוד האישור, 036209, מופיע על גבי השובר). בכל הכבוד לנתבעת, אשר עובר למתן האישור לא ידעה כי הכרטיס נגנב לגרסת בעליו, יכולה הייתה טרם מתן האישור לאמת עם נציג התובעת את פרטי עורך העסקה, היינו כתובתו ומספר הטלפון שלו ויתכן שאילו הדבר היה מבוצע היה מוברר לצדדים כי עורך העסקה אינו בעל הכרטיס. 

21. לא אוכל לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן מר יורם עשור בעצמו ערך את העסקה אם לאו. מחד, התיאור אשר מסר מנהל התובעת כתיאורו של מר עשור בישיבת יום 14.7.02, עוד טרם שמר עשור הגיע לדיון, מתאים באופן כללי למר עשור כפי שנראה על ידי בעת עדותו - ואולם זאת לא לפרטי פרטים והתיאור יכול להתאים למגוון רחב מאוד של אנשים כך שבו כשלעצמו לא די בכדי לקבוע ממצא ברור. כמו כן, גרסתו של מר עשור לגבי מספר הטלפון אשר מסר בעת בדיקת הפוליגרף נסתרה מאישור בזק (וטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו שהמדובר במספר מירס, היא טענה שלא ניתן להעלותה בסיכומים ללא גיבוי עובדתי). מאידך, לא אוכל לומר כי שוכנעתי שטענת מר עשור שלא הוא ערך את העסקה וכי לא קיבל את הציוד טענת שווא היא. 

22. בנסיבות אלו, יש לבחון האם התובעת ערכה בדיקה כנדרש טרם עריכת העסקה. אומנם, מנהל התובעת לא יכול היה לאשר במפורש שבדק את זהות החתימה על גבי השובר עם זו שעל גבי הכרטיס - אולם לא זו בלבד שהמדובר בחתימות דומות, כעולה מדוגמת החתימה של מר עשור בעת שנבדק בפוליגרף, אלא שאין להלין על מנהל התובעת אשר מקץ זמן כה רב אינו זוכר זאת בבירור - גם כאשר הוא זוכר את פרטי העסקה, את דמותו של מר עשור ואת אופן התנהלותו. 

23. מאידך, אני מקבל את גרסתו של מנהל התובעת כי בדק את זהותו של בעל הכרטיס ובנסיבות אלו וכאשר קיבל אישור לעסקה וכאשר גם מספר תעודת הזהות המצוין בהזמנה הוא מספר תעודת הזהות של מר עשור, אינני סבור שיש ראיה של ממש לכך שהתובעת התרשלה בביצוע בדיקתה. 

24. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל (בקיזוז העמלה בסך 1.9% + מע"מ). 

25. אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה, 10,000 ₪ נכון ליום 6.1.00 ובקיזוז העמלה לעיל וכן אגרות ביהמ"ש ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. סכום התביעה ישולם בתוך 30 יום מהיום. 

26. המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לצדדים. 

ניתן היום י"ט באב, תשס"ג (17 באוגוסט 2003) בהעדר הצדדים.

לנדמן מוקי, שופט

פסיקה מהפכנית המורה על רישום בני זוג חד מיניים בתעודת הלידה של בנם המאומץ

בפסק דין חדשני מיום 12.12.2018 קבע בג"ץ, כנגד עמדותיהם של שר הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה, כי במקרה של אימוץ סגור (המנתק את הקשר בין הקטין להוריו הביולוגיים) יש לרשום את שני ההורים המאמצים בתעודת הלידה החדשה של המאומץ, וזאת ללא קשר לזהותם המגדרית או נטיותיהם המיניות.

בג"ץ נימוק החלטתו, בין היתר, כדלקמן:

הוראת החיסיון שבחוק האימוץ מחייבת להשמיט מתעודת הלידה של ילד שאומץ באימוץ סגור את פרטי הוריו הביולוגיים, על כן יש להימנע ממצב בו נמחקים פרטי ההורים הביולוגיים ואיש אינו תופס את מקומם.

אין בהבדל פרוצדורלי במתכונת האימוץ על ידי בני זוג בני אותו מין כדי להצדיק יחס שונה כלפיהם.

מהות האימוץ הינה אימוץ הילד על ידי תא משפחתי שנועד לקדם את טובתו, על כן אין לאפשר התייחסות שונה לבני זוג מאמצים על רקע זהותם המגדרית ונטייתם המינית.

יש לפעול על פי עקרון טובת הילד התומך ברישום התא המשפחתי המלא שלו ולא להסתפק ברישום אחד ההורים בתעודת הלידה תוך הדרת הורה אחר ופגיעה בזכותו להורות.

המצב המשפטי מכיר בשני ההורים כבעלי זכויות שוות ולכן אין להתעלם מכך ואין להצדיק רישום אחד ההורים המאמצים בלבד.

אין ליצור סתירה בין הרישום במרשם האוכלוסין, שם מופיעים שני בני הזוג כהורי הילד, ובין תעודת הלידה המציגה תמונה שונה שהיא בחירה שרירותית באחד ההורים. לא מתקבל על הדעת כי שני בני הזוג יוכרו כהורים, אך התעודה לא תיתן לכך ביטוי.  

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת.

