פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת דותן) מיום 11.4.06 בבר"ע 1471/05, בגדרו ניתנה רשות ערעור ונתקבל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (השופט שטרנליכט) מיום 3.2.05 בת"א 1293/04. החלטנו לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. הנושא שלפנינו הוא פרשנות גדריו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן חוק ההתיישנות).

רקע

ב. המערכת העובדתית ושרשרת ההתדיינות המסועפת בין הצדדים, המשתרעת על פני תקופה ארוכה בכל הערכאות ובבוררות, גוללה בהרחבה בהחלטות של בתי המשפט הקודמים, ובהחלטת השופטת ארבל מיום 19.6.07 בבקשה לעיכוב ביצוע. להלן יובאו בתמצית עיקרי העובדות הנחוצות לענייננו.

ג. הצדדים להליך היו בעלי המניות של חברה, אשר נכסה היחיד היה המקרקעין הידועים כחלקה 112 בגוש 6354 בפתח-תקוה. בשנת 1989 החליטו הצדדים על פירוק מרצון של החברה.

ד. במסגרת הליכי הפירוק, טענה המשיבה כי היא זכאית לדמי שימוש ראויים מהמבקשים-המערערים (יכונו להלן המבקשים), אשר השכירו את המקרקעין לצד שלישי (חברה בשליטתם) לאורך שנים. בהסכמת הצדדים מונתה בוררת (השופטת בדימוס פריש) להכריע בסוגיה זו. בפני הבוררת נטען כי הזכאות לדמי השימוש תחילתה ביום 19.12.82 (שבע שנים לפני ההחלטה על פירוק החברה), או לחלופין ביום 16.12.86 (שבע שנים לפני הגשת הבקשה בה הועלתה לראשונה הדרישה לדמי שימוש ראויים). תביעת המשיבה נתקבלה על-ידי הבוררת ברובה ביום 9.12.01, ומטעמי התיישנות נקבע כי זכאותה מתחילה בתאריך המאוחר יותר. ביום 11.6.02 אושר הפסק בבית המשפט המחוזי (ה"פ 372/02, מפי השופטת – כתארה אז – שטרנברג אליעז), וביום 30.8.04 נדחתה בבית משפט זה בקשת רשות לערער על כך (רע"א 7642/02, מפי השופט – כתארו אז – ריבלין).

ה. המשיבה הגישה בקשה לביצוע פסק הבוררות בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. במסגרת זו טענו המבקשים, כי יש לנכות מחובם למשיבה את חלקה בהוצאות שהוציאו המבקשים להשבחת המקרקעין. בנוסף הגישו המבקשים תביעה בגין הוצאות אלה לבית משפט השלום. בבית משפט השלום טענה המשיבה, בין היתר, טענת התיישנות,

שנשענה על כך שההוצאות הרלבנטיות הוצאו בין השנים 1986­1992, ואילו התביעה הוגשה רק ביום 18.1.04.

ו. בית משפט השלום דחה את טענת ההתיישנות. למסקנתו, אף שחלפה תקופת ההתיישנות הרלבנטית, יש להחיל על העניין את סעיף 4 לחוק ההתיישנות, אשר מונע, בין השאר, השמעת טענת התיישנות נגד "תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". למסקנתו, יש לפרש את הסעיף פירוש מרחיב, כך שבדיבור "תביעה שכנגד" תיכלל גם "תביעה נגדית" – דהיינו, תביעה בהליך אחר שיסודה באותו סכסוך. זאת לאור תכליתו של סעיף 4, כפי שפירש בית המשפט את הסעיף, ומכיוון שדחיית התביעה בגין התיישנות – כנאמר – "תביא לתוצאה בלתי צודקת בעליל, כאשר הנתבעת (המשיבה – א"ר) תיהנה מפירות השקעתם של התובעים (המבקשים – א"ר) במקרקעין, ותקבל דמי שימוש ראויים עבור חלקה במקרקעין. מאידך לא תשא בהוצאות השבחתם של המקרקעין, וזאת בשל נימוק טכני בלבד של התיישנות".

ז. בבית המשפט המחוזי התקבל ערעור המשיבה. בית המשפט קבע כי סעיף 4 עוסק דווקא בטענת התיישנות כנגד טענת קיזוז או תביעה שכנגד אשר מתבררות בבית המשפט יחד עם התביעה המקורית; ואילו כאשר מתבררת התביעה שכנגדה מועלית טענת ההתיישנות בהליך נפרד, כבענייננו, אין תחולה לסעיף 4. עוד היה בית המשפט מסופק באשר לטענה ששיקולי הצדק מחייבים דחייה של טענת ההתיישנות; כל כך – בפרט כיון שבתביעת המבקשים להחזר הוצאות נתבע סכום גבוה בהרבה מזה בו זכתה המשיבה בפסק הבוררות, וכן כיון שהמבקשים לא תבעו את זכויותיהם הנטענות בעבר, בשעה שנודע להם על טענות המשיבה.

ח. מכאן הבקשה שבפנינו. ביום 6.12.06 העבירה השופטת ארבל את הבקשה להרכב. דיון התקיים ביום 7.4.08. בעקבותיו החלטנו, כאמור, לדון בבקשה כבערעור. לאחר העיון, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור.

טענות הצדדים

ט. מוקד הבקשה הנוכחית, אשר בגינו ניתנה רשות הערעור, הוא הטענה כי צדק בית משפט השלום באשר לפרשנותו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות – דהיינו, כי הסעיף מתפרשׂ גם על מקרים כגון זה הנדון.

י. נוסף לכך, טוענים המבקשים מספר טענות המכוונות לכאורה כנגד פסק הבוררות גופו – בין השאר (וכפי שטענו המבקשים בהליך הבוררות), כי יוחדה למשיבה חלקה מסוימת במקרקעין; כי פסק הבוררות מנוגד לפסק דין בין הצדדים שניתן ב-1965; כי הפסק מנוגד להוראות חוק ההתיישנות; וכי נעשתה בו "הרמת מסך" כפולה, השגויה מבחינה משפטית.

י"א. עוד נטען, כי גם אלמלא הוראת סעיף 4 לא התיישנה התביעה – כיוון שהעילה לתביעת ההשבה נולדה רק עם מתן פסק הבוררות; שכן, כנטען, טרם הפסק הניחו הצדדים שהמקרקעין מחולקים ביניהם בחלקים מסוימים – ולא היה מקום לתבוע החזר בעבור הוצאות שהוציאו המבקשים בחלקם שלהם; וכי טרם מתן הפסק לא היתה בין הצדדים יריבות ישירה, וזו נוצרה עקב הרמת המסך בפסק הבוררת. לחלופין, טוענים המבקשים כי אף אם שגו בהניחם כי ההוצאות הוצאו בחלקם הבלעדי, או בהניחם כי אין יריבות ישירה בין הצדדים, הנה עד למתן פסק הבוררות "נעלמו" מהם "העובדות המהוות את עילת התובענה", כלשונו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכי גם משום כך יש למנות את תקופת ההתיישנות רק ממועד פסק הבוררות.

י"ב. בפי המבקשים טענה נוספת כנגד טענת ההתיישנות, והיא שבכך שהסכימו הצדדים להליך הבוררות, התחייבו במשתמע לנהל ביניהם הליכים "גמישים" מבחינה פרוצדורלית, אשר במסגרתם אין לטעון טענת התיישנות.

י"ג. לבסוף, טוענים המבקשים כי נפל פגם בהליך בבית המשפט המחוזי – והוא, שבית המשפט לא דחה את בקשת רשות הערעור אף שלא הופקד ערבון כראוי על ידי המשיבה (המבקשת בבית המשפט המחוזי), ואף שבא כוח המשיבה הטעה את בית המשפט, כנטען, בכך שהודיע בדיון כי "עניין הערבות סודר", מקום שלא כך היה.

י"ד. המשיבה בתגובתה תומכת בפרשנות שניתנה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות בבית המשפט המחוזי. לטענתה, לא היה מקום לדחות את טענת ההתיישנות, הן כיון שתביעת המבקשים באה בתביעה נפרדת ומאוחרת לתביעתה, והן מפני שכנגד תביעתה שלה לא נמנעו המבקשים מלטעון טענת התיישנות, וזו התקבלה בפסק הבוררות. באשר לאי-הפקדת הערבות בבית המשפט המחוזי טוענת המשיבה כי הדבר לא נעשה בזדון, וכי על כל פנים תוקן תוך הארכּה שניתנה לכך.

דיון והכרעה

512664322

ט"ו. לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את הערעור. אמנם, ניתן למצוא בפסיקת בתי משפט שונים תמיכה מסוימת לעמדת המבקשים (ראו ת"א (מחוזי חיפה) 1127/92 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 29.5.97) – להלן עניין פייבושביץ; ת"א (מחוזי נצרת) 435/96 עזבון פאהום נ' תעשיות אבן וסיד בע"מ (לא פורסם, 28.5.98); במידה מסוימת אולי גם בש"א (מחוזי ת"א) 8584/04 חיון נ' בנק יורוטרייד בע"מ (לא פורסם, 19.9.07)); ומנגד ת"א (ת"א) 4493/85 פסח משה נ' הכפר הירוק, פ"מ תשנ"א(1) 507 (להלן עניין פסח); בש"א (שלום רח') 1487/06 בניני בנק בע"מ נ' מנזיס חברה לבנין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 19.12.06) – להלן עניין בניני בנק בע"מ). הדעת נותנת, כי בתי המשפט שנקטו פירוש מרחיב ביקשו בפסיקותיהם לרכך את התחושה, שאליה נידרש, של אי

נוחות נוכח אבדן זכות מהותית לצד אחד בשל התיישנות, בעוד הצד שכנגד בתביעתו עומד. אך נשים אל לב, כי ביסודו של דבר, גם אם הובעו עמדות "מרחיבות", תוצאת פסקי הדין במרבית המקרים (למעט אחד) לא הלכה במובן האופרטיבי לכיוון ההרחבה, אם בשל הנסיבות הספציפיות בתיקים השונים, ואם מתוך אי רצון למתוח יתר על המידה את רצועת הסעיף. מסקנתי המשפטית היא, כי תביעת המבקשים אינה – כלשון סעיף 4 לחוק ההתיישנות – "תביעה שכנגד", כמובנה השגור, הטבעי והרגיל, ובראש וראשונה על פי צו המחוקק, וכי המבקשים לא הצביעו על טעמים טובים לחריגה ממובן זה של המונח. אבהיר את טעמיי למסקנה זו, תחילה באשר למשמעות המקובלת של המונח, ואחר כך באשר להצדקה לחרוג ממשמעות זו. לבסוף אדרש לטענות הנוספות שבפי המבקשים.

משמעות המונח "תביעה שכנגד"

ט"ז.סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע כך:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה-שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

הסעיף מתיחס לשני סוגי מקרים: תובענה על תביעה שלא התיישנה, ותובענה על תביעה שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות. לגבי שני המקרים נקבע בסעיף, כי לא תישמע טענת התיישנות הן נגד טענת קיזוז, והן נגד "תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

י"ז. אין ענייננו בחלופת הקיזוז. אמנם, בדיון בעל פה עשה בא כוח המבקשים 1 ו-3 שימוש בביטוי "קיזוז", אולם זאת, למיטב הבנתי, כתיאור כללי של מערכת היחסים בין הצדדים וכשימוש לשון מדוברת, ולא בהתייחס לרכיב טענת הקיזוז בסעיף 4 דווקא. אף אם הכוונה היא אכן לרכיב זה של הסעיף, טענה זו הועלתה לראשונה בדיון לפנינו, ולטעמי גם אין להלמה לגופה. נתמקד, אם כן, בטענת המבקשים כי יש לראות בתביעתם "תביעה שכנגד" – טענה שעמדה ביסוד פסקי הדין קמא.

י"ח. הדיבור "תביעה שכנגד" משמש במספר דברי חקיקה. השימוש הבסיסי והמפורט ביותר בו – וגם העוסק בסיטואציה הרווחת ביותר, מן הסתם – נעשה בתקנות 52-53 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן תקנות סד"א). תקנה 52 קובעת כך:

"נתבע רשאי לקזז כל זכות ותביעה שלו כנגד תביעתו של התובע, או להגיש אותן בתביעה שכנגד, בין שהן על נזק ממון ובין אם לאו; כוחם של הקיזוז או התביעה שכנגד ככוח תובענה שכנגד...".

תקנה 52 נוקטת במונח "תביעה שכנגד", ומבחינה בינה לבין "תובענה שכנגד", מבלי להגדיר את המונחים הללו. על מהותה של תביעה שכנגד ניתן ללמוד גם מתקנה 53:

"(א) נתבע המסתייע בנימוק שיש בו כדי לבסס תביעה שכנגד יגיש, נוסף על כתב ההגנה, כתב תביעה שייקרא כתב תביעה שכנגד; בכתב תביעה שכנגד יצוין מספר ההליך בתביעה המקורית שהוגשה נגדו.

(ב) תביעה שכנגד תתברר במסגרת התביעה המקורית, ואולם רשאי בית המשפט או הרשם, ביוזמתו או לבקשת בעל דין, להורות על הפרדת הדיון אם ראה שאין זה מן הראוי לפסוק בתביעה שכנגד במאוחד עם התביעה המקורית".

תקנה 53(א) מתארת את הליך הגשתה של התביעה שכנגד: התביעה מוגשת "נוסף על כתב ההגנה" בתביעה המקורית, ותוך ציון מספר ההליך בתביעה המקורית; משמעות הדבר היא כי התביעה שכנגד מוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית וכחלק ממנו (וראו טופס "פתיחת הליך אזרחי" בתקנות סד"א). נוסף לכך, תקנה 53(ב) קובעת כי ככלל, תתברר תביעה שכנגד במסגרת התביעה המקורית. זאת לעומת תביעה רגילה, אשר מתבררת בהליך עצמאי (אף שבתנאים מסוימים ניתן לאחד את הדיון בשתי תביעות נפרדות – ראו תקנה 520 לתקנות סד"א).

י"ט. על שני המאפיינים הללו של תביעה שכנגד – הגשתה במסגרת התביעה המקורית, והתבררותה ככלל במסגרת זו – עמד השופט זוסמן בספרו על סדרי הדין האזרחי:

"תובענה שכנגד היא תביעת הנתבע נגד התובע, ותביעה-שכנגד היא תביעת הנתבע נגד התובע המתבררת ביחד עם התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע... תביעה-שכנגד מוגשת כחלק מכתב ההגנה, הנושא כותרת מיוחדת 'תביעה שכנגד'; לא הוגשה כך, אלא בנפרד מן ההליך הקודם, הרי זו תובענה שכנגד..." (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 284­285 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)).

דברים דומים, המתמקדים במישור הטכני-פרוצדורלי, נאמרו על ידי המלומד שלום לרנר:

"תביעה שכנגד... היא תובענה שכנגד המתבררת יחד עם התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע... ההבחנה בין תובענה שכנגד לבין תביעה שכנגד הינה טכנית: הדרך הדיונית שבה בחר הנתבע להגיש את תביעתו. כריכת העילה בכתב-ההגנה היא תביעה שכנגד, ואילו הגשה בהליך נפרד היא תובענה שכנגד. בחר הנתבע במסלול התביעה שכנגד, עליו להכתיר את המסמך שהוא מגיש לבית-המשפט בתגובה על התביעה ככתב-הגנה ותביעה שכנגד. הפיכתה של תובענה שכנגד לתביעה שכנגד היא איפוא צעד פרוצדורלי טהור, שאין לו השפעות מהותיות" (שלום לרנר "טענת הגנה, קיזוז דיוני, תביעה שכנגד וקיזוז מהותי" ספר מנשה שאוה – מחקרים במשפט לזכרו 163, 169­170 (אהרן ברק ודניאל פרידמן עורכים, 2006)).

93537242015

כ. ועם זאת, עינינו הרואות, כי התביעה שכנגד כרוכה ושלובה בתביעה העיקרית, במובן זה שתיתכן נפקות להיותה תביעה שכנגד לסיטואציה כגון זו שבסעיף 4.

כ"א. על כך ש"תביעה שכנגד" היא תביעה המתבררת במסגרת ההליך העיקרי ניתן ללמוד גם מתוך סעיפים 40(1) ו-51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן חוק בתי המשפט). הסעיפים הללו מסמיכים את בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, בהתאמה, בתנאים מסוימים, לדון בתביעה שכנגד, אף אם לפי טיבה היתה מסורה עקרונית לבית משפט אחר. כפי שנאמר, "כוונתו השקופה של המחוקק בסעיף-קטן (4) היתה לאפשר לבעלי-דין להימנע מפיצול הדיון בסכסוך הנטוש ביניהם, כאשר התביעות שיש לכל אחד כלפי יריבו נוגעות לאותו נושא או לאותן הנסיבות" (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505, 522 – להלן עניין רובינשטיין). תכלית זו של איחוד הדיון רלבנטית לגבי תביעה שכנגד דווקא משום שזו מתבררת יחד עם התביעה המקורית (וראו, לעניין הדמיון בין סעיף 4 לבין הסעיפים הללו בחוק בתי המשפט, בר"ע (מחוזי ב"ש) 741/04 שק"ם בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 31.10.04)).

כ"ב. גם בהצעת חוק ההתיישנות, תשס"ד-2004, הצעות חוק – הממשלה תשס"ד, 610, 629 שבה מוצע בסעיף 30 (ראו דברי ההסבר בעמ' 630) להרחיב את גדרי האפשרות לקיזוז מעבר לסעיף 4 הקיים – לא כך באשר לתביעה שכנגד, שלגביה נאמר (סעיף 30(ב)) "קיימת לנתבע תביעה שכנגד, שמקורה באירוע שייצר את תביעת התובע, לא תישמע נגדה, מצד התובע, טענת ההתיישנות". עינינו הרואות, כי ההצעה מותירה את התביעה שכנגד המוגנת מהתיישנות בתוככי הליך התביעה ה"ראשית".

כ"ג. תביעת המבקשים בענייננו לא הוגשה במסגרת התביעה המקורית. מובן גם כי אין כל אפשרות לברר את התביעות יחד, מאחר שהליך הבוררות הסתיים יותר משנתיים לפני שהוגשה תביעת המבקשים. על כן, תביעת המבקשים אינה בגדר "תביעה שכנגד", כמשמעותו הפשוטה, הרגילה והמקובלת של המונח בחקיקה. דומה כי על כך גם אין חולק.

כ"ד. לשם השוואה יצוין, כי גם ההסדר בדין האמריקאי דומה ככלל לזה הקבוע בסעיף 4 (לסיכום הדין ראוAm. Jur. 2d Limitation of Actions § 124 (2000) והפניות דשם); וגם בגדרו פורש הביטוי "תביעה שכנגד" (counterclaim) – אמנם באמרות אגב – כנוגע לתביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית (ראוWallace v. Patterson, 271 N.W.2d 194, 196 (Ct. App. Mich. 1978), rev'd, 289 N.W.2d 924 (Mich. 1979); Armstrong v. Logsdon, 469 S.W.2d 342, 343-44 (Ky. 1971)).

חריגה מן הפרשנות הטבעית של המונח

כ"ה. המבקשים אינם חולקים על הפרשנות המקובלת למונח "תביעה שכנגד", אלא שבעקבות פסק דינו של בית משפט השלום הם מבקשים ליתן לו פרשנות ייחודית לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות. בטרם נפנה לבחון טענה זו לגופה, נזכור כי יידרשו טעמים כבדי משקל כדי ליתן למונח שגור פרשנות חריגה ויוצאת מן הכלל. בבג"צ 297/77 חן נ' בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד לא(3) 679, קבע כך השופט אשר (בעמ' 692-693, וראו ההנמקות והאסמכתאות המובאות שם):

"כלל הוא שבבואו לפרש חיקוק חייב בית-המשפט לתת תוקף לדברי המחוקק כמות שהם, במובנם הפשוט והרגיל מבלי לעקם או לעוות את הכתוב כדי להגיע לתוצאה אחרת צודקת יותר" (וכן ראו בג"צ 328/60 מוסא נ' שר הפנים, פ"ד טז 69, 75; עת"מ (מחוזי י-ם) 13/99 יאקאב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (לא פורסם, 31.10.99); והשוו ע"א 403/72 המרץ נ' גרייב, פ"ד כז(1) 423, 431-433; על"ע 6/72 סופרין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד כז(2) 125, 128-129; ע"א 126/79 פריד נ' ועדת העררים לפיחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד לד(2) 24, 27).

כ"ו. תפיסה זו, לפיה יש לתת למונחים את מובנם הפשוט והרגיל, תורמת בין היתר לשמירה על הרמוניה תחיקתית (ראו למשל ע"א 5964/03 עזבון ארידור נ' עיריית פתח תקוה (לא פורסם, 16.2.06); בג"צ 6728/06עמותת "אומץ" (אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי) נ' ראש ממשלת ישראל (לא פורסם, 30.11.06)). כך, בענייננו, תהיה זו

תוצאה בלתי רצויה אם המונח "תביעה שכנגד" יקבל לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות מובן אחר מזה שניתן לו בדברי חקיקה אחרים, ויימתחו גבולותיו עד כדי ריקון מסגרתו מתוכן. גם במובן בסיסי יותר, פרשנות החוק לפי מובנו הרגיל והפשוט עדיפה במובנים יסודיים – שאינם טעונים הכברת מילים – מפרשנות החוק המנוגדת למובנו הרגיל והפשוט; כך, למשל, הפרשנות הפשוטה של החוק מקדמת את הודאות המשפטית; והיא תורמת לאמון הציבור בקיומו של שלטון החוק, במובן של "שלטון הכללים ולא שלטון האנשים" (ערך אשר קיבל ביטוי, בין השאר, בחוקת מדינת מסצ'וסטס: Mass. Const. pt. 1, art. 30 (1780)). דומה כי אדם מן היישוב שיתבקש לקרוא את הוראת הדין שצוטטה מעלה, לא יזהה בה אפשרות לחרוג מגבולותיה למסגרות רחבות יותר.

כ"ז. אכן, בעניין רובינשטיין הנזכר, הוחל סעיף 4 על מקרה בו נדונה "תביעה שכנגד" בנפרד מן התביעה המקורית; זאת מקום שהתביעה המקורית נדונה בבית משפט השלום, והתביעה שכנגד הועברה (בהסכמת הצדדים) לבית המשפט המחוזי. לכאורה, מכאן תקדים לפרשנות המונח "תביעה שכנגד" בסעיף 4 באופן החורג מן המובן הרגיל של הביטוי – אשר כולל, כאמור, את בירורה של התביעה שכנגד, ככלל, יחד עם התביעה המקורית. ברם, חוששני שאין הנדון דומה לראיה. באותו מקרה הוגשה התביעה מלכתחילה – כדין – כתביעה שכנגד במובן הרגיל של המונח, במסגרת הליך התביעה המקורית; ורק בטעות הועברה לבית המשפט המחוזי (שכן לפי הוראת סעיף 28(4) דאז לחוק בתי המשפט – מקבילתו של סעיף 51(א)(4) דהיום – היתה אמורה להתברר יחד עם התביעה המקורית). בנסיבות אלה, נקבע כי העברת התיק לבית משפט אחר אינה צריכה לשלול את הזכות שקמה מלכתחילה לפי סעיף 4. דבר זה נגזר מאותן נסיבות, ובכל הכבוד – בדין כך. אך אין ללמוד מכאן בהכרח, כי גם בנסיבות אחרות, שאינן במהות חלק אינטגרלי ראשוני ממכלול, יכולה תביעה שניה, המתבררת בערכאה אחרת, לבוא בגדרי "תביעה שכנגד" (והשוו עניין פסח הנזכר). בפנינו שאלה של גדרי פרשנות, וכבר נאמר לא אחת, כי "הלשון היא תנאי בלעדיו אין לתהליך הפרשני. אין הפרשן רשאי לתת ללשון החוק משמעות שהיא אינה יכולה לשאת... אין להגשים תכלית שאין להגשמתה עיגון, ולו מינימלי בלשונה (הרגילה או החריגה) של החקיקה" (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב – פרשנות החקיקה 277­278 (1993)).