דיני משפחה, ליטיגציה, מקרקעין

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. 

החלטה

1.   מהות הבקשה

הבקשה שבפני הינה בקשתה של המבקשת (להלן: "החברה"), כי בית משפט יורה שאין המשיבה רשאית לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד המבקשת במסגרת תיק הוצל"פ

8- 70 – 37670 – 02 בלשכת ההוצל"פ בפתח תקווה.

בבקשה נאמר כי במסגרת תיק פש"ר 1763/05 עתרה המבקשת לאשר לה לכנס אסיפות נושים על מנת להציע הסדר לכלל נושיה, במסגרת הוראות סעיף 350 לחוק החברות תשנ"ט – 1969 (להלן:  "חוק החברות").

ביום 1.9.05 נענה בית משפט לבקשה. במסגרת תיק הפש"ר הוגשו מספר בקשות נוספות לעניין הסדר הנושים. בסופו של דבר אישר בית משפט בפסק דין מיום 4.12.05 את הסדר הנושים.

החברה טענה כי בהתאם לסעיף 350 (ט) לחוק החברות הסדר נושים מאושר מחייב את המבקשת ואת נושיה וכוחו של ההפטר מחובות העבר, כפי שנקבע בהסדר הנושים הוא חלוט.

המשקיע השקיע כספים רבים בחברה אשר שימשו לפרעון חובות העבר של החברה, והתנה את התשלומים בכך שהמבקשת תהיה נקיה מכל חוב ושעבוד עבר.

במועדים הרלוונטים לקיומם של ההליכים לאישור הסדר הנושים, התנהלו הליכים משפטיים בין החברה למשיבה.

בפסק דין שניתן על ידי בימ"ש שלום בתל אביב בתיק אזרחי 97594/99 חוייבה המשיבה, שהיא חברת ביטוח, לשלם לחברה סכום של כ- 838,000 ש"ח.

החברה ערערה על פסק הדין במסגרת ע"א 3388/02. בית המשפט המחוזי חייב את החברה ביום 29.6.06 להשיב למשיבה סכום של כ- 800,000 ₪. בגין פסק דין זה נפתחו על ידי המשיבה הליכי ההוצל"פ נשוא הבקשה.

החברה ציינה כי ביום שבו אישר בית משפט לכנס אסיפות נושים, 1.9.05, התנהל הערעור בבית המשפט המחוזי.

החוב בו פסק בית המשפט המחוזי הוא חוב משנת 99' או לחלופין חוב משנת 2002, שני תאריכים הקודמים ליום אישור הסדר הנושים של המבקשת ביום 4.12.05.

הוראות סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל תשמ"ג – 1983 (להלן: "הפקודה") חלות בשינויים המחוייבים בענין אופן הגשת הוכחות חוב בהליכי הסדר נושים.

על פי סעיף  71 לפקודה יש להגיש הוכחת חוב אף בשל חוב עתידי ומותנה.

לכן טענה החברה כי היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב מטעמה בהתאם למועדים שנקבעו בהסדר הנושים. משלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה ולא לנסות לתקן את מחדליה בדרכים לא דרכים.

המשיבה בחרה שלא להשתתף בהסדר הנושים ולא הגישה הוכחת חוב מטעמה. לאחר שהתקבל פסק דין בערעור, החליטה המשיבה לנקוט בתיק ההוצל"פ בהליכי הוצל"פ נגד החברה, תוך התעלמות מוחלטת מהוראות הסדר הנושים ואישורו על ידי בית משפט.

החברה הגישה בקשה בטענת "פרעתי" בתיק ההוצל"פ. המשיבה לא פירטה בתגובה לבקשה זו מדוע לא הגישה הוכחת חוב ועיקר טענתה היתה כי החיוב אינו נכלל במסגרת הסדר הנושים.

הגשת ערעור איננה פוטרת מהגשת הוכחת חוב.

מתן אפשרות להמשיך את ניהולו של תיק הוהצל"פ, מהווה חתירה כנגד תיק הפש"ר ופגיעה שלא כדין במשקיע. המשך ניהול תיק ההוצל"פ יהיה ביזוי החלטת בית המשפט המחוזי על פיו הופטרה החברה מכל חובות העבר.

2.   תשובת המשיבה

המשיבה טענה כי החוב נשוא תיק ההוצל"פ נוצר לאחר אישור הסדר הנושים.

עוד נטען על ידי המשיבה, כי החברה פעלה בניגוד להוראות חוק החברות ובחוסר תום לב.

בשנת 99' הגישה החברה תביעה כנגד המשיבה לתשלום תגמולי ביטוח בגין שבעה אירועים.

פסק הדין חייב את המשיבה בתשלום סכום של כ- 838,000 ₪.

המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בו נאמר כי אם ישולם הסכום לידי החברה - לא תוכל לגבות אותו חזרה מאת החברה לנוכח מצבה הכלכלי הדחוק.

בתגובה לבקשה זו, נאמר כי מדובר בחברה ציבורית אשר מנויותיה נסחרות בבורסה וענייניה מתנהלים כסדרם.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, ומלוא הסכומים הועברו לחברה על ידי המשיבה.

ביום 29.6.06 ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, בו התקבלו מרבית טענות המשיבה. המבקשת חוייבה להחזיר למשיבה סכום של כ- 800,000 ₪.