כ"ח. והנה חרף הנטייה לפרש מונחים במובנם הפשוט והרגיל, והשאיפה להרמוניה תחיקתית שקשה להפריז בחשיבותה, טוענים המבקשים כי יש לפרש את המונח "תביעה שכנגד" בסעיף 4 בשונה ממובנו זה. זאת משני טעמים: ראשית, בגדר פרשנותו של סעיף 4 לגופו, נטען כי שיטת בית המשפט המחוזי אינה הולמת את תכליתו של הסעיף – והיא, עקרון השויון בין בעלי הדין; שנית, נטען כי שיטה זו מביאה לתוצאות בלתי צודקות, כפי שהדבר מתבטא במקרה דנן. נדון בשתי הטענות כסדרן.

תכליתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות – התכלית ה"שויונית"

כ"ט.סעיף 4 יוצר חריג לדיני ההתיישנות הרגילים: בנסיבות המפורטות בו, דן בית המשפט בתביעה אשר היתה נדחית, ברגיל, בשל חלוף תקופת ההתיישנות. טענת המבקשים היא, כאמור, כי עמדת בית המשפט המחוזי מנוגדת לתכלית הסעיף, שהיא, כפי שנקבע בפסיקה בעניין רובינשטיין, יצירת שויון בין בעלי הדין:

"הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שויון בין בעלי-הדין, בנוגע לענין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא – לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בענין המשמש גם נושא התביעה-שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד" (עניין רובינשטיין, בעמ' 521 – הנשיא אגרנט; וכן ראו ע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 10 – להלן עניין בר שירה; רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ (לא פורסם, 1.9.05) – להלן עניין שיכון ופיתוח לישראל; ת"א (מחוזי י-ם) 1106/99 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 20.12.07)).

ל. ואולם, אין נגזרת מתכלית זו המסקנה, כי יש לחסום את טענת ההתיישנות כנגד תביעת המבקשים, אף אם נקבל את ההנחה כי עקרון השויון הוא העומד ביסוד הסעיף. תחילה, ניתן דעתנו לכך, שהתכלית ה"שויונית" נוגעת בראש וראשונה למקרים בהם ניצלה התביעה המקורית מהתיישנות, מכיון שהנתבע מחל על טענת התיישנות טובה שהיתה בידו (כדברי הנשיא אגרנט המובאים מעלה, "אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד" (ההדגשה הוספה)). מה שאין כן במקרה שלפנינו, בו העלו המבקשים טענת התיישנות – שהתקבלה – בפסק הבוררות. קשה להלום אחיזת המקל בשני קצותיו, וכך אולי בדומה לרעיון ההשתק השיפוטי; ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625 (חוות דעת השופט גרוניס וכן התיחסותי), וגם הערתי בע"א 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות (לא פורסם, 28.10.04).

ל"א. אך יתר על כן, וכאן העיקר, פרשנותו של בית המשפט המחוזי אינה פוגעת לאמיתה בעקרון השויון בין בעלי הדין המגולם בסעיף 4. סעיף 4 מעניק לנתבע זכות להגיש – כתביעה שכנגד – תביעה המוגנת מפני טענת התיישנות. פרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף 4 אינה שוללת זכות זו מן הנתבע; משמעותה היא אך כי משנמנע בעל דין

מלנצל את הזכות בהליכים שבין הצדדים בשלביהם הקודמים, והליכים אלה נסבים על אותו סכסוך, לא יוכל ליהנות מפריבילגיה דומה בעת הגשת תביעה מאוחרת יותר, במעין "מקצה שיפורים". כך, בענייננו, נמנעו המבקשים מהגשת תביעה שכנגד, במובנה הרגיל, במועד המתאים (ראו להלן דיון לגבי ההליך שהתאים לכך), ושיקולי שויון אינם מביאים למסקנה כי מחדל זה מצדיק התייחסות לתביעתם המאוחרת של המבקשים כ"תביעה שכנגד". אין כאן איפוא פגיעה בכללי הגינות.

ל"ב. עולה, אם כן, שאף לפי התכלית השויונית של סעיף 4 – שעליה משליכים המבקשים את יהבם – אין מקום לראות בתביעתם "תביעה שכנגד" לעניין סעיף 4, ואין מקום לחסום מכוח הסעיף את טענת ההתיישנות של המשיבה.

תכליות נוספות של סעיף 4

ל"ג. אוסיף כי לכלל הקבוע בסעיף 4 תכליות נוספות, אשר אף הן אינן תומכות, לטעמי, בהתייחסות לתביעה כגון זו של המבקשים כאל "תביעה שכנגד". מבלי להאריך בכך, ראשית כבר נאמר כי בנסיבות שבהן עוסק סעיף 4, אין חלים – או לפחות נחלשים – הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות (עניין בר שירה, בעמ' 10-11; ת"א (שלום ת"א) 48787/05 רונן נ' אגמון (לא פורסם, 25.4.07)). עוד הועלתה הסברה, בהקשר הדין האמריקאי, כי הכלל הנדון שולל את התמריץ של צד לסכסוך, שעלולות לנבוע ממנו תביעות מצד שני הצדדים, להשהות את תביעתו עד סמוך למועד שבו פגה תקופת ההתיישנות, מתוך תקוה שהדבר ימנע מן הצד השני להגיש את תביעתו שלו בעִתה; ובאותה רוח, נטען כי הכלל תורם להפחתת התדיינות מיותרת, שכן מצמצם הוא את התמריץ של צד לסכסוך מן הסוג האמור להגיש בעצמו תביעה מבעוד מועד, מחשש שהצד השני יגיש את תביעתו ברגע האחרון (על הטעמים הללו ואחרים, ראו Azada v. Carson, 252 F.Supp. 988, 989 (D. Haw. 1966); John R. Gaskin, Note, The Effect of the Statute of Limitations on Compulsory Counterclaims: An Analysis of Present Indiana Law, 19 Ind. L. Rev. 787 (1986); John L. Sobieski, Jr., Counterclaims and Statutes of Limitations: A Critical Commentary on Present Tennessee Law, 42 Tenn. L. Rev. 291 (1974)).

ל"ד. טעם נוסף לכלל הקבוע בסעיף 4 תואר כך: "כדי להגיע לתוצאה צודקת, יש לפרוש את היריעה בשלמותה ולא רק את אותו חלק בו בחר התובע. לפיכך, כאשר הוגשה תביעה בנושא מסוים, יש לאפשר לצד השני להתגונן בכל דרך ואין למתוח קו שרירותי הנובע ממעבר הזמן" (עניין פייבושביץ – השופט – כתארו אז – ביין). במלים אחרות, כאשר נדרש בית המשפט לדון בנושא מסוים או במערכת עובדתית מסוימת, שואף הוא למצות את הדיון בעניין על כל היבטיו; לפיכך, ימאן לדחות מטעמי התיישנות בלבד תביעה שכנגד העוסקת באותו עניין בו עוסקת התביעה המקורית. דומני כי תכלית זו עולה בקנה אחד עם מגמת סעיפים 40(1) ו-51(א)(4) לחוק בתי המשפט, שהוזכרו מעלה – קרי, כי על מנת לברר סוגיה כמקשה אחת ניתן להגמיש חסמים דיוניים. לא למותר לציין, כי אף בעניין פייבושביץ עצמו – שבו ביטא השופט ביין גישה "לא טכנית" כלשונו – נמצא, כי "המדובר בשני חשבונות נפרדים שהתנהלו בתקופות שונות והשאלות המשפטיות והעובדתיות הן שונות".

ל"ה. מכל מקום, טעם זה אינו מתקיים במקרה כגון זה הנדון, בו אין התביעה המקורית עומדת עוד לבירור בפני בית המשפט, אלא נדונה זה מכבר בהליכים נפרדים, הבוררות ואשר סביבה. מכיון שבית המשפט דן כעת בתביעה המאוחרת בלבד, אין מתקיים הרציונל לפיו יש לחסום טענת התיישנות על מנת לברר את העניין על כל היבטיו; שהרי ממילא אין הסכסוך מצוי בפני בית המשפט במלואו, ומצויים אנו במישור המשפטי, מטבע הדברים, בשלב מאסף שלו, כתום כל ההשתלשלות שתוארה.

ל"ו. אכן, בעניין שיכון ופיתוח לישראל, הנזכר מעלה, נאמר, כי הרציונל של סעיף 4 עניינו: "אם התביעה שכנגד נותרה חיה, חוב הדדי בין הצדדים צריך להיות ניתן לקיזוז, ובמובן מסוים אף מקל וחומר". ועוד: "עקרונות היסוד של שויון וצדק הם יסודות קבע במשפט, לא חולות נודדים". אוכל לחזור בפה מלא על הדברים הללו, אך חוששני שאין הם מסייעים למבקשים דנא. כדי ליישמם עלינו להימצא בתוך התביעה שכנגד, וזו המשוכה שעל פניה לא חלפו המבקשים. וגם עקרונות היסוד – שויון וצדק – אינם חיים בחלל ריק אלא יש לעגן את יישומם בדין.

ל"ז. ניתן גם לומר, אף כי לא לכך מייחס אני עיקר המשקל, כי תביעותיהם של שני הצדדים עוסקות בשני מכלולים מובחנים במקצת: עבודות שביצעו המבקשים בקרקע – המועלות בתביעה הנוכחית – מזה, ושימוש שעשו בו להשכרה – שהוא נשוא פסק הבוררות – מזה; ושני המכלולים אינם זהים. עובדה זו משמעותה היחלשות השיקול המבוסס על השויון בין בעלי הדין – שכן כאשר שתי תביעות בין בעלי דין עוסקות בעניינים נפרדים, קל יותר לקבל תוצאה לפיה נדונה דווקא תביעה אחת ולא רעותה. אשאיר הנמקה זו בצריך עיון.

ל"ח. אך לדידי עיקר העיקרים הוא השילוב בין גישתו הברורה של המחוקק לבין ההיסטוריה של התדיינות הצדדים. פרשנות בלשון בני אדם של סעיף 4, עם העובדה שהיו הזדמנויות רלבנטיות להעלאת התביעה מצד המבקשים בעניין ההשקעות בעיתה, מטה את הכף.

ל"ט. לסיכום הדברים: דומה כי התכליות העומדות ביסודו של סעיף 4 אינן מצדיקות מתן פרשנות מרחיבה למונח "תביעה שכנגד" בגדר הסעיף, החורגת ממשמעותו הבסיסית של המונח, גם אם מבקשים לנקוט גישה "מהותית" שאינה "טכנית". החריגים לכך יכולים להיות רק כאלה, שעודם באים בגדרי אותו הליך ואפשר לקרוא עליהם באופן ישר וישיר את השם "תביעה שכנגד".

המשפט העברי

מ. אציין כי אכן, כטענת המבקשים, גישתו הבסיסית של המשפט העברי תומכת ב"דרך פתוחה" בנושא ההתיישנות; אולם התמונה אינה חד-ערכית; ראו ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא, פ"ד נח(6) 847, 862 (השופט טירקל); בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים, פ"ד נט(3) 111, 122-124.

שיקולי צדק

מ"א. נידרש כעת לטענת המבקשים לפיה גישת בית המשפט המחוזי לפרשנותו של סעיף 4 מביאה לחוסר צדק – בכלל, ובעניינם בפרט. שניים הם טיעוני המבקשים בגדר זה. הטיעון הראשון יסודו בתחושה הכללית הנזכרת כי אין זה צודק לחסום תביעה מן הטעם הטכני של התיישנות בלבד. אין להתעלם משיקול זה, אשר בא לידי ביטוי בנטייה שנזכרה לא אחת בפסיקה, לתת לדין פרשנות המצמצמת את פועלה של טענת ההתיישנות (ראו למשל ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 678-679, 688; ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 368; ע"א 288/95 לחאם נ' אל זארובי, פ"ד נד(2) 598, 611, 622). ואולם, תחושה כללית זו אין בה די כדי להתגבר על כללי ההתיישנות, שנקבעו ככלות הכל בחוק, לא פחות. נזכור כי המחוקק חוקק את חוק ההתיישנות, על תכליותיו, וציוה על בתי המשפט ליישמו. כך גם לגבי הכלל הקבוע בסעיף 4. אזכיר לעניין זה דברים שנזדמן לי לומר בפרשה אחרת: "כשלעצמי סבורני כי אכן במקרים שבהם כפות המאזניים מעוינות, נכון יהיה לפרש הוראות התיישנות על דרך הצמצום, מה שאין כן שעה שהכף נוטה אל נכון ומימושו של דבר המחוקק בדבר ההתיישנות נהיר" (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, 24.3.08); והשוו עניין בניני בנק בע"מ). היו ויהיו מקרים שסעיף 4 ייושם בהם, ודוגמאות הובאו מעלה, בתוך הרמוניה. אך לענייננו, מובנו של המונח "תביעה שכנגד" בסעיף 4 ברור ומימושו נהיר, ואין מקום לגרוע ממובנו של החוק אך בשל תחושת אי-נוחות כללית באשר לחסימת תביעות מכח התיישנות, שעה שאין המקרה הולם אותה חריגה לה עותרים המבקשים.

מ"ב. הטיעון השני נוגע לכך שפרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף מבחינה בין מקרים דומים, אשר במקצתם תימנע – באופן שרירותי לכאורה – הפעלתו של סעיף 4. כך, בענייננו, אילו היתה תביעת המשיבה לדמי שימוש מוגשת בבית משפט, זו הטענה, יכולים היו המבקשים להגיש תביעה שכנגד המוגנת מפני דיני ההתיישנות על ידי סעיף 4; אך אפשרות זו נמנעת מהם, אך משום שתביעת המשיבה נתבררה (בהסכמת המבקשים) בבוררות ולא בבית המשפט.

מ"ג. גם טענה זו אין לקבלה. ראשית, ייתכן (כפי שטען בפנינו בא כח המשיבה), כי המבקשים יכולים היו להגיש את תביעתם כתביעה שכנגד בהליך הבוררות. אמנם, הבוררת דחתה תביעה שכנגד מטעם המבקשים, אך תביעה זו נגעה לפרשה אחרת; אפשר שאילו היו המבקשים מגישים בפניה את תביעתם דהאידנא, בדבר זכותם להחזר הוצאות, היתה תביעה זו מתבררת יחד עם תביעת המשיבה, ואף מוגנת לפיכך לפי הצורך מכוח סעיף 4. משנמנעו המבקשים מהגשת תביעה זו, אין להם להלין אלא על עצמם. ואם ביסוד אי התביעה שכנגד מכבר עומדת עובדה פשוטה, שהמבקשים לא העלו בדעתם אז תביעה זו לאחר שניתחו את המצב המשפטי, ומכל מקום אין בפנינו אינדיקציה אחרת, יפה האמור מקל וחומר.

מ"ד. שנית, אף אם נניח אחרת, כי המבקשים לא יכלו להגיש את תביעתם שכנגד בפני הבוררת, שכן התביעה חרגה מגדר סמכותה של הבוררת, כפי שהוגדרה על ידי בית המשפט – ניתן היה לכאורה להעלות את התביעה במסגרת הליכי הפירוק (המסגרת בה הועלתה לראשונה תביעת המשיבה עצמה); במסגרת הליך זה אכן היתה תביעת המבקשים נחשבת "תביעה שכנגד", גם לעניין סעיף 4. יתרה מזו, אף אם נניח, כשיטת המבקשים, שהסכמתם להליך הבוררות אכן שללה מהם את האפשרות להגיש תביעה שכנגד במובנה הרגיל (ולפי הנחה זו, שגוּ בכך שהסכימו להתדיין בבוררות בעניין תביעת המשיבה, מבלי לדרוש שגם תביעתם, ככל שחשבו עליה, וכאמור מסופקני בעניין זה, תתברר יחד עמה) – אף בכך אין כדי להועיל למבקשים. מטיבה של בוררות, שסמכויותיו של הבורר מתוחמות לגדר הסכם הבוררות (ראו סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968). על כן, מסורה האפשרות להגיש במסגרת הבוררות "תביעה שכנגד" לרצון הצדדים מראש. ואם במסגרת הליך בוררות מסוים אין אפשרות להגיש תביעה שכנגד, מובן שלא תיוצר אפשרות זו רק משום שנסתיים ההליך ואינו קיים עוד. בענייננו, אם לא יכלו המבקשים להגיש בהליך הבוררות תביעה שכנגד על פי המוסכם, קשה מאוד לראות כתביעה שכנגד את התביעה שהגישו לאחר שנסתיים הליך הבוררות.

מ"ה. לסיכומו של דבר: כשם שתכליתו של סעיף 4 אינה מביאה למסקנה כי יש לראות בתביעת המבקשים "תביעה שכנגד", כך גם לגבי שיקולים אחרים בגדרי צדק.

טענות נוספות

מ"ו. כאמור, בפי המבקשים מספר טענות נוספות. אף את הללו לא ראיתי להלום, ואסקור בתמצית את נימוקיי לכך. תחילה, כאמור, מעלים המבקשים טענות המכוונות לכאורה כנגד פסק הבוררות. מובן שאין מקום לטענות הללו במסגרת ההליך הנוכחי, אשר הוא גלגול של תביעת המבקשים בבית משפט השלום ולא של תביעת המשיבה בבוררות, שהפסק בה הוא מעשה עשוי (וכאמור, כבר בא פסק הבוררת בפני בית המשפט המחוזי ואף בפני בית משפט זה,

ונתאשר).

מ"ז. חוששני כי טענת המבקשים, לפיה פסק הבוררות הוא שיצר את העילה לתביעתם להחזר הוצאות – באשר הוא שיצר יריבות ישירה בין הצדדים – בטעות יסודה. אין ברצוני להעמיק בדוקטרינת "הרמת המסך" (לעניין זה ראו למשל סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999; אירית חביב-סגל דיני חברות 282 ואילך (2007) – להלן חביב-סגל). נכון אני להניח, אף כי הדבר אינו מצוין בפירוש בפסק הבוררות, כי אכן הרימה הבוררת את המסך (ולא הטילה, למשל, אחריות אישית על המבקשים מכוח מערכות דינים אחרות – ראו למשל חביב-סגל, בעמ' 341-344, וההפניות דשם). אולם ברי כי אין הרמת המסך משנה באופן קבוע את מהות היחסים בין הצדדים, אלא אך יוצרת חריג למערכת יחסים זו לעניין תביעה מסוימת. אם במסגרת עילת התביעה של המשיבה כנגד המבקשים ראוי היה להרים את מסך ההתאגדות על מנת לחייב את המבקשים באופן אישי, כך היה החֵל ממועד היוצרותה של עילת התביעה, ופסק הבוררות לא שינה בעניין זה; ואם עילת התביעה של המבקשים אינה יוצרת בסיס להרמת מסך, גם בכך אין שינוי עקב פסק הבוררות; הרמת המסך לטובת המשיבה אינה מולידה יריבות אישית "קבועה" בין הצדדים.

מ"ח. קשה להלום גם את טענת המבקשים הנסמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שלפיו – בתמצית – אם נעלמו מן התובע עובדות עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, יחל מירוץ ההתישנות ביום בו נודעו לו העובדות; אין לומר כי היתה במשך השנים יריבות ישירה בין המבקשים למשיבה, אלא שהמבקשים לא ידעו על כך עד שהדבר "נתגלה" בפסק הבוררות. "הרמת המסך" היא קונסטרוקציה משפטית שעשתה בה הבוררת שימוש לעניין פסקה, ואשר המבקשים יכולים היו לבקש לעשות בה שימוש לפני הליך הבוררות או לאחריו – ואין היא מן "העובדות המהוות את עילת התובענה" לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

מ"ט.הן הטענה לפיה פסק הבוררות הוא שיצר את עילת התביעה של המבקשים, והן הטענה לפיה עובדות עילת התביעה נגלו למבקשים רק במועד מתן הפסק, נסמכות בדברי המבקשים גם על אדן נוסף, והוא הטענה החריפה כי טרם מתן פסק הבוררות היו המקרקעין מחולקים בין הצדדים בחלקים מסוימים. אף טענה זו יש לדחותה, באשר נטועה היא בגירסה עובדתית אשר נדחתה בגלגוליו הרבים של התיק, ואין מקום להיזקק לה כעת, עם כל חריפותה.

נ. עוד טוענים המבקשים, כאמור, כי בהסכמה להליך הבוררות סיכמו הצדדים במשתמע שההליכים ביניהם ינוהלו באופן גמיש מבחינה פרוצדורלית, ולכן מנועה המשיבה מטענת התיישנות כנגד תביעתם. אף טענה זו אין מקום לקבל. כאמור, הסכם בוררות, ובכלל זה הסכם שקיבל ביטוי בהחלטת בית המשפט, עשוי להיות מתוחם לסכסוך מסוים או אף להיבטים מסוימים של סכסוך. בענייננו נקבע כי הבוררת תכריע אך בסוגיות הנוגעות לדמי השכירות. אין מכאן פינה ויתד לטענה, כי גם שאר העניינים העומדים לבירור בין הצדדים יתבררו בדרך זו, או כי באופן כללי יותר תהיה ההתדיינות בעניינים הנוספים בעלת אופי "גמיש". יתרה מזו, כזכור, בהליך הבוררות היו אלה המבקשים אשר טענו טענת התיישנות, ועל כן כיצד טוענים הם כעת כי הוסכם בין הצדדים שלא לנקוט בטענות מסוג זה? לא ייעשה כן במקומנו.

נ"א. אף בהתנהלותו של בית המשפט המחוזי בעניין פרשת הערבון שלא הופקד כראוי לא ראיתי מקום להתערב. סיכומו של דבר – כאמור – אין מקום להיעתר לטענות הנוספות שהציגו המבקשים.

סוף דבר

נ"ב. סוף דבר, "תביעה שכנגד" היא תביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית, ומתבררת (בכפוף לתקנה 53 לתקנות סד"א) במסגרתה. כך בכלל, וכך לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות בפרט. מסקנה זו מבוססת על ההנחה כי יש לפרש מונח כמובנו הפשוט והרגיל, בהעדר טעמים טובים לחרוג ממובן זה בנסיבות ספציפיות ומתוחמות; ועל כך שלא נמצאו לנו בנידון דידן טעמים טובים לחריגה כזו, בין בגדר תכליותיו של סעיף 4 ובין בשיקולי צדק אחרים. אדרבה, השיקולים הללו כולם, וההרמוניה התחיקתית, תומכים במקרה זה דווקא בפרשנות המקובלת של המונח גם בגדר סעיף 4. אשר על כן אציע לחברי שלא להיעתר לערעור, ולהשית על המבקשים שכר טרחתם של באי כוח המשיבים בסך 10,000 ₪.

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

השופט י' דנציגר:

אני מסכים. 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

מראה מקום: פדאור 08 (17) 701

בבית המשפט העליון

רע"א 4223/06

בפני:                כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט י' דנציגר

המבקשים:       1. פנחס כץ

2. אילנה סנדובסקי

3. שרה מרמורש

נגד

המשיבה:          ציפורה גוטליב

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בתל אביב-יפו בתיק ברע 1471/05 שניתן ביום 11.4.06

על-ידי השופטת ש' דותן

תאריך הישיבה:            ב' בניסן תשס"ח (7.4.08)

בשם

המבקשים 1, 3:            עו"ד בשמת פרי-שמחיוף

בשם

המבקשת 2:     עו"ד רמי פילו

בשם המשיבה: עו"ד מרדכי ויניצקי, עו"ד אביגיל מנדל

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת דותן) מיום 11.4.06 בבר"ע 1471/05, בגדרו ניתנה רשות ערעור ונתקבל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (השופט שטרנליכט) מיום 3.2.05 בת"א 1293/04. החלטנו לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. הנושא שלפנינו הוא פרשנות גדריו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן חוק ההתיישנות).

רקע

ב. המערכת העובדתית ושרשרת ההתדיינות המסועפת בין הצדדים, המשתרעת על פני תקופה ארוכה בכל הערכאות ובבוררות, גוללה בהרחבה בהחלטות של בתי המשפט הקודמים, ובהחלטת השופטת ארבל מיום 19.6.07 בבקשה לעיכוב ביצוע. להלן יובאו בתמצית עיקרי העובדות הנחוצות לענייננו.

ג. הצדדים להליך היו בעלי המניות של חברה, אשר נכסה היחיד היה המקרקעין הידועים כחלקה 112 בגוש 6354 בפתח-תקוה. בשנת 1989 החליטו הצדדים על פירוק מרצון של החברה.

ד. במסגרת הליכי הפירוק, טענה המשיבה כי היא זכאית לדמי שימוש ראויים מהמבקשים-המערערים (יכונו להלן המבקשים), אשר השכירו את המקרקעין לצד שלישי (חברה בשליטתם) לאורך שנים. בהסכמת הצדדים מונתה בוררת (השופטת בדימוס פריש) להכריע בסוגיה זו. בפני הבוררת נטען כי הזכאות לדמי השימוש תחילתה ביום 19.12.82 (שבע שנים לפני ההחלטה על פירוק החברה), או לחלופין ביום 16.12.86 (שבע שנים לפני הגשת הבקשה בה הועלתה לראשונה הדרישה לדמי שימוש ראויים). תביעת המשיבה נתקבלה על-ידי הבוררת ברובה ביום 9.12.01, ומטעמי התיישנות נקבע כי זכאותה מתחילה בתאריך המאוחר יותר. ביום 11.6.02 אושר הפסק בבית המשפט המחוזי (ה"פ 372/02, מפי השופטת – כתארה אז – שטרנברג אליעז), וביום 30.8.04 נדחתה בבית משפט זה בקשת רשות לערער על כך (רע"א 7642/02, מפי השופט – כתארו אז – ריבלין).

ה. המשיבה הגישה בקשה לביצוע פסק הבוררות בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. במסגרת זו טענו המבקשים, כי יש לנכות מחובם למשיבה את חלקה בהוצאות שהוציאו המבקשים להשבחת המקרקעין. בנוסף הגישו המבקשים תביעה בגין הוצאות אלה לבית משפט השלום. בבית משפט השלום טענה המשיבה, בין היתר, טענת התיישנות,

שנשענה על כך שההוצאות הרלבנטיות הוצאו בין השנים 1986­1992, ואילו התביעה הוגשה רק ביום 18.1.04.

ו. בית משפט השלום דחה את טענת ההתיישנות. למסקנתו, אף שחלפה תקופת ההתיישנות הרלבנטית, יש להחיל על העניין את סעיף 4 לחוק ההתיישנות, אשר מונע, בין השאר, השמעת טענת התיישנות נגד "תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". למסקנתו, יש לפרש את הסעיף פירוש מרחיב, כך שבדיבור "תביעה שכנגד" תיכלל גם "תביעה נגדית" – דהיינו, תביעה בהליך אחר שיסודה באותו סכסוך. זאת לאור תכליתו של סעיף 4, כפי שפירש בית המשפט את הסעיף, ומכיוון שדחיית התביעה בגין התיישנות – כנאמר – "תביא לתוצאה בלתי צודקת בעליל, כאשר הנתבעת (המשיבה – א"ר) תיהנה מפירות השקעתם של התובעים (המבקשים – א"ר) במקרקעין, ותקבל דמי שימוש ראויים עבור חלקה במקרקעין. מאידך לא תשא בהוצאות השבחתם של המקרקעין, וזאת בשל נימוק טכני בלבד של התיישנות".

ז. בבית המשפט המחוזי התקבל ערעור המשיבה. בית המשפט קבע כי סעיף 4 עוסק דווקא בטענת התיישנות כנגד טענת קיזוז או תביעה שכנגד אשר מתבררות בבית המשפט יחד עם התביעה המקורית; ואילו כאשר מתבררת התביעה שכנגדה מועלית טענת ההתיישנות בהליך נפרד, כבענייננו, אין תחולה לסעיף 4. עוד היה בית המשפט מסופק באשר לטענה ששיקולי הצדק מחייבים דחייה של טענת ההתיישנות; כל כך – בפרט כיון שבתביעת המבקשים להחזר הוצאות נתבע סכום גבוה בהרבה מזה בו זכתה המשיבה בפסק הבוררות, וכן כיון שהמבקשים לא תבעו את זכויותיהם הנטענות בעבר, בשעה שנודע להם על טענות המשיבה.

ח. מכאן הבקשה שבפנינו. ביום 6.12.06 העבירה השופטת ארבל את הבקשה להרכב. דיון התקיים ביום 7.4.08. בעקבותיו החלטנו, כאמור, לדון בבקשה כבערעור. לאחר העיון, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור.

טענות הצדדים

ט. מוקד הבקשה הנוכחית, אשר בגינו ניתנה רשות הערעור, הוא הטענה כי צדק בית משפט השלום באשר לפרשנותו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות – דהיינו, כי הסעיף מתפרשׂ גם על מקרים כגון זה הנדון.

י. נוסף לכך, טוענים המבקשים מספר טענות המכוונות לכאורה כנגד פסק הבוררות גופו – בין השאר (וכפי שטענו המבקשים בהליך הבוררות), כי יוחדה למשיבה חלקה מסוימת במקרקעין; כי פסק הבוררות מנוגד לפסק דין בין הצדדים שניתן ב-1965; כי הפסק מנוגד להוראות חוק ההתיישנות; וכי נעשתה בו "הרמת מסך" כפולה, השגויה מבחינה משפטית.

י"א. עוד נטען, כי גם אלמלא הוראת סעיף 4 לא התיישנה התביעה – כיוון שהעילה לתביעת ההשבה נולדה רק עם מתן פסק הבוררות; שכן, כנטען, טרם הפסק הניחו הצדדים שהמקרקעין מחולקים ביניהם בחלקים מסוימים – ולא היה מקום לתבוע החזר בעבור הוצאות שהוציאו המבקשים בחלקם שלהם; וכי טרם מתן הפסק לא היתה בין הצדדים יריבות ישירה, וזו נוצרה עקב הרמת המסך בפסק הבוררת. לחלופין, טוענים המבקשים כי אף אם שגו בהניחם כי ההוצאות הוצאו בחלקם הבלעדי, או בהניחם כי אין יריבות ישירה בין הצדדים, הנה עד למתן פסק הבוררות "נעלמו" מהם "העובדות המהוות את עילת התובענה", כלשונו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכי גם משום כך יש למנות את תקופת ההתיישנות רק ממועד פסק הבוררות.

י"ב. בפי המבקשים טענה נוספת כנגד טענת ההתיישנות, והיא שבכך שהסכימו הצדדים להליך הבוררות, התחייבו במשתמע לנהל ביניהם הליכים "גמישים" מבחינה פרוצדורלית, אשר במסגרתם אין לטעון טענת התיישנות.

י"ג. לבסוף, טוענים המבקשים כי נפל פגם בהליך בבית המשפט המחוזי – והוא, שבית המשפט לא דחה את בקשת רשות הערעור אף שלא הופקד ערבון כראוי על ידי המשיבה (המבקשת בבית המשפט המחוזי), ואף שבא כוח המשיבה הטעה את בית המשפט, כנטען, בכך שהודיע בדיון כי "עניין הערבות סודר", מקום שלא כך היה.

י"ד. המשיבה בתגובתה תומכת בפרשנות שניתנה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות בבית המשפט המחוזי. לטענתה, לא היה מקום לדחות את טענת ההתיישנות, הן כיון שתביעת המבקשים באה בתביעה נפרדת ומאוחרת לתביעתה, והן מפני שכנגד תביעתה שלה לא נמנעו המבקשים מלטעון טענת התיישנות, וזו התקבלה בפסק הבוררות. באשר לאי-הפקדת הערבות בבית המשפט המחוזי טוענת המשיבה כי הדבר לא נעשה בזדון, וכי על כל פנים תוקן תוך הארכּה שניתנה לכך.

דיון והכרעה

ט"ו. לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את הערעור. אמנם, ניתן למצוא בפסיקת בתי משפט שונים תמיכה מסוימת לעמדת המבקשים (ראו ת"א (מחוזי חיפה) 1127/92 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 29.5.97) – להלן עניין פייבושביץ; ת"א (מחוזי נצרת) 435/96 עזבון פאהום נ' תעשיות אבן וסיד בע"מ (לא פורסם, 28.5.98); במידה מסוימת אולי גםבש"א (מחוזי ת"א) 8584/04 חיון נ' בנק יורוטרייד בע"מ (לא פורסם, 19.9.07)); ומנגד ת"א (ת"א) 4493/85 פסח משה נ' הכפר הירוק, פ"מ תשנ"א(1) 507 (להלן עניין פסח); בש"א (שלום רח') 1487/06 בניני בנק בע"מ נ' מנזיס חברה לבנין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 19.12.06) – להלן עניין בניני בנק בע"מ). הדעת נותנת, כי בתי המשפט שנקטו פירוש מרחיב ביקשו בפסיקותיהם לרכך את התחושה, שאליה נידרש, של אי

נוחות נוכח אבדן זכות מהותית לצד אחד בשל התיישנות, בעוד הצד שכנגד בתביעתו עומד. אך נשים אל לב, כי ביסודו של דבר, גם אם הובעו עמדות "מרחיבות", תוצאת פסקי הדין במרבית המקרים (למעט אחד) לא הלכה במובן האופרטיבי לכיוון ההרחבה, אם בשל הנסיבות הספציפיות בתיקים השונים, ואם מתוך אי רצון למתוח יתר על המידה את רצועת הסעיף. מסקנתי המשפטית היא, כי תביעת המבקשים אינה – כלשון סעיף 4 לחוק ההתיישנות – "תביעה שכנגד", כמובנה השגור, הטבעי והרגיל, ובראש וראשונה על פי צו המחוקק, וכי המבקשים לא הצביעו על טעמים טובים לחריגה ממובן זה של המונח. אבהיר את טעמיי למסקנה זו, תחילה באשר למשמעות המקובלת של המונח, ואחר כך באשר להצדקה לחרוג ממשמעות זו. לבסוף אדרש לטענות הנוספות שבפי המבקשים.

משמעות המונח "תביעה שכנגד"

ט"ז.סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע כך:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה-שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

הסעיף מתיחס לשני סוגי מקרים: תובענה על תביעה שלא התיישנה, ותובענה על תביעה שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות. לגבי שני המקרים נקבע בסעיף, כי לא תישמע טענת התיישנות הן נגד טענת קיזוז, והן נגד "תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

י"ז. אין ענייננו בחלופת הקיזוז. אמנם, בדיון בעל פה עשה בא כוח המבקשים 1 ו-3 שימוש בביטוי "קיזוז", אולם זאת, למיטב הבנתי, כתיאור כללי של מערכת היחסים בין הצדדים וכשימוש לשון מדוברת, ולא בהתייחס לרכיב טענת הקיזוז בסעיף 4 דווקא. אף אם הכוונה היא אכן לרכיב זה של הסעיף, טענה זו הועלתה לראשונה בדיון לפנינו, ולטעמי גם אין להלמה לגופה. נתמקד, אם כן, בטענת המבקשים כי יש לראות בתביעתם "תביעה שכנגד" – טענה שעמדה ביסוד פסקי הדין קמא.

י"ח. הדיבור "תביעה שכנגד" משמש במספר דברי חקיקה. השימוש הבסיסי והמפורט ביותר בו – וגם העוסק בסיטואציה הרווחת ביותר, מן הסתם – נעשה בתקנות 52-53 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן תקנות סד"א). תקנה 52 קובעת כך:

"נתבע רשאי לקזז כל זכות ותביעה שלו כנגד תביעתו של התובע, או להגיש אותן בתביעה שכנגד, בין שהן על נזק ממון ובין אם לאו; כוחם של הקיזוז או התביעה שכנגד ככוח תובענה שכנגד...".

תקנה 52 נוקטת במונח "תביעה שכנגד", ומבחינה בינה לבין "תובענה שכנגד", מבלי להגדיר את המונחים הללו. על מהותה של תביעה שכנגד ניתן ללמוד גם מתקנה 53:

"(א) נתבע המסתייע בנימוק שיש בו כדי לבסס תביעה שכנגד יגיש, נוסף על כתב ההגנה, כתב תביעה שייקרא כתב תביעה שכנגד; בכתב תביעה שכנגד יצוין מספר ההליך בתביעה המקורית שהוגשה נגדו.

(ב) תביעה שכנגד תתברר במסגרת התביעה המקורית, ואולם רשאי בית המשפט או הרשם, ביוזמתו או לבקשת בעל דין, להורות על הפרדת הדיון אם ראה שאין זה מן הראוי לפסוק בתביעה שכנגד במאוחד עם התביעה המקורית".

תקנה 53(א) מתארת את הליך הגשתה של התביעה שכנגד: התביעה מוגשת "נוסף על כתב ההגנה" בתביעה המקורית, ותוך ציון מספר ההליך בתביעה המקורית; משמעות הדבר היא כי התביעה שכנגד מוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית וכחלק ממנו (וראו טופס "פתיחת הליך אזרחי" בתקנות סד"א). נוסף לכך, תקנה 53(ב) קובעת כי ככלל, תתברר תביעה שכנגד במסגרת התביעה המקורית. זאת לעומת תביעה רגילה, אשר מתבררת בהליך עצמאי (אף שבתנאים מסוימים ניתן לאחד את הדיון בשתי תביעות נפרדות – ראו תקנה 520 לתקנות סד"א).

י"ט. על שני המאפיינים הללו של תביעה שכנגד – הגשתה במסגרת התביעה המקורית, והתבררותה ככלל במסגרת זו – עמד השופט זוסמן בספרו על סדרי הדין האזרחי:

"תובענה שכנגד היא תביעת הנתבע נגד התובע, ותביעה-שכנגד היא תביעת הנתבע נגד התובע המתבררת ביחד עם התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע... תביעה-שכנגד מוגשת כחלק מכתב ההגנה, הנושא כותרת מיוחדת 'תביעה שכנגד'; לא הוגשה כך, אלא בנפרד מן ההליך הקודם, הרי זו תובענה שכנגד..." (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 284­285 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)).

דברים דומים, המתמקדים במישור הטכני-פרוצדורלי, נאמרו על ידי המלומד שלום לרנר:

"תביעה שכנגד... היא תובענה שכנגד המתבררת יחד עם התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע... ההבחנה בין תובענה שכנגד לבין תביעה שכנגד הינה טכנית: הדרך הדיונית שבה בחר הנתבע להגיש את תביעתו. כריכת העילה בכתב-ההגנה היא תביעה שכנגד, ואילו הגשה בהליך נפרד היא תובענה שכנגד. בחר הנתבע במסלול התביעה שכנגד, עליו להכתיר את המסמך שהוא מגיש לבית-המשפט בתגובה על התביעה ככתב-הגנה ותביעה שכנגד. הפיכתה של תובענה שכנגד לתביעה שכנגד היא איפוא צעד פרוצדורלי טהור, שאין לו השפעות מהותיות" (שלום לרנר "טענת הגנה, קיזוז דיוני, תביעה שכנגד וקיזוז מהותי" ספר מנשה שאוה – מחקרים במשפט לזכרו 163, 169­170 (אהרן ברק ודניאל פרידמן עורכים, 2006)).

כ. ועם זאת, עינינו הרואות, כי התביעה שכנגד כרוכה ושלובה בתביעה העיקרית, במובן זה שתיתכן נפקות להיותה תביעה שכנגד לסיטואציה כגון זו שבסעיף 4.

כ"א. על כך ש"תביעה שכנגד" היא תביעה המתבררת במסגרת ההליך העיקרי ניתן ללמוד גם מתוך סעיפים 40(1) ו-51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן חוק בתי המשפט). הסעיפים הללו מסמיכים את בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, בהתאמה, בתנאים מסוימים, לדון בתביעה שכנגד, אף אם לפי טיבה היתה מסורה עקרונית לבית משפט אחר. כפי שנאמר, "כוונתו השקופה של המחוקק בסעיף-קטן (4) היתה לאפשר לבעלי-דין להימנע מפיצול הדיון בסכסוך הנטוש ביניהם, כאשר התביעות שיש לכל אחד כלפי יריבו נוגעות לאותו נושא או לאותן הנסיבות" (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505, 522 – להלן עניין רובינשטיין). תכלית זו של איחוד הדיון רלבנטית לגבי תביעה שכנגד דווקא משום שזו מתבררת יחד עם התביעה המקורית (וראו, לעניין הדמיון בין סעיף 4 לבין הסעיפים הללו בחוק בתי המשפט, בר"ע (מחוזי ב"ש) 741/04 שק"ם בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 31.10.04)).

כ"ב. גם בהצעת חוק ההתיישנות, תשס"ד-2004, הצעות חוק – הממשלה תשס"ד, 610, 629 שבה מוצע בסעיף 30 (ראו דברי ההסבר בעמ' 630) להרחיב את גדרי האפשרות לקיזוז מעבר לסעיף 4 הקיים – לא כך באשר לתביעה שכנגד, שלגביה נאמר (סעיף 30(ב)) "קיימת לנתבע תביעה שכנגד, שמקורה באירוע שייצר את תביעת התובע, לא תישמע נגדה, מצד התובע, טענת ההתיישנות". עינינו הרואות, כי ההצעה מותירה את התביעה שכנגד המוגנת מהתיישנות בתוככי הליך התביעה ה"ראשית".

כ"ג. תביעת המבקשים בענייננו לא הוגשה במסגרת התביעה המקורית. מובן גם כי אין כל אפשרות לברר את התביעות יחד, מאחר שהליך הבוררות הסתיים יותר משנתיים לפני שהוגשה תביעת המבקשים. על כן, תביעת המבקשים אינה בגדר "תביעה שכנגד", כמשמעותו הפשוטה, הרגילה והמקובלת של המונח בחקיקה. דומה כי על כך גם אין חולק.

כ"ד. לשם השוואה יצוין, כי גם ההסדר בדין האמריקאי דומה ככלל לזה הקבוע בסעיף 4 (לסיכום הדין ראו Am. Jur. 2d Limitation of Actions § 124 (2000) והפניות דשם); וגם בגדרו פורש הביטוי "תביעה שכנגד" (counterclaim) – אמנם באמרות אגב – כנוגע לתביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית (ראו Wallace v. Patterson, 271 N.W.2d 194, 196 (Ct. App. Mich. 1978), rev'd, 289 N.W.2d 924 (Mich. 1979); Armstrong v. Logsdon, 469 S.W.2d 342, 343-44 (Ky. 1971)).

חריגה מן הפרשנות הטבעית של המונח

כ"ה. המבקשים אינם חולקים על הפרשנות המקובלת למונח "תביעה שכנגד", אלא שבעקבות פסק דינו של בית משפט השלום הם מבקשים ליתן לו פרשנות ייחודית לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות. בטרם נפנה לבחון טענה זו לגופה, נזכור כי יידרשו טעמים כבדי משקל כדי ליתן למונח שגור פרשנות חריגה ויוצאת מן הכלל. בבג"צ 297/77 חן נ' בית-הדין הרבני האזורי בחיפה,פ"ד לא(3) 679, קבע כך השופט אשר (בעמ' 692-693, וראו ההנמקות והאסמכתאות המובאות שם):

"כלל הוא שבבואו לפרש חיקוק חייב בית-המשפט לתת תוקף לדברי המחוקק כמות שהם, במובנם הפשוט והרגיל מבלי לעקם או לעוות את הכתוב כדי להגיע לתוצאה אחרת צודקת יותר" (וכן ראו בג"צ 328/60 מוסא נ' שר הפנים, פ"ד טז 69, 75; עת"מ (מחוזי י-ם) 13/99 יאקאב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (לא פורסם, 31.10.99); והשוו ע"א 403/72 המרץ נ' גרייב, פ"ד כז(1) 423, 431-433; על"ע 6/72 סופרין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד כז(2) 125, 128-129; ע"א 126/79 פריד נ' ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד לד(2) 24, 27).

כ"ו. תפיסה זו, לפיה יש לתת למונחים את מובנם הפשוט והרגיל, תורמת בין היתר לשמירה על הרמוניה תחיקתית (ראו למשל ע"א 5964/03 עזבון ארידור נ' עיריית פתח תקוה (לא פורסם, 16.2.06); בג"צ 6728/06 עמותת "אומץ" (אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי) נ' ראש ממשלת ישראל (לא פורסם, 30.11.06)). כך, בענייננו, תהיה זו

תוצאה בלתי רצויה אם המונח "תביעה שכנגד" יקבל לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות מובן אחר מזה שניתן לו בדברי חקיקה אחרים, ויימתחו גבולותיו עד כדי ריקון מסגרתו מתוכן. גם במובן בסיסי יותר, פרשנות החוק לפי מובנו הרגיל והפשוט עדיפה במובנים יסודיים – שאינם טעונים הכברת מילים – מפרשנות החוק המנוגדת למובנו הרגיל והפשוט; כך, למשל, הפרשנות הפשוטה של החוק מקדמת את הודאות המשפטית; והיא תורמת לאמון הציבור בקיומו של שלטון החוק, במובן של "שלטון הכללים ולא שלטון האנשים" (ערך אשר קיבל ביטוי, בין השאר, בחוקת מדינת מסצ'וסטס: Mass. Const. pt. 1, art. 30 (1780)). דומה כי אדם מן היישוב שיתבקש לקרוא את הוראת הדין שצוטטה מעלה, לא יזהה בה אפשרות לחרוג מגבולותיה למסגרות רחבות יותר.

כ"ז. אכן, בעניין רובינשטיין הנזכר, הוחל סעיף 4 על מקרה בו נדונה "תביעה שכנגד" בנפרד מן התביעה המקורית; זאת מקום שהתביעה המקורית נדונה בבית משפט השלום, והתביעה שכנגד הועברה (בהסכמת הצדדים) לבית המשפט המחוזי. לכאורה, מכאן תקדים לפרשנות המונח "תביעה שכנגד" בסעיף 4 באופן החורג מן המובן הרגיל של הביטוי – אשר כולל, כאמור, את בירורה של התביעה שכנגד, ככלל, יחד עם התביעה המקורית. ברם, חוששני שאין הנדון דומה לראיה. באותו מקרה הוגשה התביעה מלכתחילה – כדין – כתביעה שכנגד במובן הרגיל של המונח, במסגרת הליך התביעה המקורית; ורק בטעות הועברה לבית המשפט המחוזי (שכן לפי הוראת סעיף 28(4) דאז לחוק בתי המשפט – מקבילתו של סעיף 51(א)(4) דהיום – היתה אמורה להתברר יחד עם התביעה המקורית). בנסיבות אלה, נקבע כי העברת התיק לבית משפט אחר אינה צריכה לשלול את הזכות שקמה מלכתחילה לפי סעיף 4. דבר זה נגזר מאותן נסיבות, ובכל הכבוד – בדין כך. אך אין ללמוד מכאן בהכרח, כי גם בנסיבות אחרות, שאינן במהות חלק אינטגרלי ראשוני ממכלול, יכולה תביעה שניה, המתבררת בערכאה אחרת, לבוא בגדרי "תביעה שכנגד" (והשוו עניין פסח הנזכר). בפנינו שאלה של גדרי פרשנות, וכבר נאמר לא אחת, כי "הלשון היא תנאי בלעדיו אין לתהליך הפרשני. אין הפרשן רשאי לתת ללשון החוק משמעות שהיא אינה יכולה לשאת... אין להגשים תכלית שאין להגשמתה עיגון, ולו מינימלי בלשונה (הרגילה או החריגה) של החקיקה" (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב – פרשנות החקיקה 277­278 (1993)).

כ"ח. והנה חרף הנטייה לפרש מונחים במובנם הפשוט והרגיל, והשאיפה להרמוניה תחיקתית שקשה להפריז בחשיבותה, טוענים המבקשים כי יש לפרש את המונח "תביעה שכנגד" בסעיף 4 בשונה ממובנו זה. זאת משני טעמים: ראשית, בגדר פרשנותו של סעיף 4 לגופו, נטען כי שיטת בית המשפט המחוזי אינה הולמת את תכליתו של הסעיף – והיא, עקרון השויון בין בעלי הדין; שנית, נטען כי שיטה זו מביאה לתוצאות בלתי צודקות, כפי שהדבר מתבטא במקרה דנן. נדון בשתי הטענות כסדרן.

תכליתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות – התכלית ה"שויונית"

כ"ט.סעיף 4 יוצר חריג לדיני ההתיישנות הרגילים: בנסיבות המפורטות בו, דן בית המשפט בתביעה אשר היתה נדחית, ברגיל, בשל חלוף תקופת ההתיישנות. טענת המבקשים היא, כאמור, כי עמדת בית המשפט המחוזי מנוגדת לתכלית הסעיף, שהיא, כפי שנקבע בפסיקה בעניין רובינשטיין, יצירת שויון בין בעלי הדין:

"הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שויון בין בעלי-הדין, בנוגע לענין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא – לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בענין המשמש גם נושא התביעה-שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד" (עניין רובינשטיין, בעמ' 521 – הנשיא אגרנט; וכן ראו ע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 10 – להלן עניין בר שירה; רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ (לא פורסם, 1.9.05) – להלן עניין שיכון ופיתוח לישראל; ת"א (מחוזי י-ם) 1106/99 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 20.12.07)).

ל. ואולם, אין נגזרת מתכלית זו המסקנה, כי יש לחסום את טענת ההתיישנות כנגד תביעת המבקשים, אף אם נקבל את ההנחה כי עקרון השויון הוא העומד ביסוד הסעיף. תחילה, ניתן דעתנו לכך, שהתכלית ה"שויונית" נוגעת בראש וראשונה למקרים בהם ניצלה התביעה המקורית מהתיישנות, מכיון שהנתבע מחל על טענת התיישנות טובה שהיתה בידו (כדברי הנשיא אגרנט המובאים מעלה, "אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד" (ההדגשה הוספה)). מה שאין כן במקרה שלפנינו, בו העלו המבקשים טענת התיישנות – שהתקבלה – בפסק הבוררות. קשה להלום אחיזת המקל בשני קצותיו, וכך אולי בדומה לרעיון ההשתק השיפוטי; ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625 (חוות דעת השופט גרוניס וכן התיחסותי), וגם הערתי בע"א 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות (לא פורסם, 28.10.04).

ל"א. אך יתר על כן, וכאן העיקר, פרשנותו של בית המשפט המחוזי אינה פוגעת לאמיתה בעקרון השויון בין בעלי הדין המגולם בסעיף 4. סעיף 4 מעניק לנתבע זכות להגיש – כתביעה שכנגד – תביעה המוגנת מפני טענת התיישנות. פרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף 4 אינה שוללת זכות זו מן הנתבע; משמעותה היא אך כי משנמנע בעל דין

מלנצל את הזכות בהליכים שבין הצדדים בשלביהם הקודמים, והליכים אלה נסבים על אותו סכסוך, לא יוכל ליהנות מפריבילגיה דומה בעת הגשת תביעה מאוחרת יותר, במעין "מקצה שיפורים". כך, בענייננו, נמנעו המבקשים מהגשת תביעה שכנגד, במובנה הרגיל, במועד המתאים (ראו להלן דיון לגבי ההליך שהתאים לכך), ושיקולי שויון אינם מביאים למסקנה כי מחדל זה מצדיק התייחסות לתביעתם המאוחרת של המבקשים כ"תביעה שכנגד". אין כאן איפוא פגיעה בכללי הגינות.

ל"ב. עולה, אם כן, שאף לפי התכלית השויונית של סעיף 4 – שעליה משליכים המבקשים את יהבם – אין מקום לראות בתביעתם "תביעה שכנגד" לעניין סעיף 4, ואין מקום לחסום מכוח הסעיף את טענת ההתיישנות של המשיבה.

תכליות נוספות של סעיף 4

ל"ג. אוסיף כי לכלל הקבוע בסעיף 4 תכליות נוספות, אשר אף הן אינן תומכות, לטעמי, בהתייחסות לתביעה כגון זו של המבקשים כאל "תביעה שכנגד". מבלי להאריך בכך, ראשית כבר נאמר כי בנסיבות שבהן עוסק סעיף 4, אין חלים – או לפחות נחלשים – הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות (עניין בר שירה, בעמ' 10-11; ת"א (שלום ת"א) 48787/05 רונן נ' אגמון (לא פורסם, 25.4.07)). עוד הועלתה הסברה, בהקשר הדין האמריקאי, כי הכלל הנדון שולל את התמריץ של צד לסכסוך, שעלולות לנבוע ממנו תביעות מצד שני הצדדים, להשהות את תביעתו עד סמוך למועד שבו פגה תקופת ההתיישנות, מתוך תקוה שהדבר ימנע מן הצד השני להגיש את תביעתו שלו בעִתה; ובאותה רוח, נטען כי הכלל תורם להפחתת התדיינות מיותרת, שכן מצמצם הוא את התמריץ של צד לסכסוך מן הסוג האמור להגיש בעצמו תביעה מבעוד מועד, מחשש שהצד השני יגיש את תביעתו ברגע האחרון (על הטעמים הללו ואחרים, ראו Azada v. Carson, 252 F. Supp. 988, 989 (D. Haw. 1966); John R. Gaskin, Note, The Effect of the Statute of Limitations on Compulsory Counterclaims: An Analysis of Present Indiana Law, 19 Ind. L. Rev. 787 (1986); John L. Sobieski, Jr., Counterclaims and Statutes of Limitations: A Critical Commentary on Present Tennessee Law, 42 Tenn. L. Rev. 291 (1974)).

ל"ד. טעם נוסף לכלל הקבוע בסעיף 4 תואר כך: "כדי להגיע לתוצאה צודקת, יש לפרוש את היריעה בשלמותה ולא רק את אותו חלק בו בחר התובע. לפיכך, כאשר הוגשה תביעה בנושא מסוים, יש לאפשר לצד השני להתגונן בכל דרך ואין למתוח קו שרירותי הנובע ממעבר הזמן" (עניין פייבושביץ – השופט – כתארו אז – ביין). במלים אחרות, כאשר נדרש בית המשפט לדון בנושא מסוים או במערכת עובדתית מסוימת, שואף הוא למצות את הדיון בעניין על כל היבטיו; לפיכך, ימאן לדחות מטעמי התיישנות בלבד תביעה שכנגד העוסקת באותו עניין בו עוסקת התביעה המקורית. דומני כי תכלית זו עולה בקנה אחד עם מגמת סעיפים 40(1) ו-51(א)(4) לחוק בתי המשפט, שהוזכרו מעלה – קרי, כי על מנת לברר סוגיה כמקשה אחת ניתן להגמיש חסמים דיוניים. לא למותר לציין, כי אף בעניין פייבושביץ עצמו – שבו ביטא השופט ביין גישה "לא טכנית" כלשונו – נמצא, כי "המדובר בשני חשבונות נפרדים שהתנהלו בתקופות שונות והשאלות המשפטיות והעובדתיות הן שונות".

ל"ה. מכל מקום, טעם זה אינו מתקיים במקרה כגון זה הנדון, בו אין התביעה המקורית עומדת עוד לבירור בפני בית המשפט, אלא נדונה זה מכבר בהליכים נפרדים, הבוררות ואשר סביבה. מכיון שבית המשפט דן כעת בתביעה המאוחרת בלבד, אין מתקיים הרציונל לפיו יש לחסום טענת התיישנות על מנת לברר את העניין על כל היבטיו; שהרי ממילא אין הסכסוך מצוי בפני בית המשפט במלואו, ומצויים אנו במישור המשפטי, מטבע הדברים, בשלב מאסף שלו, כתום כל ההשתלשלות שתוארה.

ל"ו. אכן, בעניין שיכון ופיתוח לישראל, הנזכר מעלה, נאמר, כי הרציונל של סעיף 4 עניינו: "אם התביעה שכנגד נותרה חיה, חוב הדדי בין הצדדים צריך להיות ניתן לקיזוז, ובמובן מסוים אף מקל וחומר". ועוד: "עקרונות היסוד של שויון וצדק הם יסודות קבע במשפט, לא חולות נודדים". אוכל לחזור בפה מלא על הדברים הללו, אך חוששני שאין הם מסייעים למבקשים דנא. כדי ליישמם עלינו להימצא בתוך התביעה שכנגד, וזו המשוכה שעל פניה לא חלפו המבקשים. וגם עקרונות היסוד – שויון וצדק – אינם חיים בחלל ריק אלא יש לעגן את יישומם בדין.

ל"ז. ניתן גם לומר, אף כי לא לכך מייחס אני עיקר המשקל, כי תביעותיהם של שני הצדדים עוסקות בשני מכלולים מובחנים במקצת: עבודות שביצעו המבקשים בקרקע – המועלות בתביעה הנוכחית – מזה, ושימוש שעשו בו להשכרה – שהוא נשוא פסק הבוררות – מזה; ושני המכלולים אינם זהים. עובדה זו משמעותה היחלשות השיקול המבוסס על השויון בין בעלי הדין – שכן כאשר שתי תביעות בין בעלי דין עוסקות בעניינים נפרדים, קל יותר לקבל תוצאה לפיה נדונה דווקא תביעה אחת ולא רעותה. אשאיר הנמקה זו בצריך עיון.

ל"ח. אך לדידי עיקר העיקרים הוא השילוב בין גישתו הברורה של המחוקק לבין ההיסטוריה של התדיינות הצדדים. פרשנות בלשון בני אדם של סעיף 4, עם העובדה שהיו הזדמנויות רלבנטיות להעלאת התביעה מצד המבקשים בעניין ההשקעות בעיתה, מטה את הכף.

ל"ט. לסיכום הדברים: דומה כי התכליות העומדות ביסודו של סעיף 4 אינן מצדיקות מתן פרשנות מרחיבה למונח "תביעה שכנגד" בגדר הסעיף, החורגת ממשמעותו הבסיסית של המונח, גם אם מבקשים לנקוט גישה "מהותית" שאינה "טכנית". החריגים לכך יכולים להיות רק כאלה, שעודם באים בגדרי אותו הליך ואפשר לקרוא עליהם באופן ישר וישיר את השם "תביעה שכנגד".

המשפט העברי

מ. אציין כי אכן, כטענת המבקשים, גישתו הבסיסית של המשפט העברי תומכת ב"דרך פתוחה" בנושא ההתיישנות; אולם התמונה אינה חד-ערכית; ראו ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא, פ"ד נח(6) 847, 862 (השופט טירקל); בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים, פ"ד נט(3) 111, 122-124.

שיקולי צדק

מ"א. נידרש כעת לטענת המבקשים לפיה גישת בית המשפט המחוזי לפרשנותו של סעיף 4 מביאה לחוסר צדק – בכלל, ובעניינם בפרט. שניים הם טיעוני המבקשים בגדר זה. הטיעון הראשון יסודו בתחושה הכללית הנזכרת כי אין זה צודק לחסום תביעה מן הטעם הטכני של התיישנות בלבד. אין להתעלם משיקול זה, אשר בא לידי ביטוי בנטייה שנזכרה לא אחת בפסיקה, לתת לדין פרשנות המצמצמת את פועלה של טענת ההתיישנות (ראו למשל ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 678-679, 688; ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 368; ע"א 288/95 לחאם נ' אל זארובי, פ"ד נד(2) 598, 611, 622). ואולם, תחושה כללית זו אין בה די כדי להתגבר על כללי ההתיישנות, שנקבעו ככלות הכל בחוק, לא פחות. נזכור כי המחוקק חוקק את חוק ההתיישנות, על תכליותיו, וציוה על בתי המשפט ליישמו. כך גם לגבי הכלל הקבוע בסעיף 4. אזכיר לעניין זה דברים שנזדמן לי לומר בפרשה אחרת: "כשלעצמי סבורני כי אכן במקרים שבהם כפות המאזניים מעוינות, נכון יהיה לפרש הוראות התיישנות על דרך הצמצום, מה שאין כן שעה שהכף נוטה אל נכון ומימושו של דבר המחוקק בדבר ההתיישנות נהיר" (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, 24.3.08); והשוו עניין בניני בנק בע"מ). היו ויהיו מקרים שסעיף 4 ייושם בהם, ודוגמאות הובאו מעלה, בתוך הרמוניה. אך לענייננו, מובנו של המונח "תביעה שכנגד" בסעיף 4 ברור ומימושו נהיר, ואין מקום לגרוע ממובנו של החוק אך בשל תחושת אי-נוחות כללית באשר לחסימת תביעות מכח התיישנות, שעה שאין המקרה הולם אותה חריגה לה עותרים המבקשים.

מ"ב. הטיעון השני נוגע לכך שפרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף מבחינה בין מקרים דומים, אשר במקצתם תימנע – באופן שרירותי לכאורה – הפעלתו של סעיף 4. כך, בענייננו, אילו היתה תביעת המשיבה לדמי שימוש מוגשת בבית משפט, זו הטענה, יכולים היו המבקשים להגיש תביעה שכנגד המוגנת מפני דיני ההתיישנות על ידי סעיף 4; אך אפשרות זו נמנעת מהם, אך משום שתביעת המשיבה נתבררה (בהסכמת המבקשים) בבוררות ולא בבית המשפט.

מ"ג. גם טענה זו אין לקבלה. ראשית, ייתכן (כפי שטען בפנינו בא כח המשיבה), כי המבקשים יכולים היו להגיש את תביעתם כתביעה שכנגד בהליך הבוררות. אמנם, הבוררת דחתה תביעה שכנגד מטעם המבקשים, אך תביעה זו נגעה לפרשה אחרת; אפשר שאילו היו המבקשים מגישים בפניה את תביעתם דהאידנא, בדבר זכותם להחזר הוצאות, היתה תביעה זו מתבררת יחד עם תביעת המשיבה, ואף מוגנת לפיכך לפי הצורך מכוח סעיף 4. משנמנעו המבקשים מהגשת תביעה זו, אין להם להלין אלא על עצמם. ואם ביסוד אי התביעה שכנגד מכבר עומדת עובדה פשוטה, שהמבקשים לא העלו בדעתם אז תביעה זו לאחר שניתחו את המצב המשפטי, ומכל מקום אין בפנינו אינדיקציה אחרת, יפה האמור מקל וחומר.

מ"ד. שנית, אף אם נניח אחרת, כי המבקשים לא יכלו להגיש את תביעתם שכנגד בפני הבוררת, שכן התביעה חרגה מגדר סמכותה של הבוררת, כפי שהוגדרה על ידי בית המשפט – ניתן היה לכאורה להעלות את התביעה במסגרת הליכי הפירוק (המסגרת בה הועלתה לראשונה תביעת המשיבה עצמה); במסגרת הליך זה אכן היתה תביעת המבקשים נחשבת "תביעה שכנגד", גם לעניין סעיף 4. יתרה מזו, אף אם נניח, כשיטת המבקשים, שהסכמתם להליך הבוררות אכן שללה מהם את האפשרות להגיש תביעה שכנגד במובנה הרגיל (ולפי הנחה זו, שגוּ בכך שהסכימו להתדיין בבוררות בעניין תביעת המשיבה, מבלי לדרוש שגם תביעתם, ככל שחשבו עליה, וכאמור מסופקני בעניין זה, תתברר יחד עמה) – אף בכך אין כדי להועיל למבקשים. מטיבה של בוררות, שסמכויותיו של הבורר מתוחמות לגדר הסכם הבוררות (ראו סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968). על כן, מסורה האפשרות להגיש במסגרת הבוררות "תביעה שכנגד" לרצון הצדדים מראש. ואם במסגרת הליך בוררות מסוים אין אפשרות להגיש תביעה שכנגד, מובן שלא תיוצר אפשרות זו רק משום שנסתיים ההליך ואינו קיים עוד. בענייננו, אם לא יכלו המבקשים להגיש בהליך הבוררות תביעה שכנגד על פי המוסכם, קשה מאוד לראות כתביעה שכנגד את התביעה שהגישו לאחר שנסתיים הליך הבוררות.

מ"ה. לסיכומו של דבר: כשם שתכליתו של סעיף 4 אינה מביאה למסקנה כי יש לראות בתביעת המבקשים "תביעה שכנגד", כך גם לגבי שיקולים אחרים בגדרי צדק.

טענות נוספות

מ"ו. כאמור, בפי המבקשים מספר טענות נוספות. אף את הללו לא ראיתי להלום, ואסקור בתמצית את נימוקיי לכך. תחילה, כאמור, מעלים המבקשים טענות המכוונות לכאורה כנגד פסק הבוררות. מובן שאין מקום לטענות הללו במסגרת ההליך הנוכחי, אשר הוא גלגול של תביעת המבקשים בבית משפט השלום ולא של תביעת המשיבה בבוררות, שהפסק בה הוא מעשה עשוי (וכאמור, כבר בא פסק הבוררת בפני בית המשפט המחוזי ואף בפני בית משפט זה,

ונתאשר).

מ"ז. חוששני כי טענת המבקשים, לפיה פסק הבוררות הוא שיצר את העילה לתביעתם להחזר הוצאות – באשר הוא שיצר יריבות ישירה בין הצדדים – בטעות יסודה. אין ברצוני להעמיק בדוקטרינת "הרמת המסך" (לעניין זה ראו למשל סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999; אירית חביב-סגל דיני חברות 282 ואילך (2007) – להלן חביב-סגל). נכון אני להניח, אף כי הדבר אינו מצוין בפירוש בפסק הבוררות, כי אכן הרימה הבוררת את המסך (ולא הטילה, למשל, אחריות אישית על המבקשים מכוח מערכות דינים אחרות – ראו למשל חביב-סגל, בעמ' 341-344, וההפניות דשם). אולם ברי כי אין הרמת המסך משנה באופן קבוע את מהות היחסים בין הצדדים, אלא אך יוצרת חריג למערכת יחסים זו לעניין תביעה מסוימת. אם במסגרת עילת התביעה של המשיבה כנגד המבקשים ראוי היה להרים את מסך ההתאגדות על מנת לחייב את המבקשים באופן אישי, כך היה החֵל ממועד היוצרותה של עילת התביעה, ופסק הבוררות לא שינה בעניין זה; ואם עילת התביעה של המבקשים אינה יוצרת בסיס להרמת מסך, גם בכך אין שינוי עקב פסק הבוררות; הרמת המסך לטובת המשיבה אינה מולידה יריבות אישית "קבועה" בין הצדדים.

מ"ח. קשה להלום גם את טענת המבקשים הנסמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שלפיו – בתמצית – אם נעלמו מן התובע עובדות עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, יחל מירוץ ההתישנות ביום בו נודעו לו העובדות; אין לומר כי היתה במשך השנים יריבות ישירה בין המבקשים למשיבה, אלא שהמבקשים לא ידעו על כך עד שהדבר "נתגלה" בפסק הבוררות. "הרמת המסך" היא קונסטרוקציה משפטית שעשתה בה הבוררת שימוש לעניין פסקה, ואשר המבקשים יכולים היו לבקש לעשות בה שימוש לפני הליך הבוררות או לאחריו – ואין היא מן "העובדות המהוות את עילת התובענה" לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

מ"ט.הן הטענה לפיה פסק הבוררות הוא שיצר את עילת התביעה של המבקשים, והן הטענה לפיה עובדות עילת התביעה נגלו למבקשים רק במועד מתן הפסק, נסמכות בדברי המבקשים גם על אדן נוסף, והוא הטענה החריפה כי טרם מתן פסק הבוררות היו המקרקעין מחולקים בין הצדדים בחלקים מסוימים. אף טענה זו יש לדחותה, באשר נטועה היא בגירסה עובדתית אשר נדחתה בגלגוליו הרבים של התיק, ואין מקום להיזקק לה כעת, עם כל חריפותה.

נ. עוד טוענים המבקשים, כאמור, כי בהסכמה להליך הבוררות סיכמו הצדדים במשתמע שההליכים ביניהם ינוהלו באופן גמיש מבחינה פרוצדורלית, ולכן מנועה המשיבה מטענת התיישנות כנגד תביעתם. אף טענה זו אין מקום לקבל. כאמור, הסכם בוררות, ובכלל זה הסכם שקיבל ביטוי בהחלטת בית המשפט, עשוי להיות מתוחם לסכסוך מסוים או אף להיבטים מסוימים של סכסוך. בענייננו נקבע כי הבוררת תכריע אך בסוגיות הנוגעות לדמי השכירות. אין מכאן פינה ויתד לטענה, כי גם שאר העניינים העומדים לבירור בין הצדדים יתבררו בדרך זו, או כי באופן כללי יותר תהיה ההתדיינות בעניינים הנוספים בעלת אופי "גמיש". יתרה מזו, כזכור, בהליך הבוררות היו אלה המבקשים אשר טענו טענת התיישנות, ועל כן כיצד טוענים הם כעת כי הוסכם בין הצדדים שלא לנקוט בטענות מסוג זה? לא ייעשה כן במקומנו.

נ"א. אף בהתנהלותו של בית המשפט המחוזי בעניין פרשת הערבון שלא הופקד כראוי לא ראיתי מקום להתערב. סיכומו של דבר – כאמור – אין מקום להיעתר לטענות הנוספות שהציגו המבקשים.

סוף דבר

נ"ב. סוף דבר, "תביעה שכנגד" היא תביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית, ומתבררת (בכפוף לתקנה 53 לתקנות סד"א) במסגרתה. כך בכלל, וכך לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות בפרט. מסקנה זו מבוססת על ההנחה כי יש לפרש מונח כמובנו הפשוט והרגיל, בהעדר טעמים טובים לחרוג ממובן זה בנסיבות ספציפיות ומתוחמות; ועל כך שלא נמצאו לנו בנידון דידן טעמים טובים לחריגה כזו, בין בגדר תכליותיו של סעיף 4 ובין בשיקולי צדק אחרים. אדרבה, השיקולים הללו כולם, וההרמוניה התחיקתית, תומכים במקרה זה דווקא בפרשנות המקובלת של המונח גם בגדר סעיף 4. אשר על כן אציע לחברי שלא להיעתר לערעור, ולהשית על המבקשים שכר טרחתם של באי כוח המשיבים בסך 10,000 ₪.

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, כ' באייר תשס"ח (25.5.08).

פסק דין

1. ראשיתו של הליך זה בבקשה לביצוע שטר שהגיש התובע נגד הנתבע בלשכת ההוצאה לפועל בגין שיק של הנתבע שחולל. השיק הנו על סך של 15,646 ₪ וזמן פירעונו 3.8.03. השיק נמשך על יד הנתבע לפקודת עו"ד יצחק סלומון והוסב על ידי עו"ד סלומון לפקודת התובע. הנתבע ביטל את השיק לפני שהגיע מועד פירעונו, ולפיכך הוא לא כובד על ידי הבנק. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיק, וזו התקבלה על ידי רשם בית המשפט. התובע הגיש ערעור על החלטת הרשם, אך במהלך הדיון בערעור הסכים לחזור בו ממנו. כתוצאה, הערעור נדחה והמחלוקת לגבי השיק עברה להידון כתביעה אזרחית. 

2. הנתבע פנה אל עו"ד סלומון על מנת שייצגו בביצוע רישום ראשון של מקרקעין בכפר בית איכסא אותם רכש. בשלב מסוים עלו היחסים בין הנתבע לבין עו"ד סלומון על שרטון. הנתבע הגיע למשרדו של עו"ד סלומון ביום 3.8.03 על מנת לקבל את מסמכי התיק. אל הנתבע נלווה עורך דינו בהליך דנן, שאת שירותיו שכר הנתבע חלף שירותיו של עו"ד סלומון. עו"ד סלומון התנה את מסירת מסמכי התיק בסילוק חוב שכר-הטרחה של הנתבע אליו. הנתבע, שלא התכוון לשלם את יתרת החוב אותה דרש עו"ד סלומון, החליט למסור לעו"ד סלומון שיק בלתי-סחיר בגובה הסכום הנדרש, ומיד לאחר מכן למנוע את פירעונו על ידי הבנק. הנתבע מסר לעו"ד סלומון שיק שמולא על ידי בא-כוחו וסחירותו הוגבלה באמצעות רישום המילים "למוטב בלבד". עו"ד סלומון סירב לקבל שיק זה והחזירו לנתבע. הנתבע הוציא מאמתחתו שיק אחר – הוא השיק נשוא התביעה דנן – שלא כלל את התוספת "למוטב בלבד" אך נמחקה בו (מבעוד מועד) המילה "לפקודת" בעברית ובאנגלית. ב"כ הנתבע מילא גם את פרטיו של שיק זה, בלא ששם לב למחיקה, והשיק נמסר לעו"ד סלומון כשהוא חתום על ידי הנתבע. בתמורה מסר עו"ד סלומון לנתבע את מסמכי התיק. עו"ד סלומון הסב את השיק לתובע, אך עד שהלה הספיק לגבות את השיק בבנק נתקבלה לגביו בבנק הודעת ביטול מטעם הנתבע, שאף מיהר לרוקן את החשבון עליו משך את השיק. כתוצאה מכך השיק חולל. 