החברה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בבר"ע 7456/06 והבקשה נדחתה ביום 19.6.07.

רק בדיעבד הסתבר למשיבה כי ביום 4.12.05 אושר הסדר הנושים.

במסגרת הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, כחודש לאחר שאושר הסדר הנושים, הצהיר ב"כ החברה כי החברה נסחרת בבורסה ולא הזכיר במילה את עניין הסדר הנושים.

המשיבה אף טענה כי לאחר שנדחה הערעור אשר הגישה החברה לבית המשפט העליון, פנתה החברה למשיבה והציעה לה לשלם סכום של 500,000 ₪.

לדברי המשיבה, קיים הבדל מהותי בין חוב שבגינו מוגשת תביעה ופסק דין מאשר בדיעבד חוב שהיה קיים מלכתחילה, לבין הליך של ערעור כנגד פסק דין שביצועו לא עוכב, שכן רק לאחר שהתקבל הערעור נוצר החוב.

טענת החברה כי היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב בזמן שהתנהל הליך הערעור, היא טענה שכל מטרתה להתחמק מהשבת הכספים.

בזמן שאושר הסדר הנושים לא היה חוב של החברה כלפי המשיבה.

החברה אף מנועה מלעלות טענה כלשהי בענין החוב, כי בפועל קיבלה על עצמה לפרוע אותו לאחר הסדר הנושים.

ב"כ החברה לא ציין לאורך כל ההליכים כי מתגבש הסדר נושים וב"כ החברה אף ייצר מצג על פיו מצבה של החברה תקין.

החברה ניסתה לערער על פסר הדין של בית המשפט המחוזי ובכך קיבלה על עצמה את החוב  והכירה בחיוב להחזיר את הכספים.

אלו סברה החברה כי הסדר הנושים חל על החוב, לא היתה מבזבזת את זמנו של בית המשפט העליון, ומסתפקת במתן הודעה כי היא לא חייבת בהשבת הכספים לאור הסדר הנושים.

החברה אף שלחה לכל נושיה מכתב תזכורת וזימון לאסיפת הנושים ולא טרחה לשלוח מכתב מעין זה למשיבה.

החברה אף לא הצהירה בבקשה להסדר הנושים כי אותו חוב נטען נכלל במסגרת חובותיה לנושים בלתי מובטחים.

מכאן עולה כי החברה פעלה בחוסר תום לב ואין מקום לקבל את בקשתה.

החברה הגיבה לתגובתה של המשיבה, וטענה כי ביום שבו אישר בית המשפט המחוזי לכנס אסיפת נושים הערעור כבר התנהל.

המועד הקובע הוא מועד הגשת הערעור שכן לאחר מתן פסק הדין החליטה המשיבה שיש לה עילת תביעה – עילת ערעור - ומאז שנת 2002 דרשה את שלה.

החוב לא נוצר ביום 29.6.06 אלא ביום שבו שולם הסכום על ידי המשיבה לחברה על פי החלטת בית משפט השלום.

המשיבה בחרה שלא להצטרף להסדר הנושים ואף לא הגישה הוכחת חוב.

החברה היתה צריכה לפנות ולדרוש להגיש הוכחת חוב למנהל המיוחד ולא להמתין למועד החל לאחר הסדר הנושים.

המשיבה אף לא טרחה להגיש הוכחת חוב לאחר שנודע לה על הסדר הנושים באוגוסט 2006 ואף לא ביקשה הארכת מועד.

אין גם צורך להצהיר על חוב מותנה במסגרת בקשה להסדר נושים. החברה כלל לא ידעה ולא יכלה לדעת מה יפסוק בית משפט בע"א 3388/02 ובאם תחוייב בתשלום כלשהו במסגרת הערעור.

3.   עמדת הכנ"ר

הכנ"ר סבר כי דין הבקשה להתקבל, שכן החוב כלפי המשיבה נוצר לכל המאוחר בשנת 2002, משהוגש הערעור, ולכן היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב.

בתשובה לעמדת הכנ"ר נאמר כי הרקע העובדתי הוצג על ידו באופן כללי וסתמי.

הכנ"ר לא התייחס, לדברי המשיבה, לעובדה כי בשלב הסדר הנושים לא היתה למשיבה כל זכות כלפי המבקשת אלא היה נגדה פסק דין אשר מחייב אותה בתשלום לידי המבקשת, אשר ביצועו לא עוכב.

המשיבה חזרה וטענה כי החברה פעלה בחוסר תום לב וכי קיבלה על עצמה, למעשה, את החוב. 

4.   הדיון במעמד הצדדים

במעמד הדיון התייצב גם המשקיע אשר תצהירו תמך בבקשה. על פי בקשת המשיבה נרשם בפרוטוקול כי המשקיע היה מודע לקיום הערעור בעת כניסתו לחברה.

ב"כ המבקשת חזר על האמור בבקשה וטען כי ההחלטה שלא להענות לבקשה, תביא לעיוות דין שכן המשקיע השקיע בחברה על סמך מצגים שהוא קנה את החברה נקיה מכל חוב ושעבוד או חובות של העבר.