3. הצדדים חלוקים ביניהם בשני נושאים. ראשית, האם מחיקת המילה "לפקודת" פגעה בסחרות של השיק בהיבט הפורמלי ("עבירוּת") ובהיבט המהותי ("טהירוּת"). התובע משיב על שתי השאלות בשלילה, ואילו תשובתו של הנתבע לשתיהן הנה חיובית. שנית, האם התובע נחשב לאוחז כשורה בשיק, ואם לא – מה הנפקות המעשית שיש לכך. התובע טוען כי הנו אוחז כשורה, מאחר שהסבת השיק אליו נועדה לפירעון (חלקי) של הלוואה אותה נתן לעו"ד סלומון (שבנוסף שימש עורך-דינו של התובע). לפיכך, טוען התובע, אין הוא קשור למחלוקת הנטושה בין הנתבע לבין עו"ד סלומון אלא זכותו לדרוש מהנתבע את פירעון השיק גם אם עומדת לנתבע טענת הגנה כלפי עו"ד סלומון. לעומתו טוען הנתבע כי התובע איננו אוחז כשורה משום שקיבל לידיו שיק שאיננו תקין על פי מראהו. לפיכך זכאי הנתבע, לטענתו, להתגונן נגד התביעה בטענה בדבר כשלונה המוחלט של התמורה אותה היה על עו"ד סלומון ליתן לו בעד השיק. 

4. על יסוד העדויות של התובע והנתבע (שהנם שני העדים היחידים בהליך דנן) בצירוף המסמכים שהוגשו, הגעתי למסקנה כי הדין עם הנתבע בשאלת האחיזה כשורה וכשלון התמורה. ממילא יש לדחות את התביעה בלא צורך להיזקק לבירור המחלוקת בסוגיית הסחרות של השיק כתוצאה ממחיקת המילה "לפקודת". 

5. הנתבע צירף לתצהיר עדותו הראשית את הסכם שכר הטרחה בינו לבין עו"ד סלומון. בהסכם התחייב עו"ד סלומון לבצע עבור הנתבע רישום ראשון של המקרקעין תמורת שכר טרחה בסך של 5,000 דולר. הנתבע העיד בתצהירו כי עו"ד סלומון לא ביצע את הרישום למרות שקיבל ממנו את כל השכר המוסכם להוציא הסכום הנקוב בשיק נשוא ההליך הנוכחי. אמנם עו"ד סלומון הגיש למפקחת על רישום המקרקעין בקשה לביצוע הרישום הראשון. אולם בקשה זו נדחתה על הסף על ידי המפקחת. בנוסף התברר לנתבע, לפי טענתו, כי עו"ד סלומון עשה יד אחת עם מי שמכר לנתבע את המקרקעין לשם סיכול הסכם המכירה, וכי הבקשה לרישום ראשון שהוגשה על ידי עו"ד סלומון בשם הנתבע הגיעה לידי המוכר. בנסיבות אלה לא ראה הנתבע את עצמו מחויב לשלם לעו"ד סלומון דבר בעת הגעתו למשרדו על מנת ליטול את מסמכיו, שהרי כבר באותה עת לא נתן לו עו"ד סלומון את התמורה שהנה ביצוע הרישום. אולם מאחר שעו"ד סלומון התנה את מסירת המסמכים בסילוק יתרת שכר הטרחה, נאלץ הנתבע לשלם יתרה זאת, אך עשה כן תחת מחאה שהתבטאה במסירת שיק ממנו נמחקה המילה "לפקודת" באופן המונע את סיחורו. טענתו של הנתבע הנה אפוא לכישלון תמורה מלא בעסקת היסוד, בכך שאולץ לשלם (תחת מחאה) את מלוא עלותו של שירות שכלל לא ניתן לו. 

התובע בחר שלא להביא את עו"ד סלומון למתן עדות לשם הזמת טענת כשלון התמורה שהעלה הנתבע. כמו כן, לא נשאל הנתבע בהקשר זה בשתי החקירות הנגדיות שערך לו ב"כ התובע (במסגרת ההתנגדות לביצוע השטר ובמסגרת הדיון בתביעה לגופה). לפיכך יש לראות את טענת כשלון התמורה כמוכחת. 

6. כידוע, טענה בדבר כשלון תמורה מלא או כשלון תמורה חלקי קצוב, משמשת טענת הגנה הן כנגד הנפרע על פי השטר והן כנגד כל אוחז בשטר שאיננו אוחז כשורה (י. זוסמן, דיני שטרות (מהדורה ששית, תשמ"ג) 278; ש. לרנר, דיני שטרות (תשנ"ט) 335; דנ"א 258/98 ויקטור נ' שלשבסקי, פ"ד נה(4) 193, 196). רק אוחז כשורה "הריהו אוחז השטר כשהוא נקי מכל פגם שבזכות קנינם של צדדים קודמים לו, וכן מכל טענות הגנה אישיות גרידא שהיו להם בינם לבין עצמם" (סעיף 37(2) לפקודת השטרות). מאחר שהנתבע הוכיח כי התמורה נכשלה כבר בשעה שנתן את השיק לעו"ד סלומון (ולפיכך אין בענייננו תחולה להלכת ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז 595), הרי לשם התגברות התובע על כשלון התמורה עליו להיות אוחז כשורה. לא זו בלבד שהתובע לא הוכיח את אחיזתו כשורה בשיק, אלא הוּכח כי התובע איננו אוחז כשורה. סעיף 28(א) רישא לפקודת השטרות מציב תנאי מקדמי לאחיזה כשורה: "אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו". התובע נטל את השיק מעו"ד סלומון כשהוא אינו שלם ואינו תקין לפי מראהו, שהרי היו מחוקות עליו כבר אז המילים "לפקודת" ו"the order of ". התובע העיד כי מחיקות אלה עמדו לנגד עיניו כבר בשעה שקיבל את השיק לידיו (עמ' 1 שו' 15). ממילא אין חשיבות לעובדה שב"כ הנתבע לא הבחין בעת מילוי השיק באותן מחיקות. אמנם התובע הוסיף (שם) כי לא ייחס כל חשיבות לאותן מחיקות, ביודעו כי רק הוספת המילים "בלבד" או "למוטב בלבד" או "לא סחיר" מסוגלת למנוע את סיחור השיק. דא עקא, שלצורך עצם האחיזה כשורה אין נפקא מינה למשמעות המשפטית של המחיקה המופיעה על גבי השטר. המחיקה כשלעצמה, גם אם אין לה נפקות במישור הסחרות של השטר, פוגמת במראה התקין והשלם שלו, ולפיכך שוללת טענה של אחיזה כשורה. עמד על כך ד"ר זוסמן בספרו הנ"ל (עמ' 267): 

"אימתי אומרים על מסמך שאינו תקין לפי מראהו? כל אימת שמראהו עלול לעורר בליבו של סוחר חשד שמשהו אינו כשורה. למשל, שטר המגלה מחיקה, אינו תקין לפי מראהו. המחיקה יכול שתבטל את השטר כאמור בסעיף 64 לפקודה, ויכול שאינה מבטלת אותו על שום שנעשתה על-ידי כותב השטר בעצמו או בהסכמתו. אבל על פניו, המסמך אינו תקין ומי שנוטל אותו, על אחריותו הוא נוטל אותו".

 ראו בדומה בספרו הנ"ל של פרופ' לרנר, עמ' 266-267. 

5129371

54678313התובע נטל את השיק בלי לדעת ובלי לברר מי ביצע את המחיקות שעליו. בנוסף, התובע נטל את השיק תוך נטילת סיכון שיוחלט כי איננו עביר, כפי שנפסק בפרשות דומות בהן נמחקו משיקים המילים "לפקודת" בעברית ובאנגלית אף בלא הוספת המילים "בלבד" או "למוטב בלבד" (ת.א. (חיפה) 1475/95 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' לוי; ת.א. (ירושלים) 5101/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' דהן). פשיטא שאם תיושם במקרה דנן מסקנת פסקי הדין הללו – ואין להוציא מכלל אפשרות שזו הייתה ההכרעה במקרה זה אילו אותה הכרעה הייתה חיונית בו לתוצאה – כי אז אין לתובע כל מעמד בשיק, אף לא של אוחז "סתם". אולם גם בלעדי הקביעה של אותם פסקי דין בשאלת העבירוּת, העובדה שהתובע נכון היה ליטול לידיו, בתורת נסב, שיק הנושא מחיקות המזמינות התדיינות בשאלת היתכנות הסבתו, מספקת כשלעצמה כדי לראותו כמי שלא "נטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו", וכפועל יוצא כמי שאינו אוחז כשורה המסוגל להתגבר על טענת כשלון התמורה המלא אותה הוכיח המושך (הנתבע) כלפי הנפרע (עו"ד סלומון). 

7. לפיכך החלטתי לדחות את התביעה. יחד עם זאת, מאחר שהנתבע מסר שיק בכוונה תחילה שלא לפורעו ותוך הסתרה בלתי-ראויה של המחיקות אותן ביצע עליו מראש, החלטתי להימנע מפסיקת הוצאות לטובתו.

ניתן היום כ' בחשון תשס"ח (1 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. 

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער על שתי החלטות של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, החלטה מיום 8.11.05 (להלן: ההחלטה או החלטת בית משפט קמא) ופסיקתה מיום 14.11.05 (להלן: הפסיקתה). במסגרת בחינת הבקשה עלתה אף שאלת דרך התקיפה הראויה על החלטות אלה. וזה יהיה סדר הדיון בבקשה; ראשית, אשרטט בתמצית את העובדות ואת ההליכים שקדמו להגשת ההליך שבכותרת. שנית, אדון בשאלת דרך ההשגה על החלטות בית משפט קמא. שלישית, אבחן האם מושתקים המבקשים מלטעון לעניין העדר המצאתה של הפסיקתה, ולבסוף אבחן האם קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים היעתרות לבקשה להארכת מועד. 

העובדות וההליכים 

1. המבקשים 1-3 הם בעלי מניות בחברת חלקה 112 בגוש 6354 בע"מ (בפירוק) (להלן: המבקשים והחברה בהתאמה). המשיבה 1 היא בעלת מניות מיעוט בחברה (להלן: המשיבה). בשנת 1989 נכנסה החברה להליך של פירוק מרצון. בשנת 1999 הועברה החברה לפירוק בפיקוח בית המשפט עקב פסק בורר אשר קיבל את טענות המשיבה בדבר קיפוח ועושק זכויותיה בחברה. בהליך שהתנהל לפני בית משפט קמא בקשה המשיבה כי החברה תועבר מסטטוס של פירוק מרצון בפיקוח בית המשפט לסטטוס של פירוק "כפוי" (סעיף 262 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983). בהחלטת בית המשפט קמא מיום 8.11.05 התקבלה בקשתה של המשיבה. בהתאם לכך, ניתן כנגד החברה צו פירוק ומונתה מפרקת קבועה. כמו כן, במסגרת ההחלטה נקבע חיוב בהוצאות. מפאת חשיבות הדבר לענייננו, נצטט את קביעת בית המשפט קמא בעניין זה כלשונה: 

"בנסיבות המקרה, ובעיקר נוכח ההתנהלות הדיונית אשר ליוותה את התיק והפרות של החלטות שיפוטיות קודמות, ישא כל אחד מהמשיבים בהוצאותיה של גב' גוטליב (המשיבה, ש.ל.) וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן בהוצאות כונס הנכסים הרשמי ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ" (הדגש במקור, ש.ל.). 

2. עקב טעות בכותרת פסק דינו של בית משפט קמא לא צוינו כל המשיבים לבקשה, אלא  שלושה משיבים בלבד; עו"ד חנוך קליין ועו"ד שולמן אשר מונו למפרקי החברה במסגרת פירוקה בפיקוח בית המשפט, וכונס הנכסים הרשמי. שמות המבקשים והחברה לא נמנו ברשימת המשיבים. נוכח האמור, הוגשה על ידי המשיבה בקשה לבית המשפט קמא למתן פסיקתה לפיה החיוב בהוצאות חל על כל המשיבים לבקשה. בהחלטת בית המשפט קמא מיום 14.11.05  נקבע כי ההוצאות יחולו על משיבים 5-7 בלבד, הם המבקשים בענייננו, וקביעה זו מצאה ביטויה בפסיקתה שנחתמה על ידי בית המשפט באותו מועד. 

3. ההחלטה הומצאה למבקשים ביום 9.11.05. בשלהי חודש נובמבר התקשרה באת כוחם הקודמת של המבקשים, עו"ד בשמת פרי בביוף, לב"כ המשיבה ובקשה את הסכמתו להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט קמא עד ליום 5.1.06. פנייתה תועדה במכתבה מיום 1.12.06. ביום 13.12.05 נשלח מכתב נוסף מטעמה אל ב"כ המשיבה אשר נוכח חשיבותו  אצטטו כלשונו: 

"למען הסדר הטוב, ובהמשך למכתבי אליך מיום 01.12.05, הריני להעלות על הכתב את הסכמתך לעניין הארכת מועד הגשת הבר"ע מטעמנו בנוגע להחלטת השופטת אלשייך (בתיק פירוק של חברת חלקה 112 גוש 6354) והפסיקתא שניתנה בעקבותיה, וזאת בהתייחס לכל עניין למעט נושא הפרוק הכפוי". 

במכתבו מיום 18.12.05 הבהיר ב"כ המשיבה כי ההסכמה להארכת מועד היתה לעניין החיוב בהוצאות בלבד, וכי הסכמה זו נכפפה לתנאי, ומשתנאי זה לא התמלא, ממילא הסכמתו מבוטלת. בתגובת ב"כ הקודמת של המבקשים למכתב זה, במכתבה מיום 18.12.05, הועלתה לראשונה טענתה כי הפסיקתה טרם הומצאה לה או למבקשים כדין. הבקשה שלפני הוגשה ביום 29.1.06. 

הדרך הראויה לתקיפת החלטותיו של בית משפט קמא 

4. לטענת המבקשים, הפסיקתה מפרשת את ההחלטה ולא משקפת אותה. לפיכך, לטענתם, הפסיקתה משתלבת בהחלטה המקורית והופכת לחלק ממנה והמועד להגשת הליך ערעורי הן על ההחלטה והן על הפסיקתה נמנה מיום המצאת הפסיקתה. כמו כן, לטענת ב"כ המבקשים, ההחלטה בדבר צו הפירוק מהווה פסק דין ולא החלטה אחרת ולפיכך הערעור  הוא ערעור בזכות והמועד להגשת ערעור נמנה מיום המצאתה של הפסיקתה. נוכח טענת המבקשים לפיה הפסיקתה טרם הומצאה להם כדין, הרי שלפי הנטען, בעת הגשת הבקשה להארכת מועד טרם חלף המועד להגיש ערעור הן על ההחלטה והן על הפסיקתה. 

5. אין בידי לקבל את טענת המבקשים. אכן, יש להבחין, לעניין דרך התקיפה על החלטותיו של בית משפט קמא, בין פסיקתה המשקפת במדויק את שנפסק בפסק הדין (להלן: פסיקתה משקפת) לבין פסיקתה המשמשת מכשיר לפירושו של פסק דין (להלן: פסיקתה מתקנת). כאשר עסקינן בפסיקתה משקפת, יש לראות בה משום החלטה הטפלה לפסק הדין, הנוגעת אך לביצועו, ולפיכך דינה כדין "החלטה אחרת".

לעומת זאת, כאשר הפסיקתה מבהירה את פסק הדין או מתקנת אותו, אין הפסיקתה טפלה לפסק הדין אלא היא יוצקת תוכן חדש לתוך ההכרעה המקורית. במצב דברים זה, הפסיקתה הופכת לחלק בלתי נפרד מההחלטה המקורית ודרך תקיפתה נגזרת ממעמדה של ההחלטה המקורית (ראו:ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד רוזנבלום, דינים עליון, כרך סא, 157; ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' טכורש; דינים עליון, כרך עא, 379). 

6. אכן, פסיקתה הכוללת שינוי בחיוב בהוצאות, אשר עשוי להשפיע על עצם חיובו של בעל דין בהוצאות או על היקף החיוב, תחשב כפסיקתה מתקנת ולא כפסיקתה משקפת. זאת, שכן בדומה לתכלית המונחת ביסוד הארכה הסטטוטורית החלה בתיקון פסק דין לפי סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, אף בפסיקתה מתקנת הרעיון הוא לאפשר הגשת הליך ערעורי רק במועד בו מתעצב באופן סופי תוכנו של פסק הדין בו משתלבת הפסיקתה (השוו: בש"א 710/01 חב' קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קופוריישן, דינים עליון, כרך סג, 62 פסקה

7). אף איני מתעלמת מכך שבמסגרת הפסיקתה הבהיר בית משפט קמא את מיהותם של המשיבים החבים בהוצאותיה של המשיבה. יתרה מכך, ככול שהדבר נוגע למשיבה, לכאורה אכן מדובר בפסיקתה מתקנת שכן עובר לחתימתה לא היה ברור מי חב בהוצאותיה והיא עשויה היתה לחשוב כי כל אחד מהמשיבים לבקשה חייב בהם. למרות האמור, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפני, דעתי היא, שככול שהדבר נוגע למבקשים, מדובר בפסיקתה משקפת בלבד.

נוכח פועלה של פסיקתה מתקנת, המאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי גם על ההחלטה המקורית, ראוי כי בדומה למבחן המופעל לעניין תיקון טעות לפי סעיף 81(ג) הנ"ל, המבחן לעניין סיווג הפסיקתה כפסיקתה מתקנת או משקפת, יהיה מבחן מהותי ולא פורמאלי. אף לעניין זה, בדומה לרעיון הגלום בסעיף 81(ג) הנ"ל, אין הגיון להצדיק הארכת מועד כאשר הפסיקתה אינה משנה דבר בעל משמעות כלשהי בתוכנו האפקטיבי של פסק הדין. 

7. יישום אמת מידה זו לעניין שלפני מוביל למסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, וככול שהדבר נוגע למבקשים, לא הכילה הפסיקתה שינוי אופרטיבי המצדיק התייחסות אליה כאל החלטה נפרדת ועצמאית אשר אינה טפלה להחלטת בית משפט קמא.

זאת, שכן חרף התקלה שנפלה  בהחלטה, לא היתה כל מחלוקת אמיתית בין המבקשים למשיבה על עצם חיובם של המבקשים בהוצאותיה של המשיבה בהחלטת בית משפט קמא ובהיקף החיוב בהוצאות. כך עולה באופן מפורש מעיון בהחלטת בית משפט קמא. ראשית, למרות שהמבקשים נעדרו מרשימת המשיבים בכותרת ההחלטה, הרי שבית המשפט התייחס אליהם בהחלטתו כ"משיבים", ולפיכך ברי כי למבקשים היה ברור שכל אחד מהם חויב במסגרת ההחלטה בהוצאותיה של המשיבה.

שנית, בהחלטתו, בית משפט קמא הבהיר כי הוא מחייב את המבקשים בהוצאותיה של המשיבה בשל דרך התנהלותם בהליך שנוהל לפניו. המשיב הנוסף היחיד אשר לכאורה ניתן לטעון שהחיוב בהוצאות הופנה אליו היה עו"ד חנוך קליין. זאת שכן, בהחלטה לא נמתחה ביקורת כלשהי לגבי התנהלות הכנ"ר או התנהלותו של עו"ד שולמן. מעצם התייחסות בית המשפט אל המשיבים בהוצאות בלשון רבים, וכן מכך שבית המשפט קשר את החיוב בהוצאות לאופן ניהול ההליך, קשה להלום כי למבקשים היה ספק כלשהו לגבי חיובם בהוצאותיה של המשיבה. 

מסקנה זו נתמכת גם בכלל הנסיבות האופפות את המקרה. ברגיל פסיקתה מתקנת היא פרי מחלוקת בין הצדדים על מובנו של פסק הדין אשר הפסיקתה מכריעה בה. אולם במקרה דנן הטענה בדבר העדר התאמה בין ההחלטה לפסיקתה  נטענה רק בבקשה שלפני. במגעים שהתקיימו בין באי כוח הצדדים אין כל עדות לקיומה של מחלוקת בין הצדדים בעניין זה. ההיפך הוא הנכון.

ממכתבה של באת כוחם הקודמת של המבקשים לבא כוח המשיבה מיום 1.12.05, אשר בה לא מוזכרת כלל הפסיקתה אלא רק החלטת בית המשפט, עולה כי המבקשים התכוונו להגיש הליך ערעורי על החלטת בית המשפט לעניין חיובם בהוצאות. גם מכך ניתן ללמוד כי אף לפני חתימתה של הפסיקתה לא היתה כל מחלוקת בין הצדדים לגבי פירושה של ההחלטה בעניין זה. 

הן מלשונה של ההחלטה והן מכלל נסיבות העניין עולה, אפוא, כי מנקודת מבטם של המבקשים, אין הפסיקתה מכילה כל שינוי אופרטיבי מהאמור בהחלטה שכן הם ידעו היטב, כבר מעת המצאת ההחלטה, כי הם חבים על פיה בהוצאות המשיבה ואת היקף ההוצאות. מסקנתי היא, אפוא, כי ככול שהדבר נוגע למבקשים, הפסיקתה הינה טפלה להחלטה, ולפיכך דינה כדין "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה הוא 30 תוך יום מיום המצאתה. כפועל יוצא, אין הפסיקתה מהווה חלק מההחלטה המקורית, ולפיכך אין בכוחה להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי על החלטת בית משפט קמא. 

8. בשים לב לכך שאין מחלוקת בין הצדדים כי ההחלטה הומצאה למבקשים ביום 9.11.05, הרי שגם אם אצא מנקודת מוצא, הנוחה למבקשים, לפיה המועד להשיג על החלטה זו הוארך בהסכמה עד ליום 5.1.06, ואפילו אם אניח כי החלטה זו הינה "פסק דין", הרי משלא הוגש הליך ערעורי על החלטה זו לאחר המועד המוסכם הנטען, המועד להשיג על ההחלטה חלף זמן ניכר לפני הגשת הבקשה שלפני.

נוכח מסקנתי זו, איני נדרשת להכריע בשאלת דרך התקיפה הראויה על החלטת בית משפט קמא. זאת, שכן אין בה כדי להשליך על השאלה האם הבקשה שלפני הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להשיג על ההחלטה. בין אם מדובר בפסק דין ובין אם מדובר בהחלטה אחרת, המועד לכך חלף זמן ניכר עובר להגשת ההליך שבכותרת.

למעלה מהנדרש אוסיף, כי נטייתי היא לקבוע כי החלטה, הכוללת בחובה מתן צו פירוק, היא בגדר "פסק דין". הכלל בעניין זה הינו כי על החלטות הניתנות במהלך פירוקה של חברה יש להחיל את כללי הערעור הרגילים. לפיכך, כאשר בית המשפט המחוזי מסיים את מלאכתו בבקשה שהוגשה לו, הרי שההחלטה נחשבת, לעניין הערעור, כפסק דין, אף אם הליכי הפירוק נמשכים (ראו: רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשכון ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(4) 393).

איני מתעלמת מכך שאין בהחלטה למתן צו פירוק את כל הסממנים הקלאסיים הנדרשים לצורך סיווגה כפסק דין. אולם הטעם המרכזי בעיני לסיווגה כאמור היא שבהחלטת בית המשפט למתן צו פירוק ניתן הסעד הסופי המבוקש על ידי מגיש הבקשה, ואילו כל ההחלטות שניתנות בהמשך לכך, בנוגע למימוש נכסי החברה וחלוקתם, הם בגדר החלטות הנוגעות לאופן ביצועה של ההחלטה למתן צו פירוק ולכן דינן כדין החלטה אחרת (השוו לעניין סיווג החלטה של הסדר נושים; ע"א 9279/05 גרנות ארגון שתופי אזורי אגודה שיתופית נ' קיבוץ החותרים (לא פורסם).