החוב לו טוענת המשיבה הוא תולדה של הליך אשר החל עובר להסדר הנושים. לכן, היה על המשיבה להגיש הוכחות חוב.

יש להקיש מההלכה אשר קבעה כי על ערב להגיש הוכחת חוב גם אם טרם נתבע לתשלום ערבותו.

ב"כ המבקשת חזר וטען כי החוב במקרה הנוכחי היה חוב עתידי ומותנה בהחלטת בית משפט שלערעור.

ב"כ המשיבה חזר והדגיש את העובדה כי החברה פנתה לכל אחד מנושיה על מנת שיגיש הוכחת חוב לא באמצעות פרסום אלא באמצעות מכתב ישיר, ואילו המשיבה היא היחידה שלא קיבלה מכתב מעין זה מאת החברה.

במקרה הנוכחי, מדובר בפסק דין שניתן נגד המשיבה, ואם היא לא היתה ממלאת אותו היתה צפויה להליכי הוצל"פ מצד החברה.

גם החברה עצמה סברה כאמור שאין צורך בהוכחת חוב.

הכנ"ר חזר על עמדתו וטען כי על המשיבה היה להגיש לפחות בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב, על מנת שהנאמן יוכל יהיה להשאיר סכום כלשהו אשר ישמש לתשלום אם הערעור היה מתקבל.

5.   דיון והחלטה

סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל קובע מהם חובות בפשיטת רגל "חוב וחבות קיימים או עתיידיים, וודאיים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות  מלפני מתן הצו, יהיו חובות ברי תביעה בפשיטת רגל..."

המונח חבות כולל בתוכו, לפי הגדרת סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל " התקשרות, התחייבות, הסכמה, או הבטחה, מפורשות או משתמעות, העשויות להביא עימן או עם הפרתן לתשלום כסף או שווה כסף... אף אם סכום החבות אינו קצוב... או שהוא מותנה או שטרם חל זמן פרעונו".

מכוח סעיף זה חובות מותנים הם בני תביעה, גם אם התמלא התנאי לאחר צו הפירוק ובהתאמה גם לאחר אישור הסדר הנושים.

כך נפסק כי ערב לחברה בפירוק, רשאי לתבוע את חובו כתביעה בת הוכחה מהמפרק, גם כאשר במועד צו הפירוק טרם פרע את ערבותו ואף אם טרם נדרש לפרוע אותה.

ראה צ. כהן פירוק חברות עמ' 261; ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאות בע"מ בפירוק נ' אגרה, פד"י מט(2) 133, בעמ' 172.

המבקשת טענה כאמור כי היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב, שכן מדובר במקרה הנוכחי בחוב עתידי או מותנה.

אינני רואה מקום לקבל את טענת המבקשת. מקובלת עלי טענת המשיבה, כי הסדר הנושים לא חל על החוב ולא היה כל מקום להגיש הוכחת חוב במסגרת ההסדר.

המשיבה חויבה כאמור, במסגרת פסק דין אשר ניתן ביום 28.11.02, לשלם למבקשת סכום של כ- 800,000 ₪.

ביום 19.12.02 הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בה נטען בין היתר כי אם תשלם את סכום פסק הדין לידי המבקשת, לא תוכל לגבות אותו בחזרה נוכח מצבה הכלכלי הדחוק.

המבקשת טענה כי מדובר בחברה ציבורית ונראה כי ענייניה מתנהלים כסדרם במסגרת הבורסה לניירות ערך.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה ומלוא הסכום הועבר על ידי המשיבה למבקשת.

המשיבה הגישה כאמור ערעור על פסק הדין אשר חייב אותה בתשלום, וזאת עוד בשנת 2002.

ביום 4.12.05 אישר ביהמ"ש את הסדר הנושים.

החברה טענה במסגרת הבקשה שבפני כי יש לדחות את טענתה של המשיבה, על פיה אין חיוב החברה להשיב למשיבה את הכספים אשר שולמו על ידה נכלל במסגרת הסדר הנושים, היות והחיוב הוא תולדה של פסק הדין של ביהמ"ש אשר דן בערעור ונתן את פסק דינו ביום 29.6.06. החברה טענה כי דין טענה זו להידחות שכן נקבע על ידי בימ"ש שהגשת ערעור אינה פוטרת מהגשת הוכחת חוב.

בענין זה הפנתה המבקשת להחלטת כב' השופטת אלשייך (כתוארה אז) בתיק פש"ר (ת"א) 1947/05, אורית דיין נ' עו"ד בראונשטיין.

נראה כי ההפניה לפסק הדין תומכת דווקא בטענתה של המשיבה.

באותו מקרה ערערה המבקשת על החלטת הנאמן, בה נדחתה תביעת החוב אשר הגישה, וכן נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב.

תביעת החוב הנטענת התבססה על הסכם מכר מיום 30.9.01 על פיו רכשה המשיבה דירה מהחייב וממוכרים נוספים, תוך התחייבות של המוכרים לשאת בתשלומי מס שבח.

שומה עצמית אשר הגישה המבקשת לרשויות המס נדחתה וביום 27.2.02 חויבה בתשלום מס שבח. בימ"ש מחוזי דחה ביום 18.1.05 ערעור שהוגש על שומה.

ערעור אשר הוגש לביהמ"ש העליון נדחה אף הוא ביום 14.6.06.

המבקשת טענה כי פנתה לחייב לאחר דחיית הערעור בביהמ"ש העליון, במהלך אוקטובר 2006, לברר אם שילם את חוב מס השבח.

החייב מסר לה כי הוא בהליכי חדלות פרעון.

המבקשת הגישה את הוכחת החוב רק באפריל 2007, ואף הגישה בקשה להארכת מועד.

המבקשת טענה כי מקור החוב של החייב כלפיה הוא בהליכים אשר החלו טרם מתן צו הכינוס, וכי החוב עצמו התגבש באופן סופי רק עם דחיית הערעור בביהמ"ש העליון ורק באותו מועד הפכה לנושה של החייב.

הנאמן טען באותו מקרה כי החוב בגינו הוגשה תביעת החוב התגבש כבר במועד משלוח השומה הראשונה, ואין בהגשת ערעור כדי לפגוע בהתגבשות החוב, לפחות כחוב עתידי.

עוד טען הנאמן כי זכותה של המבקשת להגיש את תביעת החוב, קמה מיד עם מתן צו הכינוס, לאור העובדה כי כבר באותו מועד היה ידוע לה אודות השומה.

ביהמ"ש קבע כי מן המפורסמות שהגשת ערעור על חיוב כספי, אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה להגשת תביעת חוב בהליכי חדלות פרעון בשל אותו חוב.

הפרשנות המוטעית של המבקשת את הדין וההמתנה בעקבות זאת בהגשת תביעת החוב רק לאחר מיצוי הליכי הערעור, אינם יכולים להוות טעמים מיוחדים לאיחור.

ביהמ"ש הפנה בענין זה להחלטתו בפש"ר 1021/98 בש"א 5844/04, הבנק הבינלאומי נ' מפרק חברת פאן-אל-א סחר בינלאומי.

באותו מקרה הגיש הבנק ערעור על החלטת מפרק חברת פאן-אל, לדחות על הסף את הוכחת החוב בגין איחור בהגשתה.

הבנק ראה את עצמו בתחילה כנושה מובטח אשר נוקט בהליכי כינוס.

ביום 15.8.01 קבע בימ"ש כי המשכון אשר לרשות הבנק לא משכון הוא ואין הוא תקף כלפי המפרק.

הבנק ערער על החלטה זו לביהמ"ש העליון אשר דחה את הערעור ביום 14.8.03.

ביהמ"ש הבהיר כי לו היה המועד הקובע להגשת תביעות החוב חל בתאריך זה, היתה תביעת הבנק מוגשת במועד.

כב' השופטת אלשיך קבעה עוד בהחלטה, כי עצם הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסה"ד נשוא הערעור, אפילו פסה"ד סופי ועדיין אינו חלוט - אלא אם ניתן עיכוב ביצוע.

כשם שהלכה זו חלה על החיובים האופרטיביים בפסה"ד, היא חלה מכוח קל וחומר על קביעותיו העקרוניות וההצהרתיות.

מאחר ופסה"ד מיום 15.8.01 קבע חד משמעית כי הבנק אינו נושה מובטח אלא נושה רגיל, הרי מאותו רגע השתנה המצב המשפטי וחל המועד הקובע ממנו ידע הבנק היטב כי אינו אלא נושה בלתי מובטח, וחלה עליו חובה להגשת  תביעת חוב במהירות האפשרית.

לבנק קמה אמנם הזכות החוקתית להגיש ערעור על פסה"ד "אלא, שהגשת ערעור, לכשעצמה, לא סתרה את חובתו לכבד את פסק הדין ולנהוג לפיו, כולל להגיש תביעת חוב במועד" (סעיף 7 להחלטה).

ביהמ"ש הפנה להחלטה אחרת בה נקבע כי נושה, לגביו נקבע כי הוא נושה רגיל, אין בעצם הגשת הערעור לענין מעמדו כנושה כדי להפכו לנושה מובטח. נושה זה פועל למעשה בשני כובעים – במסגרת הערעור הוא רואה עצמו כנושה מובטח ומנסה להוכיח זאת לביהמ"ש העליון. אולם, במסגרת הליכים אחרים הוא נושה רגיל אשר זכאי וחייב לפעול על פי הזכויות והחובות שמחיל מעמד זה על הנושים הרגילים.

הדרך היחידה להמנע ממצב זה הינו בקשה מפורשת לעיכוב ביצוע.

אם נחיל את כל האמור לעיל על המקרה שבפני, עולה כי פסק הדין אשר חייב את המשיבה לשלם את הסכום של 800,000 ₪ למבקשת, הפך אותה למעשה לחייבת של המבקשת.

בקשתה של המשיבה לעיכוב ביצוע נדחתה כאמור והמשיבה אף שילמה בפועל את הסכום בו חויבה על פי פסק הדין.

בנסיבות אלה, אין אכן לראות בהגשת הערעור כמשנה את מעמדה של המשיבה ממעמד של חייבת למעמד של נושה, אשר עליה להגיש הוכחת חוב במסגרת הסדר הנושים. כל עוד לא שונה מעמדה של המשיבה – הרי שעליה לנהוג בכובע של חייבת אשר מוטל עליה לשלם את סכום פסק הדין שביצועו לא עוכב.