עוד יוער, כי במקרה דנן עסקינן בחברת גוש חלקה, ולפיכך אדגיש כי עסקינן בצו לפירוק החברה לפי דיני החברות ולא לפירוק שיתוף לפי דיני המקרקעין ולפיכך ההלכה לפיה החלטה בבקשה לפירוק שיתוף במקרקעין היא "החלטה אחרת" אינה רלבנטית לענייננו (לעניין פירוק שיתוף במקרקעין ראו: רע"א 183/89 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 95; רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375). 

המצאת הפסיקתה למבקשים 

9. טענת ב"כ המבקשים, הפסיקתה לא הומצאה לב"כ הקודמת של המבקשים או למבקשים כדין עובר למועד הגשת בקשתה למתן רשות לערער ולפיכך ההליך שבכותרת הוגש רק "למען הזהירות" שכן המועד להשגה על הפסיקתה טרם חלף. לטענת המשיבה, ב"כ המבקשים ידעה על הפסיקתה וכן הכירה את תוכנה, ולפיכך מנועים המבקשים מלטעון להעדר המצאתה.

בנסיבות המקרה שלפני, דעתי היא, כי גם אם הפסיקתה לא הומצאה למבקשים כדין עובר להגשת הבקשה שלפני, המבקשים מושתקים מלטעון לאי המצאתה. מסקנתי זו עומדת בעינה גם אם אניח, לצורך הדיון שלפני, כי המבקשים לא ראו את הפסיקתה עת עיינו בתיק בית המשפט ביום בו הזדמן לשם בעלה של המשיבה, כפי שנטען בתצהירו.

מדובר בהשתק הדומה להשתק שיפוטי אשר הוכר בפסיקה (ראו: בש"א 5417/01 וינטר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "שרונים", דינים עליון, כרך פ, 994 ואסמכתאות שם) אשר הועמד על "בסיס כפול שעניינו מחד, בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ומאידך ברצון למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט" (רע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ה(3) 769 בפסקה 42 לפסק דינו של השופט אור). 

10. אכן, אין לקבוע כי בעל דין ידע על מתן החלטה אלא אם הוא ידע כל פרט נתון בה (ראו: ע"א 1773/06 שמואל אלף נ' קיבוץ אילת השחר (טרם פורסם).

אולם בענייננו ניתן לקבוע, ללא היסוס, כי המבקשים ידעו על החלטה ועל תוכנה זמן רב לפני הגשת הבקשה שלפני. ראשית, ב"כ המבקשים אינה טוענת כי המבקשים או באת כוחם הקודמת של המבקשים לא ידעו על תוכנה של ההחלטה עובר להגשת הבקשה שלפני.

אוסיף, כי טענה כזו, לו נטענה, היתה משוללת היגיון שכן אין מדובר בפסק דין מנומק אלא בפסקתה תמציתית ביותר הנוגעת לשאלת החיוב בהוצאות בלבד.

שנית, ממכתבה של באת כוח המבקשים הקודמת, עו"ד  בשמת פרי בביוף,  מיום 13.12.05, אשר צוטט בפסקה 3 לעיל, עולה במפורש כי היא ידעה על קיומה של הפסיקתה ועל תוכנה, שכן אם לא כן, אין הסבר לכך שהיא ראתה לנכון לבקש הארכת מועד על מנת להשיג עליה.

שלישית, למען הסר ספק, בהחלטתי מיום 28.6.06 בקשתי מעו"ד בשמת פרי בביוף, אשר ייצגה את המבקשים בעת הרלבנטית, לפרט בתצהיר מתי נודע לה לראשונה תוכן הפסיקתה. בתצהירה מיום 29.6.06 מפנה עו"ד בביוף את בית המשפט למכתבה האמור, ומאשרת כי "מנוסחו אני למדה כי בתאריך זה ידעתי על תוכן הפסיקתא". עו"ד בביוף אף עשתה שימוש בפסיקתה בעת שבקשה, ובתחילה אף קבלה, את הסכמת ב"כ המשיבה לבקשתה להארכת מועד.

בנסיבות אלה, דומה שאין לאפשר למבקשים לאחוז בחבל משני קצותיו, קרי, לבקש מבעל הדין שכנגד הארכת מועד להגיש הליך ערעורי על החלטה ולטעון בו בעת כי החלטה זו לא הומצאה לו כדין (השוו: ע"א 580/71 בולדו נ' רג'א עבדו ג'אבלי, פ"ד כו(1) 763; ב"ש 681/86 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ(3) 820).

אמנם, הבקשה להארכת מועד לא הוגשה לבית המשפט אלא הופנתה לב"כ המשיבה, אולם הרציונל העומד מאחורי הפעלת טענת השתק במקרה זה הינו זהה; כאשר בעל דין מסתמך על ההחלטה ועושה שימוש בה לצורך שלו, יש לראותו כמותר על טענות בנוגע לפגמים בהמצאתה ולהשתיקו מלהעלותה מטעמים של תום לב ומתוך רצון למנוע שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

במקרה דנן, הטענה בדבר העדר המצאה כדין הועלתה על ידי באת כוחם הקודמת של המבקשים רק לאחר שב"כ המשיבה ביטל את הסכמתו להארכת המועד, וברי שלולי הביטול טענה זו לא היתה כלל נטענת. במצב דברים זה אני קובעת כי הפסיקתה הומצאה לב"כ המבקשים לכול המאוחר ביום 13.12.05, הוא היום שבו קיימת התייחסות מפורשת של באת כוחם הקודמת של המבקשים לפסיקתה במסגרת בקשתה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער עליה והיום שנטען בתצהירה כי בתאריך זה היא ידעה את תוכן הפסיקתה.

מכאן עולה, כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתה חל ביום 12.1.06. כאמור, הבקשה שלפני הוגשה ביום 29.1.06, ולפיכך חל איחור ניכר בהגשת הבקשה.

הארכת מועד 

11. מסקנתי היא, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה ולאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתה. הסוגיה שנותר לדון בה כעת היא האם יש להיעתר לבקשת המבקשים להארכת מועד.

המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק. לפיכך נדרש "טעם מיוחד" להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענת המבקשים, קיים טעם מיוחד להאריך את המועד להגיש ערעור על ההחלטה ובקשת רשות לערער על הפסיקתה שכן הם נדרשו להחליף את ייצוגם עובר להגשת הבקשה.

לפי הנטען, באת כוחם הקודמת של המבקשים הודיעה להם כי היא מנועה להגיש את ההליך מטעמם עקב ניגוד עניינים הקשור לעו"ד קליין והם נאלצו לפנות לעו"ד אחר על מנת שיגיש את ההליך במקומה. עוד נטען כי ב"כ המשיבה ידע על כוונת המשיבים לערער על ההחלטה שכן באת כוחם הקודמת של המבקשים הודיע לו על כך במכתבה מיום 1.12.05, ולפיכך לא נוצרה אצל המשיבה ציפייה לגיטימית לסופיות ההליך.  

12. האם קיים טעם מיוחד להארכת מועד להשיג על ההחלטה ועל הפסיקתה? תשובתי לכך שלילית. בהעדר נסיבות מיוחדות, חילופי ייצוג אינם מהווים טעם מיוחד להארכת מועד (ראו לדוגמא בש"א 11208/04 מכוניות מוניטין בע"מ נ' עפר בראון עו"ד, דינים עליון, כרך ע, 976). מכל מקום, אין המבקשים מבהירים מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הליך.

למעלה מהנדרש אוסיף, כי טענתם של המבקשים בעניין זה היא לאקונית; אין הם מבהירים מתי הודיע להם באת כוחם הקודמת על מניעותה מלייצגם ומדוע נוצר כלל ניגוד עניינים בינה לעו"ד קליין בעניין זה, בשים לב שלכל הפחות בעניין ההוצאות, כל אחד מהמשיבים חויב בהוצאות המשיבה בנפרד. אשר לצפייתה של המשיבה.

ראשית, נוכח העובדה כי בפניותיה של באת כוחם הקודמת של המבקשים לב"כ המשיבה היא הודיע שאין בכוונתה להשיג על עצם ההחלטה למתן צו פירוק מטעם בית המשפט, ברי שאין בהודעה בדבר הכוונה להשיג על ההחלטה כדי למנוע את התגבשות ציפיית המשיבה לסופיות ההליך ככול שהדבר נוגע לעצם ההחלטה בדבר מתן צו פירוק ולפיכך, לפחות בעניין זה אין טענת המבקשים יכולה לעמוד.

שנית, הודעת בעל דין על כוונתו להשיג על החלטה אינה יכולה למנוע לאורך זמן את התגבשותה של ציפייה לגיטימית לסופיות ההליך של בעל הדין שכנגד.

למותר לציין כי כל קביעה אחרת תוביל לתוצאה אבסורדית לפיה די בכך שבעל הדין יודיע בשלב מוקדם לאחר מתן החלטת הערכאה הדיונית על כוונה תיאורטית להגיש הליך ערעורי כדי למנוע לתקופה בלתי מוגבלת את גיבושה של ציפייה לגיטימית של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון.

בעניין שלפני, נתנה הסכמת ב"כ המשיבה לערער על פסק הדין, לעניין הוצאות בלבד, עד ליום 5.1.06. ב"כ המשיבה חזר בו מהסכמתו כבר ביום 18.12.05, אולם גם אם אצא מנקודת הנחה, הנוחה למבקשים, כי הסכמתו בעניין זה היתה מחייבת, הרי שהמועד האחרון להשיג על ההחלטה היה המועד המוסכם. משלא הוגש הליך ערעורי על ההחלטה במועד זה, ומשחלף המועד גם להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתה, הרי שהמשיבה היתה רשאית לפתח ציפייה לגיטימית כי היא לא תוטרד בפעם נוספת לפני ערכאת ערעור בעניין  החלטות אלה.

לפיכך, בשים לב למשך האיחור ולהעדר טעם מיוחד המצדיק את האיחור, אין עילה להיעתר לבקשה להארכת מועד. אוסיף, כי עיון בפסק דינו של בית משפט קמא ובבקשה למתן רשות לערער מעלה, כי על פני הדברים, ולצורך ההליך שלפני, אין בידי לקבוע כי סיכויי ההליך גבוהים. 

התוצאה היא, שהבקשה להארכת מועד נדחית. המבקשים ישאו בהוצאותיה של המשיבה בסך כולל של 2,000 ₪ אשר ישאו הפרשי רבית והצמדה מעת המצאת החלטה ועד למועד התשלום בפועל.ניתנה היום, ח' בתמוז תשס"ו (4.7.2006).

פסק דין

בפני הליך שהוגש בתחילה בדרך של ביצוע שטרות בהוצל"פ ועניינו בתביעה לפירעון שיקים, אשר נמשכו מחשבונה של הנתבעת בבנק "מרכנתיל דיסקונט בע"מ" סניף ראשון לציון. 

הנתבעת מסרה את השיקים הנדונים לחברת שר אל ניוסטר בע"מ (להלן: "שר אל"). ביום 20/05/02 הודיעה שר אל לנתבעת כי עקב קשיים כספיים לא תספק את הסחורה שבגינה ניתנו השיקים ולכן מתירה לנתבעת לבטל את השיקים ולמושכם בחזרה.

לטענת הנתבעת כשקיבל התובע את השיקים משר אל ידע על קשייה וכי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה ולכן טוענת הנתבעת כי התובע אינו אוחז כשורה. 

מנגד טען מר מילוא המשמש כמנהל המיוחד של התובע כי שר אל ניהלה חשבון בתובע החל מחודש 03/02, ובמסגרתו כנגד בטחונות כגון שיקים נשוא התביעה ניתנו לשר אל אשראי ובנוסף בוצעו פעולות ניכיון של השיקים.

מר מילוא טען כי על בסיס  השיקים נשוא התביעה ניתנה תמורה לשר אל בדמות אשראי ובעת שחוללו השיקים לא היו בידי התובע כל נכס של שר אל ומכאן ששר אל נותרה ביתרת חובה כלפי התובע.

דיון: 

במקרה דנן המחלוקת העיקרית הינה בשאלה האם התובעת היא אוחזת כשורה והאם היא זכאית לסכום השיק לפי "הלכת גויסקי".ב 

התובע – צד רחוק

השיקים נשוא התביעה הופקדו בסניף התובע שהעניק אשראי כתמורה. הנתבע רשום כמושך ולמרות האמור, מדובר בצדדים רחוקים.ו 

יפים הם דבריו של הנשיא ברק (מהותו של שטר בעמ' 59): 

"...הקירבה או הריחוק אינם נקבעים על פי צורת השטר, אלא על פי מערכת היחסים שבין הצדדים. אנשים הם צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם ההדדיים כצדדים לשטר נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם. אנשים הם צדדים רחוקים לשטר, אם יחסיהם המשפטיים כצדדים לשטר אינם נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם, אלא מקשר משפטי עם אחרים. המבחן הוא פונקציונלי. המבחן אינו צורני." 

אין מחלוקת למעשה כי מדובר בצדדים רחוקים. המחלוקת הינה האם מגיע התובע כדי מעמד של אוחז כשורה או מעמד אחר המקנה לו זכות לממש את השטרות חרף כשלון התמורה שהוכיחה הנתבעת ואף שצד קרוב לא יכול להיפרע מהנתבעת.ב

אחיזה כשורה

19.       לשון של סעיף 28(א) לפקודת השטרות הינה כדלקמן: 

"28(א). אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;

(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה." 

נפרע יכול להיות אוחז כשורה 

בפסק הדין ע"א 1866/97 יהודה זאב נ' זלמה פנינה פד"י נ"ג (1) 132,  התייחס כב' הנשיא ברק ללשון פקודת השטרות המתייחסת ל"סיחור" לאוחז כשורה (סעיף 28(א)(2) לפקודה), ולכך שבשטר לפקודה, סיחור הוא "בהיסב של האוחז שהוגמר במסירה" (סעיף 30(ג) לפקודה). לכאורה, כאשר מדובר בנפרע, לא קיים סיחור כאמור ועולה קושי לראות את הנפרע כאוחז כשורה. בית המשפט פסק כי למרות האמור, נפרע יכול להיות אוחז כשורה: 

"אכן, הרכבה טכנית של הוראת סעיף 30(ג) לפקודה על הוראת סעיף 28(א)(2) לפקודה מובילה למסקנה כי הנפרע אינו יכול להיות אוחז כשורה. מסקנה זו הינה אפשרית. אין היא הכרחית. ההוראה בסעיף 28(א)(2) לפקודה, הדנה בסיחור, מתייחסת לאותו מקרה שהשטר אכן סוחר לאוחז. הדרישה המהותית הינה שהאוחז "נטל את השטר בתום לב ובעד ערך". "נטילה" אינה דורשת סיחור. ואם תאמר, כי סיחור נדרש בכל מקרה, כי אז יש לומר כי הסיחור בו עסקינן הוא זה הקבוע בסעיף 30(א) לפקודה, המגדיר סיחור מהו. על פי הגדרה זו - העברה "מאדם לאדם בדרך העושה את הנעבר לאוחז השטר" - העברת השטר מהמושך (או העושה) או מצד שלישי לנפרע היא "סיחור". ואם תאמר, כי סיחור נדרש בכל מקרה, וכי הסיחור הנדרש הוא זה הקבוע בסעיף 30(ג) לפקודה - הדן בסיחור של שטר לפקודה - כי אז נאמר, כי הסיחור שבסעיף 28(א)(2) לפקודה אינו מפנה להגדרה שבסעיף 30(ג) לפקודה".

ובהמשך ציין: 

"דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו. הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים, ומכאן שיש לפרשו לפי המטרה שאותו חיקוק - הוא ולא אחר - בא לשרת" (השופט זוסמן בבג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513). מטרה זו מחייבת...לאפשר אחיזה כשורה בכל אותם מקרים שבהם הנפרע הוא צד רחוק והוא מקיים את הדרישות האחרות הקבועות בסעיף 28(א) לפקודה." 

ב"כ הנתבעת המלומד טען כי התובע אינו אוחז כשורה בין היתר כי דרישת תום הלב הנדרשת לא התקיימה במקרה דנן.  בהתאם לעדותו של מר מילוא ידע התובע כי השיקים שעל בסיסם ניתן האשראי והבטוחות מקורם בלקוחות שר אל הגם שבתקופה שבה הופקדו השיקים נשוא התביעה מצבה של שר אל לא היה איתן ויציב וניתנו לזכותה מספר הלוואות כנגד מספר קטן של בטחונות.

בנוסף טען ב"כ הנתבעת המלומד כי השטר אינו תקין על פי מראהו שכן נמחק הציון "למוטב בלבד" ומשכך המדובר בשטר פגום ולא תקין לפי מראהו.

לכן טוען ב"כ הנתבעת כי התובע אינו אוחז כשורה. 

פרופ' לרנר סבור כי ניתן לשלב בדיני שטרות אלמנט אובייקטיבי של תום הלב. לשיטתו, ניתן לכלול אלמנט זה בביטוי (שבסעיף 28(א) לפקודה) - "לא היתה לו כל ידיעה שזכותו של המסחר פגומה" (ש' לרנר, דיני שטרות, מה' שנייה, עמ' 271). באופן המתיישב עם גישתו הכוללת של לרנר, נפסק כי דרישת תום הלב הסובייקטיבי במסגרת דיני שטרות, אינה פוטרת את העושה שימוש בזכות שטרית מחובה של תום לב במישור האובייקטיבי (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נג (4) 804). 

מכל מקום, לאור העובדה שהתובע נטל מסמך שאינו שלם ותקין על פי מראהו, אין צורך כאמור להכריע האם עולה ממכלול הנסיבות במקרה שלפני לכדי חוסר תום לב לענין סעיף 28 לפקודת השטרות. המחוקק עצמו קבע כי מקרה כזה אינו מאפשר אחיזה כשורה ואפשר כי בכך מצא שנשלל מלכתחילה תום ליבו של נוטל המסמך. 

בעדותו של מר מילוא הוא הודה כי לא הוא ערך את הבדיקות ומצבה הפיננסי של הנתבעת עת פתחה את החשבון. לפי הרישומים אצל התובע , הלקוח הגיע מבנק המזרחי והציג מצג מסוים בקשר למחזור הכספי שלו  והראה תמונה ורודה מאד. 

מר מילוא הוסיף כי פרט למסמכי התביעה אין לו מושג מה סוכם ומה היה בפועל כמו כן לא ידע לומר האם הייתה ערבות אישית של מנהל הנתבעת לחובותיה והוסיף כי לא למד את התיק לגופו ומסתמך רק על מסמכי התביעה. 

התובע לא השכילה להביא לעדות את מר אמיר פארג שהיה נציג התובע שטיפל בחשבון הבנק של שר אל וזאת בניגד להלכה הפסוקה לפיה "קמה חזקה כי בעל דין אשר נמנע מהבאת עד מרכזי שבשליטתו ללא הסבר סביר, הנה אילו היה מובא העד - כך החזקה - היה מעיד עדות שאינה מתיישבת עם עדות בעל הדין" (ראו ע"א 10319/04 הפטריאך היווני נ' מאיר זרחי, (לא פורסם). 

ב"כ הנתבעת המלומד הסתמך בסיכומיו על דבריו של  פרופ' לרנר לפיהם יש להעדיף את  עמדת הנתבעת על פני התובע  משיקולי מדיניות וזאת לאור שני שיקולים: 

האחד: בין התובע לבין המוכר קיימת מערכת יחסים מתמשכת, מערכת זו מאפשרת לתובע לעקוב אחר התנהגות הלקוח, ולמנוע ממנו משיכה לא מבוקרת של כספים כנגד שיקים שטרם נתקבלה תמורתם מהבנק הנמשך. 

השיקול השני: בנק מסוגל לפזר את הסיכון הנובע מחדלות פרעון של לקוח אחד, על פני כלל לקוחותיו, ואין הצדקה לפגוע באופן חמור במושך שעמד בקשר עסקי עם הלקוח חדל הפירעון. 

טענות אלו מקובלות עלי והן מתווספות  לשיקולים שצויינו לעיל  ובסיכומי ב"כ הנתבעת (כגון המחיקות על פני השיקים) שלא להעניק, במקרה הנוכחי, מעמד של "אחיזה כשורה" לתובע. 

אחיזה בעד ערך: 

ב"כ התובע טען כי גם אם יקבע שאין הוא תם לב לצורך אחיזה כשורה, עדיין הוא זכאי למלוא סכום השיק לאור ההלכה הידועה כ"הלכת גויסקי" (ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז (1) 595). הלכה זו מעמידה במוקד את שאלת מועד סיחור השטר ומתן הערך - קודם לכישלון התמורה או לאחריו. לפי הלכת גויסקי, אוחז שאינו אוחז כשורה מתגבר על כשלון תמורה מאוחר "שקפץ" על  השטר, ובלבד שנתן ערך בעד השטר לפני כשלון התמורה. 

על הלכת גויסקי נמתחה ביקורת רבה. בשנת 1994 בית המשפט העליון  ביקש להשאיר הלכה זו "בצריך  עיון",  תוך  הצבת  "הערה  אזהרה"  לגביה (ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מח(4) 498, 526). בשנת 2001 שב הנשיא ברק וציין כי "הלכת גויסקי קשה היא, ומן הדין לשקול את ביטולה" (ע"א 6909/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קבוצת אריה יצחקי בע"מ, פ"ד נה (4) 83, 85), וכב' השופט אנגלרד ציין - "גם לטעמי יש לשוב ולעיין בהלכת גויסקי תוך מגמה לבטלה" (שם, בעמ' 88). 

לדידי, הלכת גויסקי אינה מסייעת לתובע. הטעם לכך הוא שהלכת גויסקי מתייחסת לסיחורו ולמצער, מועד נטילתו של שטר. ברם, במועד הרלוונטי, לא היה שטר בידי התובע, אלא מסמך שאינו בגדר שטר. נתון זה שומט הנחה שביסוד אותה הלכה: 

"כאשר מסר פלוני הקונה לאלמוני המוכר סכום כסף בתור דמי-קדימה בקשר להזמנת סחורה, כסף זה כספו הוא ואיש לא יטיל ספק בכך כי הרשות בידו לעשות בו כטוב בעיניו, גם אם עדיין לא מסר את הנמכר. והוא הדין במסמך סחיר שהוא שווה-כסף; באין תניה האוסרת על סיחורו של המסמך או מתנה לו תנאים, רשאי המוכר לסחר את המסמך, ואם סיחרו, לא הפר חובה כלפי הקונה.

...

...כאשר הוא, הנעבר התובע, נטל את השטר מידי המוכר, ופגם נולד לאחר מכן, אין מייחסים את הפגימה למפרע, כי הרי המועד בו נטל התובע-האוחז את השטר קובע ובאותו זמן – כאשר החוזה היה עוד "פתוח" לביצוע וזמן ביצועו לא הגיע – לא היתה מניעה לסיחור השטר ולנטילתו." 

ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז (1) 595, 598 (ההדגשות שלי – מ.ק.).

לאור האמור ולפי שאין מקום להרחיב את פרשנותה של הלכת גויסקי מעבר להכרח, בשים לב ל"הערת האזהרה" שהוצבה לגביה, אין בהלכה זו כדי לסייע לתובעת.

שוכנעתי מעדויות מר ארזי מנהל הנתבעת ומר אבוקסיס כי כאשר מסרה הנתבעת את  השיקים לשר אל לא התקבלה כל תמורה בעדם ולכן משהורה מר אבוקסיס בשם שר אל לבטל את השיקים הפעולה נעשתה כדין.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי התובע אינו אוחז כשורה וכי קמה לנתבעת הגנת כישלון תמורה.

הנני דוחה את התביעה במלואה.

התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט וכן סך של 5,000 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד.

המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים

ניתן היום י"ט בטבת, תשס"ו (19 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.