אין בהגשת הערעור כדי להטיל על המשיבה את חובותיו של נושה, כולל החובה להגיש הוכחת חוב במסגרת הסדר הנושים.

אין גם כל מקום להשוואה בין מקרה מעין זה למקרה של ערב, אשר עצם התחייבותו ידועה מיום כריתת הסכם הערבות. השאלה היחידה אשר מתעוררת היא, מתי יידרש הערב לפרוע את ערבותו. בהתחייבות מעין זו ראה אכן ביהמ"ש העליון כהתחייבות מותנית או עתידית, בגינה יש להגיש הוכחת חוב במועד הקובע.

במקרה שבפני, היה מוטל על המשיבה חיוב חד משמעי לתשלום אשר בוצע ולא עוכב. האפשרות שאותו חיוב של המשיבה כלפי החברה אשר בוצע בפועל, יתהפך בערעור – אינה יוצרת חיוב מותנה בעת הגשתו של הערעור, המצדיק הגשת הוכחת חוב על ידי המשיבה במסגרת הסדר הנושים.

מקובלת עלי גם  טענת המשיבה, כי החברה עצמה כלל לא סברה שמדובר בחוב בר תביעה במסגרת הסדר הנושים.

בשלב ראשון, יש לציין את העובדה אשר התבררה במהלך הדיון כי המשקיע בהסדר הנושים היה מודע לקיומם של הליכי הערעור בעת שאושר הסדר הנושים.

למרות הסדר הנושים המשיכה החברה לנהל את הערעור, ואף לא טרחה לציין במסגרת הדיון בערעור כי קיים הסדר נושים.

מהמסמכים אשר צורפו לתגובת המשיבה, אף עולה בבירור כי החברה שלחה מכתב לכל מי שראתה בהם נושים - על מנת שיגישו הוכחת חוב במסגרת הסדר הנושים. אולם, מכתב מעין זה לא נשלח למשיבה.

המסקנה כי החברה ראתה את עצמה מחויבת בתשלום עפ"י פסה"ד שבערעור, עולה גם מהעובדה כי החברה, לאחר אישור הסדר הנושים, הגישה בר"ע לביהמ"ש העליון כנגד החיוב להשבת הכספים אשר נקבע במסגרת פסה"ד בערעור.

התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה הנשמעת עתה, על פיה אין החברה חייבת כלל בהשבת הכספים לאור הסדר הנושים ואי הגשת הוכחת חוב על ידי המשיבה.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי יש לדחות את הבקשה למתן הוראות.

המשיבה רשאית לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד החברה בגין פסה"ד אשר ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בע"א 3388/02, בו חייב את החברה להשיב כספים למשיבה. 

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, ט"ז בתשרי, תשס"ט (15 באוקטובר 2008), בהעדר הצדדים. 

החלטה

אנו נמצאים בסיום ההוכחות ובשלב הסיכומים.

ביהמ"ש הציע לצדדים להגיע להסדר פשרה וזאת לאחר ששמע את העדויות השונות והתרשם מהעדים.

ביהמ"ש היה מודע לשלב המאוד מאוחר של ההליך המשפטי, היינו , אך בטרם תחילת הסיכומים.

הנתבעת סבורה שאין מקום שעו"ד פרום ייצגה עוד בהליך זה. המדובר בשלב מאוד מתקדם של ההליך ומובהר לנתבעת כי במידה ועו"ד פרום לא יוכל להמשיך לייצגה עליה יהיה לסכם את טענותיה המשפטיות בתיק זה.

לא תינתן כל דחייה בתיק לצורך שמיעת סיכומי טענות הצדדים בתיק. 

ניתנה והודעה היום כ"ט כסלו תשע"א, 06/12/2010 במעמד הנוכחים.

עודד מאור, שופט 

החלטה

על אף בקשת הנתבעת אני סבור שיש מקום שעו"ד פרום יסכם את טענותיה, ולו על מנת שהגנתה לא תפגע ועו"ד פרום יסכם את הטענות כפי שהעלו במסגרת הדיון.

החלטה זו ניתנת על מנת שלא לפגוע בהמשך ייצוגה של הנתבעת שאינה משפטנית. 

<#6#> 

ניתנה והודעה היום כ"ט כסלו תשע"א, 06/12/2010 במעמד הנוכחים. 

עודד מאור, שופט

פסק דין

לפני תובענה לפינוי וסילוק יד של הנתבעת מהדירה מספר 20 ברחוב השדות 12 בנווה גן ברמת השרון הידועה כגוש 6414 חלקה 37 , להלן: הדירה.

על פי הנטען בכתב התביעה נחתם הסכם בין התובעות לנתבעת על פי תקופת השכירות מה-01/05/09 ועד ליום  30/04/10 תוך שניתנו לנתבעת 3 תקופות אופציה להארכת תקופת השכירות באופן אוטומטי אולם זאת הותנתה בכך שעל הנתבעת להפקיד את דמי השכירות 30 יום בטרם מועד תחילת האופציה בידיה, ואילו לא עשתה כן יראו אותו כאילו האופציה לא מומשה.