פסק   דין 

1. ראשיתו של תיק זה היתה בבקשה למתן צו מניעה זמני. בהסכמת הצדדים נקבע כי התיק יידון במועד מוקדם ועל פי לוח זמנים צפוף, ובנסיבות אלו ויתרה המבקשת על הבק'שה לסעד זמני. בפני, איפוא, התיק העיקרי.

2. התובעים מתגוררים ביישוב חשמונאים בבית פרטי. הנתבעת מיייצגת את ציבור המתפללים בבית כנסת הפועל במבנה הסמוך לבית התובעים, כאשר בין בית התובעת לבין בית הכנסת מפרידות רק חצרות שני הבתים ושביל למעבר הציבור.

בכתב התביעה מתוארים מטרדים קשים אשר, על פי הנטען, גורמים הנתבעת ואנשיה לתובעים. כך נטען כי דרך חלונות בית הכנסת משקיפים המתפללים לבית התובעים, ומאלצים את התובעים להגיף את החלונות והתריסים בביתם; כי התגודדויות באי בית הכנסת בקרבת הבית גורמות לרעש מתמיד; כי "חומה" שנבנתה סביב בית הכנסת שלא כחוק חוסמת את הנוף מבית התובעים, ובית הכנסת נבנה תוך חריגות בניה. אולם עיקר טענותיהם של התובעים נסובו כנגד השימוש במרתף בית הכנסת. באותו מרתף, אשר נבנה כהשלמה לאחר בניית המבנה עצמו, פועל, לטענת התובעים, אולם אירועים ללא רשיון, בו מתקיימים ארועים כגון חגיגות בר מצוה, בריתות, הצגות תיאטרון, סדנאות וכיוצ"ב, בשבתות ובשאר ימות השבוע. התובעים טוענים כי הפעלת האולם הפכה את חייהם לסיוט מתמשך, כיון שהדבר גורם למטרדים של רעש והצצה לביתם, וכן ללכלוך רב בסביבת המקום, תאורת זרקורים אל תוך ביתם, הבאת כמויות של מזון הגורמות לריח ולהצטברות אשפה, וכן תנועה צפופה בקרבת ביתם של התובעים, הכרוכה בהפרה של חוקי התנועה. על כן מבקשים התובעים סעד של צו מניעה האוסר על הפעלת האולם או גרימת המטרדים וההפרעות, וכן פיצוי על ירידת הערך של ביתם וכן על הפרת החוק, גרימת המטרדים, הסגת הגבול ועגמת הנפש. משיקולי אגרה הועמד סכום התביעה על 150,000 ₪.

3. הנתבעת מכחישה את כל האמור. לטענתה מדובר במבנה המשמש כבית כנסת במשמעותו הרחבה, דהיינו הוא כולל גם פעילות חברתית קהילתית של מתפללי בית הכנסת. תיאורי התובעים הם, לטענתה, מופרזים וחסרי בסיס. כך, לדוגמא, היא טוענת כי לא ניתן להשקיף מבית הכנסת לעבר בית התובעים בשל הפרשי הגבהים שאינם יוצרים קו ראיה ישר, כי ההתגודדות מסביב לבית התובעים אינה אלא השתהות מסוייימת של המתפללים לאחר התפילה, שאין בה הפרעה של ממש. באשר להפעלת האולם טוענת הנתבעת כי האירועים המתקיימים הם כאלה המקובלים במרבית בתי הכנסת, כגון "קידוש" לאחר התפילה, סעודה בעת אירוע משפחתי וכדו'. הנתבעים טוענים כי אין מדובר בעסק הטעון רשיון, וכי תיאורי ההפרעה לתנועה, אורות הזרקורים, מפגעי הזבל וכדו' אינם נכונים עובדתית, למעט חריגים שאינם מעידים על הכלל. כן הם מעלים טענות משפטיות שונות בנוגע לזכות התובעים לבקש צו מניעה, בין היתר טענה כי לתובעים אין זכות ראויה להגנה, וכי ההליך הוגש בשיהוי ובחוסר תום לב.

4. בסיכומים שהוגשו מטעמם צימצמו התובעים את טענותיהם, והתמקדו בעיקר בטענה כי הפעלת האולם הינה עסק וטעונה רשיון, ולחילופין ביקשו כי פעילות האולם תוסדר באמצעות צו בית משפט. כן טענו לעניין הבניה בניגוד לתב"ע, והעירו כי בעלי תפקידים שונים במועצה המקומית שינו את עמדתם ביחס למחלוקת נשוא ההליך, ובאופן תמוה התגייסו לטובת הנתבעת. התובעים לא ויתרו באופן פורמלי על יתר הטענות, והבהירו כי הסיכומים מדגישים את עיקר המחלוקת ואין בעובדה זו כדי לגרוע ממה שנאמר ונכתב קודם לכן. בפועל, נושאים שונים שהובאו לגביהם ראיות ואשר נדונו בהרחבה בשלבים הקודמים של הדיון, אינם נזכרים כלל בסיכומים, כך שהתובעים אכן צימצמו באופן ניכר את יריעת המחלוקת. אני סבורה כי לגופו של עניין, הסיכומים אכן עוסקים בתחומי המחלוקת האמיתיים בין הצדדים, וצמצום היריעה אינו פוגע בתובעים, אלא ההיפך מכך. ובמילים אחרות: יש להצטער על כך שצמצום זה נעשה רק בסיכומים, ולא בשלבים הקודמים של ההליך.

נראה לי כי השאלה האמיתית שבה יש להכריע היא השאלה אם אכן קיים מטרד, ומאזן הנוחות הראוי בין הצדדים. אולם בטרם אפרט בעניין זה אתייחס לנושאים מרכזיים נוספים שהועלו על ידי הצדדים:

5. ראיות נוספות - לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בתיק, הגישה הנתבעת בקשה להגשת ראיות נוספות, שעניינן בקשה שהגישה עמותת בית כנסת אחר, אשר לטענת הנתבעת התובעים נמנים על החברים בה, לבנות תוספת לבית הכנסת בדומה למרתף שנבנה בבית הכנסת נשוא תביעה זו. מכאן ביקשה הנתבעת ללמוד על חוסר תום לבם של התובעים. התובעים הגיבו לבקשה, הכחישו את חברותם בעמותה ואת מעורבותם ביוזמת הבניה, ועוד טענו כהנה וכהנה. והנתבעת הגישה תגובה לתגובה. אינני סבורה שיש מקום לשמיעת ראיות אלו. כאמור, השאלה המרכזית בעיני היא האם אכן מהווה הפעילות בבית הכנסת מטרד מעבר לראוי ולסביר. העובדות לפיהן נקבעת מסקנה זו הן אלו הקשורות למקום הספציפי ולאירועים המתקיימים בו, ואין רלוונטיות של ממש לנעשה בבית כנסת אחר.

6. טענות בדבר חריגה מהתב"ע החלה על בית הכנסת, ואי סדרים שונים שאפשרו את הדבר – התובעים העלו טענות שונות בעניין זה, ואף רמזו לחוסר תקינותם של הליכים ולניגודי אינטרסים. אולם אף אחת מטענות אלו לא הוכחה במידה המאפשרת לבסס עליה ממצאים של ממש.

7. הדרישה לקיומו של רשיון עסק – סוגיה זו העלתה מספר שאלות: ראשית נחלקו הצדדים לגבי השאלה האם בכלל קיימת חובה לרישוי עסקים נוכח העובדה שהיישוב חשמונאים מצוי באזור איו"ש, כך שלכאורה אין חוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968 חל לגביו. שנית התעוררה השאלה מהי הגדרת עסק, כיון שמונח זה אינו מוגדר בחוק. ושלישית לא ברור האם הפעילות המתקיימת במבנה בית הכנסת היא פעילות שיש לראות כעסק.

שאלות משפטיות אלו אינן פשוטות, אולם לגבי מרביתן אין צורך בהכרעה כאן, כיון שבמקרה זה ברור שאף אם באופן עקרוני קיימת דרישה לקבלת רשיון עסק, הרי שבמקרה זה אין מדובר בעסק: ראשית, ברור שלגבי קריטריון מרכזי בהגדרת עסק, היותה של פעולה למטרת רווח או בעלת צביון מסחרי, התשובה במקרה זה שלילית. אף אם הראיות העלו חוסר בהירות מסויימת לגבי גביה או הימנעות מגביה של סכומים שונים מבעלי האירועים לכיסוי הוצאותיהם, ברור שמדובר בסכומים פעוטים שאין בהם כדי להצמיח רווחים, כך שנראה כי אין מדובר כלל בעסק. שנית, אני סבורה כי ההבחנות בין סוגי אירועים שונים שיש להביא בחשבון לעניין המטרד, כפי שאפרט בהמשך, רלוונטיות גם לגבי השאלה אם מדובר בעסק אם לאו. דהיינו: אירועים שניתן לראות בהם כאלה ההופכים את המקום לעסק, הם האירועים המיועדים למספר גדול יחסית של משתתפים, הכרוכים ברעש וטרדה רבים יותר, ואירועים כאלה אין לערוך במקום בשל המטרד שהם מהווים. קיימת, איפוא, מידה רבה ביותר של חפיפה בין אירועים שיש לראות בעריכתם משום עסק לבין אירועים המהווים מטרד, וכיון שיאסר על המשיבה לקיים אירועים שיש בהם מטרד, הרי שהפעילות במקום לא תהיה כזו שניתן לראות בה עסק.

8. הזכות לפיצוי כספי התובעים טוענים, כאמור, לפגיעה קשה באורח חייהם, ואף לירידת ערך ביתם עקב פעילות הנתבעת. אולם אינני סבורה כי הוכחה זכאותם לפיצוי כספי: ראשית, בכל הנוגע לירידת ערך הבית, מדובר בעניין הדורש הוכחה, בין בחוות דעת שמאית או בדרך אחרת, אולם ברור שלא ניתן להסתפק בהעלאת הטענה בעלמא. ראיות כאלו לא הובאו.

בנוגע לפיצוי בגין ההטרדות, הרי שגם אלו לא הוכחו. אמנם אני מקבלת את טענת התובעים כי פעילות מסוגים מסויימים עשויה, כשהיא מתקיימת בבית הכנסת, להוות מטרד. אולם על מנת להוכיח את תביעתם הכספית היה על התובעים להראות כי פעילות כזו אכן התקיימה בפועל, להוכיח את תדירותה ואת השפעתה על חייהם. התובעים הסתפקו בהעלאת טענות כלליות. הנספחים שצורפו לכתב התביעה היו, רובם ככולם, הזמנות והודעות המתייחסות לאירועים הנראים כמיועדים למספר מועט של משתתפים, ושאין בהם כדי ליצור הפרעה של ממש. אמנם מחקירות העדים ניתן היה ללמוד על מספר אירועים אשר לא ניתן לשלול את האפשרות שהיתה בהם משום הטרדה, אולם גם לגביהם לא ניתנו פרטים קונקרטיים כגון תאריך, מספר משתתפים, אופי האירוע וכדומה. עובדה נוספת שיש להביא בחשבון היא שהתובעים הם היחידים מבין המתגוררים בשכנות לבית הכנסת אשר התלוננו על הפרעה כלשהי, ואף עובדה זו מעוררת תמיהה לגבי מידת ההפרעה הנגרמת בפועל. בנסיבות אלו לא הוכחה זכאותם של התובעים לפיצוי כספי.

9. אשר לשאלת קיומו של מטרד ואופי השימוש במבנה בית הכנסת:

השימוש הראוי במבנה נובע, למעשה, מן השאלה הרחבה יותר – מה תפקידו ומעמדו של בית הכנסת. לשאלה זו היבטים היסטוריים וסוציאליים שונים, שאין מקום לדון בהם כאן. לענייננו, השאלה הרלוונטית היא מהו השימוש הנהוג והמקובל במבנה ובבית הכנסת בקהילות כדוגמת אלה שביישובה של התובעת, ומכאן ניתן ללמוד איזה שימוש נכון לאפשר בבית הכנסת, ומבחינתם של התובעים – איזה שימוש היה עליהם לצפות ולקבל כסביר מצד באי בית הכנסת.

בית כנסת, על פי שמו, נועד לשמש כמקום התכנסות, ולאו דוקא כמקום תפילה. ואכן, הוא משמש בדרך כלל הן כבית תפילה, הן כמקום כינוס לקהילת המתפללים, באירועים הקשורים לימי חג ומועד, למטרות חינוכיות וחברתיות, ואף לאירועים אישיים שונים. מאידך גיסא, מדובר במבנה מוגבל בממדיו, הממוקם באזור מגורים, ואינו ערוך, מבחינת דרכי גישה, חניה וכדו' לקלוט מספר גדול מאד של משתתפים. על כן יש לקבוע את אופי הפעילות המותרת במקום, באופן שמצד אחד תאפשר ככל הניתן לקיים במקום גם פעילות קהילתית וחברתית מתאימה, ומנגד לא תפגע בדיירים בסביבה, ובכללם התובעים.

10. כך, לדוגמא, יתכן שלאחר סיום התפילה יתעכבו חלק מהמתפללים בבית הכנסת. מצב כזה מהווה המשך טבעי של התפילה, ואין מקום להגבילו. גם אם ארע ומאן דהוא הציץ לעבר בית התובעים, הרי שאין מקום לקבוע כי הדבר אסור, ודאי שלא ניתן לייחס לנתבעת, העמותה, אחריות לכל מקרה כזה, ולהטיל עליה למנעו.

דוגמא נוספת: אירוע של "קידוש" לאחר התפילה, המתקיים בשעות היום, אינו מלווה במוסיקה, ואין מגיעים אליו ברכב. מחד גיסא אירוע כזה קשור לתפקידו המרכזי של בית הכנסת כמקום תפילה וציון של שבתות ומועדים, ומאידך גיסא אינו כרוך בהפרעה של ממש לסביבה, ועל כן ברור שיש לאפשר קיום אירוע מסוג זה בבית הכנסת.

11. מן העבר השני, עריכת חתונה או מסיבת בר מצווה בשעות הערב, כרוכה על פי טיבה בהגעה של קהל גדול, שאינו בהכרח קהל מתפללי בית הכנסת, אשר נזקק לדרכי גישה ולמקומות חניה, וכן בבישול ובהגשת מזון, היוצר גם כמויות גדולות של אשפה. אמנם הנתבעת טענה כי קיימים פתרונות לכל אותן בעיות, אולם נראה לי כי כאשר מוזמנים מאות אנשים לאולם הממוקם ברחוב סטנדרטי בשכונת מגורים, הרי גם אם ננקטים אמצעים שונים, כגון הכוונה והצבת מחסום, לא ניתן למנוע את הטרדה לדיירים הנובעת מעצם הגעתם של עשרות או מאות כלי רכב לסביבה, חיפוש מקום האירוע ומקומות חניה, וכיוצא באלה. זאת ועוד: אירועים כאלה נערכים בדרך כלל בשעות הערב והלילה, ומלווים במוסיקה ובפעילות ערה בשעות המנוחה. על כן הם עלולים להוות מטרד של ממש לתושבי הסביבה. מאידך גיסא, אין אירועים מעין אלה מהווים בהכרח חלק אינטגרלי מפעילות בית הכנסת, ותעיד על כך העובדה שאינה שנויה במחלוקת, כי רבים מחברי העמותה אינם נוהגים לחגוג אירועים אלה בבית הכנסת, כי אם במקומות המיועדים לכך. על כן ניתן לקבוע כי אירועים רבי משתתפים, הנערכים בשעות הערב בימות השבוע (להבדיל משבת), ואשר מלווים בהגשת מזון מבושל ובהשמעת מוסיקה, אינם מהווים בהכרח חלק אינטגרלי מפעילות בית הכנסת, אך עלולים לגרום למטרד של ממש בסביבתם, ועל כן יש לקבל לגביהם את טענות התובעים ולא לאפשר לקיימם.

12. בתווך, בין שני המצבים הקיצוניים שפירטתי, קיים ציר של מצבים אפשריים, אשר לגביו יש לקבוע את המותר ואת האסור. אין ספק כי מוטב היה אילו עשו זאת בעלי הדין בהדברות בינם לבין עצמם, תוך התחשבות באילוצים ובסדרי העדיפויות של כל אחד מהצדדים. אולם מאחר שהדבר לא הסתייע במקרה זה, אין מנוס מלקבוע את הכללים במסגרת פסק דין זה. להלן אמנה את הכללים לפיהם על הצדדים לפעול, כאשר בכל מקרה של ספק העקרונות המנחים הם אלו שנמנו לעיל: מידת החיוניות של האירוע לפעילות מרכזית של בית הכנסת (היינו קיום התפילות וציון שבתות ומועדים), וכן מידת הפגיעה הנגרמת לתובעים ולסביבה. למותר לציין כי הצדדים רשאים להידבר ביניהם, ולהגיע להסכמות שונות, וכל הסדר עליו יסכימו שני הצדדים במפורש בכתב, יגבר על האמור בפסק הדין. 

ואלו העקרונות: 

הנתבעת רשאית לקיים בבית הכנסת או במרתף, על פי שיקול דעתה, כל אירוע המתקיים בשעות היום ומסתיים לא יאוחר משעה 20:00, אשר משתתפים בו לא יותר מ-50 איש, ואשר אינו כרוך בהגשת מזון מבושל והשמעת מוסיקה.

הנתבעת רשאית לקיים בבית הכנסת או במרתף כל אירוע המתקיים בשבת (דהיינו מזמן כניסת השבת עד יציאתה, בקירוב), אשר המשתתפים בו הם קהל המתפללים בבית הכנסת.

לא יתקיימו בבית הכנסת או במרתפו אירועים שמשתתפים בהם למעלה מ-120 איש, מלבד אירועים כאמור בסעיף 2 לעיל.

אירועים שמשתתפים בהם עד 120 איש, בימות השבוע, אשר כרוכים בהגשת מזון מבושל או בהשמעת מוסיקה – אחד מתנאים אלו או יותר - לא יסתיימו לאחר השעה 23:00, ויתקיימו לגביהם כל התנאים שפורטו בראיות המשיבה, דהיינו יוצב מחסום בכניסה לרחוב, לא תתאפשר חניה ברחוב אלא במקומות המיועדים לכך, עורך האירוע ידאג לפינוי כל האשפה הנוצרת עקב האירוע, וכו'. 

ולעניין ההוצאות: התביעה שהוגשה התקבלה בחלקה. אמנם התובעים קיבלו חלק מהסעדים שהתבקשו על אף התנגדות הנתבעים לכך, אולם לא ניתן להתעלם ממספר עובדות שיש להן רלוונטיות בפסיקת ההוצאות: ראשית, התביעה התקבלה, כאמור, בחלקה בלבד. שנית, התובעים הרחיבו את יריעת המחלוקת הרבה למעלה מן הצורך, הן בכתבי הטענות, הן בראיות, ולעיתים קשה היה לבור את התבן מן המוץ. שלישית, הדיון נפתח בהליך של בקשה למתן סעד זמני. ספק רב בעיני אם היתה הצדקה לבקשת סעד שכזה. המציאות העולה מן הראיות אינה כזו שחל בה או עמד לחול בה שינוי משמעותי בפרק זמן מסויים, ולא ברור מדוע היה צורך בסעד ביניים לגבי מצב שנמשך כבר תקופה משמעותית קודם הגשת התביעה.

על כן אינני פוסקת הוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו. 

ניתן היום ט"ו בתמוז, תשס"ה (22 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

*אין כל קשר בין פסק הדין לתמונה.

פסק-דין

הבנק המבקש (להלן: "בנק הפועלים" או "הבנק"), עותר לסעד בדרך של טען ביניים ביחס לסכום של 62,500 ₪ אותו צווה על ידי ראש ההוצאה לפועל, להחזיר למשיב 3, כסכום שנגבה ממנו ביתר.

המשיב 1 טוען שבמסגרת עיקולים שהטיל על זכויות המשיב 3 בבנק הפועלים עוקל גם הסכום האמור וכי הוא זכאי לקבלו.

המשיבים 2 ו-3 טוענים שאף אחד מהעיקולים שהוטלו על ידי המשיב 1 לא תפס ברשתו את הסכום האמור, וכי מכוח המחאת זכות שנעשתה על ידי המשיב 3 לטובת המשיב 2, זכאי האחרון לקבלו.

בינתיים, הסכום של 62,500 ₪ פחת בסכום ששולם לטוען אחר במסגרת הסכם פשרה  עמו, והסעד המבוקש מתייחס עתה לסכום של כ- 45,000 ₪ בלבד.

5129371

ואלה העובדות הצריכות לעניין.

3. במסגרת הליכים שהתנהלו בין המשיב 3 לחברה בשם "אחים חסיד חברה קבלנית לבניה בע"מ", הוצאה על ידי בנק הפועלים  ערבות בנקאית בסכום של 845,495 ₪, לטובת המשיב 3. ערבות זו נדרשה על ידי המשיב 3 ב- 3.7.2003, והכספים ממימושה הוזרמו לחשבונו בסניף הפלמ"ח של הבנק.

בסמוך לאחר מכן, סכום של 885,907 ₪ מהכספים בחשבון הנ"ל, עוקל לבקשת בנק הפועלים כזוכה, על פי פסק דין שקיבל לטובתו כנגד משיב 3, וב- 8.7.2002 הועבר הסכום שעוקל, לתיק ההוצאה לפועל שהבנק פתח בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. 

בינתיים פתח גם המשיב 1 בהליכים לגביית חובו של המשיב 3, לו.  

מתברר שכתב הערבות הבנקאית הוחזק על ידי עורך דין שוטנפלס כנאמן, וב-11.4.2002הוטל אצלו עיקול לטובת המשיב 1, כמחזיק בנכסי החייב – המשיב 3. חובו של המשיב 3 למשיב 1 לעת הזו, עמד על סכום של 849,202.92 ₪.

ב-8.7.2002 הוגשה מטעם המשיב 3 "בקשה דחופה להרחבת העיקול לפני משלוח אזהרה" גם על זכויות המשיב 3 אצל המחזיק - בנק הפועלים, סניף הפלמ"ח. החלטת ראש ההוצאה לפועל בירושלים, בדבר הטלת עיקול ברישום, נמסרה לבנק הפועלים, רח' הפלמ"ח, ב-11.7.02.נ

ואולם כאמור, הערבות הבנקאית נדרשה על ידי המשיב 3 עוד ב-3.7.2002, שלא באמצעות הנאמן, והכספים שעוקלו לטובת בנק הפועלים בחשבונו של המשיב 3, מצאו את דרכם לתיק ההוצאה לפועל כבר ב-8.7.2002.

בחשבון המשיב 3 נותר סכום של כ-140,000 ₪ מהכספים ממימוש הערבות, ולאחר שהודע לבנק על העיקול ברישום לטובת המשיב 1 מה-8.7.2002, הוא פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות ביחס לסכום האמור.

ב-5.8.2002 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל לפיה על בנק הפועלים לחלק "את כספי החייב שבידו" בהתאם להודעות העיקול שקיבל, בין תיקי ההוצאה לפועל השונים, באופן יחסי לסכום החוב שנצבר בתיקים אלה.

ב-20.1.2004 התקיים בפני ראש ההוצאה לפועל דיון בבקשת המשיב 3 להחזר סכומים שבנק הפועלים גבה ביתר בתיק ההוצאה לפועל שפתח כנגדו.ב

ב-5.2.2004, ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה בבקשה זו ולפיה היה על בנק הפועלים להחזיר למשיב 3 סכום של 62,500 ₪.

מספר ימים קודם לכן, ב-26.1.04, המחה המשיב 3 לאחיו – המשיב 2, את זכותו להשבת כספים שנגבו ביתר בתיק ההוצאה לפועל. ההמחאה הוגבלה לסכום של 70,000 ₪, ונרשמה אצל רשם המשכונות.ו

ב-23.2.2004 הטיל המשיב 1 עיקול נוסף על נכסי המשיב 3 אצל בנק הפועלים בע"מ – הודעת העיקול נשלחה במדיה המגנטית לבנק הפועלים בע"מ רח' הנגב 11 תל-אביב - וב-2.3.2004, הוטל אצל בנק הפועלים סניף הפלמ"ח, עיקול נוסף לטובת המשיב 1 על כספי המשיב 3 המוחזקים בידי בנק הפועלים, סניף הפלמ"ח.