נטען שהתובעת 2 ואימה ניסו ליצור קשר עם הנתבעת בטרם למועד הפקדת דמי השכירות אולם נסיונותיהן לא צלחו אולם בסופו של דבר טענה הנתבעת שהעבירה את דמי השכירות לעו"ד זילברשלג וזאת מבלי שטרחה להוידע להם ומבלי שהייתה לעו"ד זילברשלג, כך טוענות התובעות, סמסכות לקבל הכספים.

טוענות התובעות שהעברת הכספים לעו"ד זילברשלג תמוה ביותר, לאורך תקופת השכירות פנתה הנתבעת ישירות לתובעות ומעולם לא פנתה לעו"ד זילברשלג.

עוד טוענות כי במידה ויטענן על ידי הנתבעת כי עו"ד זילברשלג הוא שלוחן כי בהתאם להוראות סעיף 6ב' לחוק השליחות הוא מאפשר לצד שלישי או לראות את השלוח ללא הרשאה כצד שמולו נערכה התקשרות והשניה לתבוע את השלוח ללא הרשאה.

ככל שהנתבעת טענה שעו"ד זילברשלג הוא לא השלוח עליה לפעול ביחס אליו בלבד, מה גם שנטען שהתשלום שהועבר לעו"ד זילברשלג בסך של 61,200 ₪ נמוך ב"כ-20 אלף ₪ מהסכום הקבוע בהסכם השכירות.

כתב הגנה הוגש ובתמיכה לו צורפו 2 תצהירים.

האחד תצהירה של הנתבעת והשני תצהירו של עו"ד זילברשלג.

היום התקיימה ישיבת ההוכחות.

שמעתי את עדותה של התובעת 2 וכן את עדותה של הנתבעת וכן את עדותו של עו"ד זילברשלג, יצוין שהחקירות של הנתבעת ושל עו"ד זילברשלג לא מוצו.

חקירתה של הנתבעת העלתה שהנתבעת אינה יודעת על מה היא חתמה בתצהירה.

על אף שביהמש נתן לה שהות לקרוא את התצהיר פעם נוסף ציינה שבתצהירה שנערך על ידי עו"ד זילברשלג הוספו משפטים שלא הייתה שותפה להם, אני מאמין לנתבעת בעניין זה, התרשמתי שלמעשה כוח אחר פעל בתיק זה ודחף מסיבות כאלה או אחרות את הנתבעת להגיש את הגנתה זו.

בסופו של דבר אמרה הנתבעת דברים מליבה, הנתבעת העבירה רק חלק מהכסף או ליתר דיוק רק שליש מכספים לידי אבי ילדיה.

הכספים הועברו אך ורק לידי אבי ילדיה, מר רוני אטיאס, הנתבעת שמה בטחה ברוני אטיאס שיטפל בעניין דמי השכירות.

לא הייתה לה סיבה להאמין שכספים לא יועברו לידי התובעות.

כשלעצמי לא ברור מדוע הנתבעת לא העבירה כספים ישירות לתובעת כאשר היא ידעה שהיא מחויבת לעשות כן בהתאם להסכם השכירות.

והנה בתצהירה של הנתבעת נכתב שהכספים הועברו לעו"ד זילברשלג, ראה סעיף 9, אולם כאמור ציינה הנתבעת לפני שאין המדובר בתצהיר שעליו היא חתמה, אין המדובר בדברים אותם היא אמרה ואין המדובר בגרסה שלה.

גרסתה היחידה שהובאה בפני ביהמ"ש כי הדברים שאמרה שלא כתובים בתצהיר היא העבירה אך ורק שליש מהכספים לאבי ילדיה מר רוני אטיאס.

הנתבעת ציינה שהתנגדה אף לניסוחים שמופיעים בסעיף 6 לתצהירה אולם על אף זאת מצאו מקום וביטוי בתצהיר זה. כך כתבה שהיא לא הסכימה לניסוח שעו"ד זילברשלג טיפל בהליכים המשפטיים הקשורים לדירה לרבות בכל הטיפול בהשכרת הדירה והעברתה .

משכך אנו למדים שהנתבעת כלל לא ידעה מה הקשר, אם בכלל יש בין התובעות לבין עו"ד זילברשלג.

התרשמתי מכנותה של הנתבעת, התרשמתי מכך שהנתבעת אינה בקיאה בהליכים משפטיים ובמונחים משפטיים וכפי שציינה אינה בקיאה במילים "כבדות" או במילים של בתי משפט כפי שהיא מציינת, אולם נדמה שכתב ההגנה כל כולו מסתמך על כך שהנתבעת ידעה שעו"ד זילברשלג הוא שלוחן של התובעות.

התרשמתי שהנתבעת אינה מכירה את המונח של שלוח ושולח, התרשמתי מכנותה ומהגינותה של התובעת שנדמה שהדברים שנאמרו וכתב ההגנה שהוגש כפי שהוגש נעשה על מנת לשמור ולהגן על ילדיה שיישארו לגור בדירה בה הם מתגוררים.

לגופו של עניין, גם אם נקבל את הטענה של הנתבעת כי העבירה את הכספים לידי גרושה והגרוש העביר את הכספים לידי עו"ד זילברשלג, כפי שעולה מקבלה מספר 854 מיום 08/01/10 לפיה התקבל הסך של 61,200 עבור דמי שכירות דירה 20 ברח' הסודות 12 רמת- השרון.

לא ברור מדוע עו"ד זילברשלג ציין שאת הכספים קיבל מאת רוני אטיאס שהרי לצורכי העניין הוא שימש אותו שליח מטעמה של גב' אטיאס דנה.

לא נכתב כי המדובר בכספים שקיבל עו"ד  זילברשלג מגב' אטיאס.

וגם אם ניתן לרפא פגם זה, בכך שבהיסח הדעת לא נרשם הדבר או כי עו"ד זילברשלג ביקש לרשום את הדברים ובהתאם למצב לאשורו, כי קיבל את הכסף ישירות מרוני אטיאס, הרי לא ברור מדוע לא הוצגה לפני חשבונית מס בגין שכ"ט שלכאורה קיזז עו"ד זילברשלג מחובן של התובעות כלפיו.

לא ראיתי ולו מסמך 1  שנכתב בזמן אמת לגבי חוב של התובעות כלפי עו"ד זילברשלג.

כל שראיתי הוא מסמך מיום 11/04/10 וזאת לאחר שפוטר עו"ד זילברשלג על ידי התובעות כי כספים שהתקבלו על ידו קוזזו על ידו.

לא הוצג לפני כל מסמך ממנו עולה שעו"ד זילברשלג הודיע לתובעות שהוא מקזז את הסכום הנ"ל הרי כל הדיון המשפטי שלפני יכול היה להתייתר לו עו"ד זילברשלג היה מודיע בזמן אמת לתובעות כי קיבל את כספי השכירות לידיו והוא משתמש בזכות הקיזוז, ככל וזו קיימת לו בקשר לחובן של התובעות כלפיו.

באשר לקיזוז, אודה ולא אבוש, לא מצאתי עיגון משפטי לטענת הקיזוז.

הסכם שכ"ט נ/2 קובע בסעיף 6 כי הלקוח מורה לעו"ד זילברשלג לקזז מהכספים המגיעים ללקוח את כל שכ"ט לטובתו.

אולם הסכם שכ"ט נ'2 הנ"ל מתייחס לתביעה בביהמ"ש לענייני משפחה בעניינו של מר ינקלביץ' כנגד התובעות וכן בעניין קובלנה פלילית פרטית כנגד התובע.

אין בהסכם שכר הטרחה כל זכר או התייחסות לזכותו של עו"ד זילברשלג לקבל לידיו את דמי השכירות בקשר לדירה.

גם אם התביעה בתיק משפחה עניינה בדירה, אין היא יכולה לכלול את דמי השכירות שעניינו הסכם מיום 10/03/09 ובעוד הסכם שכ"ט נעשה לאחר מכן.

לא נטען שהסכם השכירות נעשה על ידי עו"ד זילברשלג או היה לו כל קשר ישיר אליו.

אודה ולא אבוש מסתבר שבתיק ז המתנהלים הליכים נוספים בין בעלי הדין לבין עצמם, בין עו"ד זילברשלג לבין התובעים.

עוד עולה שבמסגרת הליכי כינוס נכסים על הדירה, שעניין זה תלוי ועומד בפני רשם הוצל"פ בלבד זכה במסגרת הליכי מכרז מר רוני אטיאס והצעתו היא הייתה הגבוהה ביותר.

המכר טרם אושר על ידי הרשם.

הוכח לפניי שהסך של 220,000 ₪ הועברו מידי מר רוני אטיאס לידי עו"ד זילברשלג.

לא הוצגו לפני קבלות כי הסך של 220,000 ₪ שהועבר לידי עו"ד זילברשלג אינו חלק מהסך של 61,000 ₪ שהקבלה בגינם הוצגה.

נעשו ניסיונות רבים בתיק זה להגיע להסדר פשרה, לא ניתן כאמור להסתמך על תצהירה של הנתבעת אשר הודתה כי אין הוא מהווה גרסה.

שמעתי את עדותו של עו"ד זילברשלג ואציין אך זאת, שלאור התרשמותי מעדותו לא ניתן לקבוע כל ממצא עובדתי מדבריו.

הנתבעת הודתה שלא שילמה כספים לידי התובעות ואף לא במישרין לעו"ד זילברשלג, כל שעשתה העבירה שליש מהכספים לידי רוני אטיאס.

בנסיבות אלה הנתבעת לא עמדה בהתאם להוראות הסכם השכירות ובדין הוגשה התביעה דנן.

בנסיבות אלה אני מקבל את התביעה במלואה ואני מורה לנתבעת לפנות ולסלק ידה מהדירה.

באשר למועד הפינוי, אני מתחשב בכך שהמדובר באם לילדים קטינים, יחד עם זאת אני סבור שאין מקום שביהמ"ש ידחה את הפינוי  ואני מורה על ביצועו.

מאחר והליך ביצוע הפינוי יבוצע על ידי רשם הוצל"פ הוא זה שיקבע את מועד הפינוי בפועל לאחר שייפתח תיק הוצל"פ מתאים.

לעניין ההוצאות, תוך התחשבות בנתבעת, ולאור המסכת שנראה שלא בידיעתה אני מחייבה בהוצאות התובעות בסך של 601 ₪ אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪.

ניתנה והודעה היום כ"ט כסלו תשע"א, 06/12/2010 במעמד הנוכחים.