השאלה אשר עומדת אפוא לדיון היא האם הסכום שנגבה ביתר על ידי בנק הפועלים, נתפס ברשתו של אחד או יותר מהעיקולים שהוטלו על ידי המשיב 1. להלן, אתייחס לעיקולים הללו אם כי לאו דווקא לפי סדר הטלתם.

4.  העיקול הראשון אצל עו"ד שטונפלס כנאמן להחזקת הערבות הבנקאית.

הנאמן החזיק פיסית בכתב הערבות הבנקאית. לפי שהערבות לא הוסבה לו – הערבות על פי תנאיה גם לא ניתנת להעברה ולהסבה – התועלת היחידה שהמשיב 1 יכול היה להפיק מהעיקול אצל עו"ד שטונפלס הוא, מניעת האפשרות של מימוש הערבות בנקאית בלא שיהיה צורך לערב את הנאמן במימושה. אבל מסתבר שהמימוש לא נמנע, משום שהערבות שולמה על ידי הבנק, ככל הנראה,  בלא שנדרשה הצגתו של  כתב הערבות המקורי.

כך או כך, מה שהוחזק בידי הנאמן הוא המסמך בכתב אשר מעיד על הערבות ואשר באמצעותו ניתן לדרוש את תשלומה מהבנק. זה ותו לא. מאחר שעו"ד שטונפלס אינו חייב מאומה על פי הערבות והוא אינו מי שניתן לדרוש ממנו את תשלומה, העיקול שבוצע אצלו כמחזיק בנכסי החייב, לא תפס את הזכויות הכספיות של המשיב 3 מכוח הערבות. אלה עמדו למשיב 3 כלפי הבנק בלבד, והוא שנחשב כמחזיק צד ג' בזכויות הללו של המשיב 3.

5. העיקולים  האחרונים מה- 23.2.2004 וה-2.3.2004.

כזכור, המשיב 3 המחה למשיב 2 את זכותו להחזר כספים שנגבו ממנו ביתר במועד שקדם במספר ימים לעיקול הראשון משני העיקולים האחרונים.נ

דרכו של המשיב 1 לצלוח את המכשול הזה היא לטעון לבטלות ההמחאה הזו משום שהיא "חסרת תום לב ואך למראית עין בלבד נוצרה וכל מטרתה לא באה אלא על מנת לנסות ולהבריח כספים אותם חייב עוזי רחמים מידי נושיו" (סעיף 8 בהודעת הפרטים של המשיב 1).ב

כשלעצמי אני תוהה אם למשיב 1 יש מעמד לצורך תקיפת ההמחאה הזו על יסוד הטענות שהוא מעלה. לא מדובר בהמחאה כללית ובלתי רשומה של זכויות; המשיב 3 אינו נמצא בהליכי פשיטת רגל; והמשיב 1 במעמדו כמעקל, להבדיל מנאמן בפשיטת רגל, אינו יכול לדעתי להישמע בטענות הללו. (ראה בהקשר דומה: דברי כב' השופט א. ריבלין בע"א 7139/99, יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח', נח(4), 27 בסעיף 4 לפסק דינו).ו

ואולם, גם לגופו של עניין, לא רק שהמשיב 1 לא הרים את הנטל להוכיח שמדובר בהמחאה למראית עין, אלא שהוכח על ידי המשיבים 2 ו-3 כי ההפך הוא הנכון.נ

מהתיעוד אשר מצורף לתצהירו של המשיב 3 עולה שבין התאריכים:  28.2.03 - 24.9.02 הועברו על ידי אחיו – המשיב 2, לרחמים עוזי בע"מ, בשיקים ובמזומן סכומים אשר מסתכמים ב-68,277 ₪. כזכור, ההמחאה הוגבלה לסכום קרוב: 70,000 ₪.

המשיב 3 טוען שהוא נטל את הסכומים הללו מאחיו כהלוואה - בחלקם לשם מימון הליכים שנוהלו על ידו נגד המבקש 1 ונגד המשיב 1. ואכן, במסגרת הליכי גילוי מסמכים, הוצגו על ידי המשיב 3 חשבוניות אשר מעידות על כך שבתקופה הרלבנטית שולמו על ידו  כשכר טרחת עו"ד,  סכומים  אשר מצטרפים לסכום כולל של כ-60,000 ₪.

אומנם, המשיב 2 ערך את השיקים  - אלה נפרעו כולם - לפקודת החברה: רחמים עוזי בע"מ וההפקדה (היחידה) במזומן בוצעה אף היא לחשבון החברה אבל, מדובר בחברה שהיא בבעלות ובשליטה מלאה של המשיב 3, וכפי שהמשיב 3 התבטא: "החברה אין לה פה. אני עוזי רחמים 100% ממניות החברה" (פרוטוקול מ-16.2.2005, עמ' 21).ב

בנסיבות אלה, אין בעובדה הזו כדי לכרסם בטענה שמדובר בהלוואה שהמשיב 3 ראה עצמו אחראי אישית להחזרתה. מהמשיב 2 שמענו הסבר ביחס למקורות הכספיים שעמדו לרשותו לצורך הלוואת הסכומים הללו לאחיו, ולא מצאתי כל סיבה לפקפק בדבריו.ו

לאמיתו של דבר, גם העד מטעם המשיב 1 אמר בעדותו בהתייחסו למשיב 3: "אני יוצא מתוך הנחה שהוא לווה כספים" טרונייתו היא  ש"את ההחזר הוא רצה להוציא מהמסה של החובות שלו". (פרוטוקול מ-16.2.2005, עמ' 15).

העיקול מה-23.2.2004 מאוחר ממועד ההמחאה; למעקל אין יותר זכויות משיש לחייב; זכויות החייב – המשיב 3 - הומחו למשיב 2, והתוצאה היא שהעיקול הזה והעיקול שלאחריו אינם "תופסים" את הסכומים העודפים שבנק הפועלים גבה מהמשיב 3.

משזו מסקנתי איני רואה צורך להידרש בהקשר לעיקולים הללו לטענות הנוספות שהועלו על ידי ב"כ המשיבים 2 ו-3, בעניין הכתובת השגויה של המשרד הראשי של בנק הפועלים בע"מ ובעניין הטלת העיקול השני אצל סניף הפלמ"ח של בנק הפועלים.

6. נותר אם כן לבחון את השאלה אם העיקול שהוטל על ידי המשיב 1 ב-11.7.2002 בבנק הפועלים, רח' הפלמ"ח, תפס את הסכום שבנק הפועלים צווה להחזירו למשיב 3 על ידי ראש ההוצאה לפועל, בהחלטתו מה-5.2.2004.

כזכור, ב-5.8.2002 ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה בבקשת הבנק  למתן הוראות,  לפיה על בנק הפועלים להעביר "לתיקי ההוצל"פ השונים את כספי החייב שבידו, באופן יחסי לסכום החוב בתיקים השונים בהתאם להודעות העיקול שקיבל".נ

הבקשה למתן הוראות התייחסה לסכום שנותר בחשבון המשיב 3  - כ-140,000 ₪ - לאחר שהחלק הארי מהכספים ממימוש הערבות הבנקאית, הועבר  לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק כנגד משיב זה. החלטת ראש ההוצאה לפועל מתייחסת אפוא ליתרת הזכות הזו, ומכל מקום, כך ללא ספק היא הובנה שכן לא הועלתה כל טענה, ש"כספי החייב" שבידי הבנק, כוללים גם את הכספים שהבנק העביר לתיק ההוצאה לפועל.

המשיבים 3 ו-2 טוענים שעם העברת הכספים מחשבון המשיב 3 לתיק ההוצאה לפועל נותק הקשר בין הכספים הללו לבין העיקול שהוטל על ידי המשיב 1 אצל בנק הפועלים כמחזיק בנכסים של המשיב 3. ואכן, לעיקול אין הרי תכונות של סעד של עקיבה שלא לדבר על כך שכספים אשר נמצאים בלשכת ההוצאה לפועל אינם ניתנים לעיקול.ב

לעומתם טוען המשיב 1, שיש לראות את סכום ההחזר המגיע למשיב 3, כאילו מעולם לא יצא "מפתח הבנק", משום שאם הבנק היה גובה את שבאמת הגיע לו, יתרת הזכות בחשבון המשיב 3 בבנק הפועלים, הייתה גבוהה בסכום ההחזר מזו שהייתה בחשבון. הטענה הזו, עם כל ההגיון שבה, אינה תואמת לדעתי את העקרונות שביסוד הליכי עיקול.ו

7. הקביעה כי למשיב 3 מגיע החזר בשל גביית סכומים ביתר, נעשתה בהחלטה שניתנה שנה ומחצה לאחר שהוטל העיקול לטובת המשיב 1, והיא מתייחסת ל "בקשה של החייב להחזר תשלום שבוצע ביתר" – ככל הנראה מהתאריך: 20.4.2004.

החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה לפי סעיף 79 א. לחוק בתי המשפט, לאחר שהן בנק הפועלים והן המשיב 3 הגישו תחשיבים ביחס לסכום ההחזר המגיע למשיב 3: הבנק "מדבר" על 57,000 ₪, והמשיב 3 על 64,000 ₪.

עוד אנו יודעים מאותה החלטה שהבקשה המקורית של המשיב הייתה להחזר של 750,000 ₪ וכי "התנהלו הליכים ארוכים בין הצדדים".

נראה אפוא, שהמועד המוקדם ביותר שבו התגבשה זכותו של המשיב 3 להחזר, הוא המועד שבו הודה הבנק שאכן מגיע לו החזר, והראיה היחידה שבידינו לעניין זה היא התחשיב שהוגש ע"י הבנק לראש ההוצאה לפועל כפי שעולה מהחלטתו הנ"ל. הדעת נותנת שהתחשיב הזה הוגש בסמוך למועד שבו ניתנה אותה החלטה, היינו – זמן ניכר לאחר שהוטל העיקול מה-11.7.2002.

חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), כולל בהגדרת "נכס"  "זכות קיימת או עתידה", אך עד לשלב שבו הכיר הבנק בזכותו של המשיב 3 להחזר כספים, לא הייתה למשיב 3 אלא תביעה או דרישה להחזר שהייתה במחלוקת והייתה טעונה הכרעה של ראש ההוצאה לפועל, וכל עוד לא עמדה מול התביעה של המשיב 3 חבות של הבנק – לא היה למשיב 3 "נכס" שהוחזק בידי הבנק.נ

יוצא אפוא שבמועד הטלת העיקול שבו מדובר, היינו ב-11.7.2002, בנק הפועלים לא החזיק בנכס של המשיב 3 שהיה בר עיקול אצלו.

אין צורך להזכיר שכל נכס כזה גם לא הגיע לרשותו תוך 3 חודשים מאת שהומצא לו צו העיקול הנ"ל, שאז מכוח הוראת סעיף 44(א) היה הנכס "נתפס" על ידי העיקול. החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה כאמור, כשנה ומחצה לאחר מכן.ב

אומנם לכאורה, דווקא משום שמדובר בגביית יתר ובזכות להשבה מטעם זה, הנטייה היא להשקיף על הזכות הזו מנקודת ראות של החזרת המצב לקדמותו. אבל, הזכות להחזר כספים בשל גביית יתר היא לפי טיבה זכות ערטילאית וריקה מתוכן כל עוד לא נקבע אם אכן הייתה גביית יתר, ומהו היקפה. הבנק, יש לציין, טוען בבקשתו שהוא כלל לא היה מודע לאפשרות שיידרש להחזיר כספים בשל גביית יתר – לא כל שכן, שהמשיב 1 לא היה מודע לכך. 

לכן, והגם שעילת תביעה להחזר כספים עודפים, קמה למשיב 3 כבר עם העברת הכספים מחשבונו לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק במסגרת העיקול שהוטל לטובתו,  הרי כל עוד לא נוצק תוכן בזכות להחזר כך שכנגדה עמדה חבות של הבנק, לא הייתה בידי המשיב זכות  קיימת או זכות עתידה אך מגובשת, וככזו - זכות בת עיקול.

8. השאלה אם הסכום שנגבה ביתר על ידי בנק הפועלים, עוקל ב-11.7.2002, אינה יכולה להיות מוכרעת להבנתי, "במבט לאחור", כשלא הונחה תשתית עובדתית למצער לכך, שמדובר בגביית יתר מחמת טעות חשבונית גרידא.ו

"תיקון" רטרואקטיבי כזה של המציאות, שאף יכול להתרחש מספר שנים לאחר שהוטל העיקול, אינו מתיישב עם הוראות חוק ההוצאה לפועל אשר מתייחס ל"נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום" (סעיף 44(א) לחוק), ואינו עולה בקנה אחד עם האופן שבו ראוי ליישם את הליך העיקול.

ברע"א 5211/97, חיטים מכון תערובת בע"מ נ' טנא אגודה שיתופית מרכזית לשיווק, פ"ד נב(1), 644, נאמר מפי כב' השופט טירקל:

"פרשנות זאת רצויה גם מטעמים של מדיניות משפטית. מטרת ההסדרים השונים שנקבעו בחוק ההוצל"פ היא הוצאה לפועל של פסקי דין, לרבות מסמכים הניתנים לביצוע כמו פסקי דין, בדרך יעילה ופשוטה וללא צורך בדיונים משפטיים מסובכים, ככל האפשר. הרחבת משמעותם של הסעיפים הנזכרים כך שיחולו גם על נכס שאינו נמצא בידי הצד השלישי בפועל ממש, אלא גם בהחזקתו ה"קונסטרוקטיבית" תרבה התדיינויות בשאלות שהן טפלות להליכי הביצוע, הגבייה והמימוש עצמם".

9. והערה אחרונה לפני סיום:

בפי המשיב 3 טענה נוספת והיא, שהעיקול לטובת המשיב 1 הוטל בסניף הפלמ"ח של הבנק, בעוד שהזכות להחזר כספים בשל גביית יתר קמה למשיב 3 כנגד התאגיד הבנקאי, ואינה "מוחזקת" על ידו דווקא באמצעות הסניף שאצלו הוטל העיקול.

הטענה הזו נסמכת על הוראת סעיף 45א. לחוק ההוצאה לפועל, לפיה צו עיקול שנמסר במשרדו הראשי של תאגיד בנקאי נחשב כחל על נכסי החייב בכל אחד מסניפי התאגיד הבנקאי, כחלוף 3 ימים מעת הגעתו למשרד הראשי, ואילו צו עיקול אשר נמסר בסניף מסוים, חל על נכסי החייב אשר נמצאים באותו סניף, במועד המצאתו לסניף.נ

ואולם, נראה שסעיף 45א. הנ"ל, מכוון להסדיר את מועד התחולה של צו עיקול שנמסר  לבנק, תוך יצירת מנגנון המאפשר ליידע את הסניפים אשר מחזיקים בנכסי החייב, על דבר העיקול, על מנת שהבנק לא יימצא מפר את הצו. בנקודה זו על כן, נראית לי גישתו של המשיב 1 מזו של המשיב 3.ב

כך או כך, אם אין בהסדר אשר מעוגן בסעיף 45א. הנ"ל כדי להועיל למשיב 3, לבטח אין בו כדי להיות לו לרועץ.ו

1. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי ההמחאה שעשה המשיב 3 לטובת המשיב 2 גוברת גם על העיקול שהוטל לטובת המשיב 1 ב-11.7.2002.

על בנק הפועלים להעביר אפוא את יתרת הסכום נשוא המחלוקת בהליך זה (62,500 ₪ בניכוי 2,360 ₪ +15,000 ₪) למשיב 2. הסכום האמור ישולם למשיב 2 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מה-5.2.2004.נ

בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.ב

ניתן היום בלשכתי בהעדר הצדדים.ו

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.נ

ה ח ל ט ה

1. בפניי התנגדות שהגיש המבקש, נגד בקשה לביצוע שיק בסך 15,646 ₪, שהוגשה ע"י המשיב.

כללי

2. השיק נשוא בקשת הביצוע נמסר ע"י המבקש לעו"ד סולומון-הנפרע, כחלק מתשלום שכר טרחה בגין טיפול משפטי בעניין רישום מקרקעין ראשון.

3. המבקש טוען כי מסר את השיק לעו"ד סולומון תחת מחאה, ולאחר שמחק ממנו את המלה "לפקודת"; וזאת על מנת שיוכל לקבל את מסמכי התיק לידיו מעו"ד סולומון, לאחר שהאחרון לא מילא את מלאכתו נאמנה ולא ביצע את רישום המקרקעין כנדרש.

4. בעדותו בביהמ"ש הדגיש המבקש כי הוא מחק את המלה "לפקודת" מהשיק על-פי עיצה מקצועית; וזאת על מנת למנוע את אפשרות העברתו מעו"ד סולומון לצד שלישי אחר.

5. המבקש הודה כי עו"ד סולומון סירב לקבל שיק אחר שנרשם עליו "למוטב בלבד"; ומשום כך הוא נתן לו את השיק נשוא דיוננו לאחר שנמחקה ממנו המלה "לפקודת"; וזאת מבלי שעו"ד סולומון הבחין בכך.

6. עו"ד סולומון העביר את השיק למשיב שהציג אותו לפירעון, אולם השיק חזר מבלי שכובד ע"י הבנק-הנמשך, בעקבות הוראת ביטול של המבקש. 

7. בעקבות כך, שלח עו"ד סלומון בשם המשיב, מכתב התראה למבקש, לתשלום סכום השיק. ב"כ המבקש השיב למכתב זה במכתב שבו העלה את טענותיו נשוא ההתנגדות.

8. המבקש טוען מספר טענות חלופיות נגד בקשת הביצוע. האחת, כי משנמחקה המלה "לפקודת" מהשיק, לא ניתן היה לסחרו לידי המשיב. השניה, כי המשיב אינו אוחז כשורה בשיק, משום שהתקיימה בינו לבין עו"ד סולומון - הנפרע, מערכת יחסים מיוחדת, הפוגמת בתום ליבו של המשיב. המבקש גם טוען כי המשיב לא נחשב אוחז כשורה לאור הפגם שבשיק, בעקבות מחיקת המלה "לפקודת".

המבקש ממשיך וטוען כי היה כשלון תמורה מלא בעסקת היסוד עם עו"ד סולומון. לטענתו, עו"ד סולומון עד היום לא ביצע את רישום המקרקעין. המבקש הודיע לעו"ד סולומון במכתב תשובתו, כי הוא יהיה מוכן לשלם את מלוא שכר הטרחה במידה והרישום יבוצע כדין.

9. המשיב טוען כי הוא צד רחוק ומשום כך הוא נחשב אוחז כשורה בשיק; ולפיכך המבקש לא יכול להעלות נגדו כל טענת הגנה הנוגעת ליחסים שבינו לבין עו"ד סולומון-הנפרע. לטענת המשיב, משהמבקש מסר בחקירתו כי עו"ד סולומון סירב לקבל שיק אחר עליו נרשם "למוטב בלבד", עולה כי כוונת הצדדים היתה שהשיק יהיה סחיר; וזאת חרף כוונתו הסובייקטיבית של המבקש, למנוע את סחירותו השיק.

10. ב"כ המשיב לא חקר את המבקש בנוגע לטענותיו בעניין כשלון התמורה והעדר תום הלב.

דיון ומסקנות

11. ענייננו בהתנגדות לביצוע שטר, שהיא בבחינת בקשה למתן רשות להתגונן. בשלב זה של הדיון בוחן בית המשפט אם יש בטענה לכאורה של המבקש כדי להצדיק את בירורה. הדיון בבקשה לרשות להתגונן איננו משפט ואף איננו קדם משפט ובית המשפט יעניק רשות להתגונן אם התצהיר, על פניו, יחד עם חקירת המצהיר, מגלים לכאורה עילה חוקית בעלת משמעות כלשהי, שאם תוכח במשפט תוכל לשמש הגנה מפני התביעה (ראה: ע"א 478/75 אנגלנדר נ' אשכנזי פ"ד ל' (3) 437, 443).

12. בית המשפט רשאי לדחות את הבקשה רק כאשר השתכנע כי אין לנתבע טענה כלשהי, ושלא נתעוררה כל נקודה הגיונית שאפשר לטעון לטובת הנתבע (ראה: ע"א 534/61 חפציבה בע"מ נ' בן-ארי, פ"ד ט"ז 694, 699).

13. בשלב זה די לנתבע להראות שלכאורה יש לו טענות הראויות להישמע, ואפילו אם נחלשת גרסתו באופן רציני כתוצאה מהחקירה הנגדית, אין מונעים רשות להתגונן כאשר קיימת אפשרות קלושה שאחרי גביית הוכחות מלאות יתברר שיש יסוד לטענות ההגנה (ראה: ע"א 519/65 ברזילי נ' קשת ואח' פ"ד כ' (2) 141, 142).

14. מכאן נעבור לבחון אם הטענות שהועלו ע"י המבקש מעלות הגנה לכאורית שמצריכה בירור במשפט גופו.

באשר לטענת העדר הסחירות של השיק. טענה זו מורכבת משני ראשים: האחד, מתייחס לתכונת העבירות ("הסחירות הפורמלית"); והשני, נוגע לטהירות השטר ("הסחירות המהותית").

העבירות היא התכונה על-פיה מועברת הבעלות בשטר; ואילו הטהירות היא התכונה על פיה הנעבר עשוי, בתנאים מסוימים, לרכוש זכות טובה מזו שהייתה למעביר (ראה בענין זה: ע"א 1560/90 משה ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פ"ד מ"ח(4) 498, פסקה 4 לפסה"ד).

בענין ציטיאט נקבע ע"פ דעת הרוב של כב' הנשיא שמגר (בדימוס), כי שיק שנרשמו בו המלים "למוטב בלבד", גם אם לא נמחקה ממנו המלה "לפקודת", אינו עביר וממילא איננו טהיר.

15. השאלה שבפנינו היא, אם שיק שנמחקה בו המלה "לפקודת", מבלי שהוספו בו המלים "למוטב בלבד", נחשב לא עביר, או שמא לא טהיר בלבד, או שהוא ממשיך לשמור על תכונת הסחירות במלואה.נ

הגבלת העבירות של השטר נדונה בסעיף 7(א) לפקודת השטרות, שקובעת כדלקמן:

"שטר שיש בו מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר."

בעבר, ההלכה הפסוקה שמה דגש מכריע לתכונת הסחירות של השטר; ומשום כך דגלה בפרשנות מצמצמת ביותר להוראת סעיף 7(א), לפיה הסחירות תישלל רק במקרה של ניסוח ברור וחד משמעי שמופיע בשטר עצמו.  בינתיים חלה התרופפות בהלכה זו; והתפתחה בביהמ"ש גישה שרואה בשטר מקרה פרטי של חיוב, הכפוף לכללי הפרשנות של דיני החיובים שבראשם עומד הכלל הקבוע בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, לפיו: "חוזה מפורש לפי או מדעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ובמידה שאינו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות. " (ראה בעניין זה: עניין ציטיאט, פסקה 14). שם נאמר:

"השטר מגלם חיוב. החיוב כפוף לדיני הפרשנות על דיני החיובים: משמעות השטר תפורש, איפוא, לפי אומד דעתם של הצדדים. ההנחה היא, כי יש לאלמנט הסחרות משקל במסגרת אומד דעתם של הצדדים. אולם, אין לומר כי לעולם שיקול הסחרות גובר. הפרשנות מבקשת להתחקות אחר רצון סובייקטיבי של הצדדים. היא אינה באה כמכשיר לקידום תיאוריות שטריות בדבר סחרות."

בע"א 4294/90 עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' רחמני ואח', פ"ד נ(1) 453, עמד כב' הנשיא ברק על כללי הפרשנות שחלים על פירוש השטר. שם נקבע כי בין צדדים קרובים אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות השטר. לעומת זאת, בין צדדים רחוקים חזות השטר היא המקור לפרשנות ואין לפנות לנסיבות חיצוניות. רק במקרה שבו חזות השטר יוצרת ספק או חוסר ודאות, ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות גם בין צדדים רחוקים (ראה: שם, פסקה 8 בפסה"ד).

לאור האמור, יוצא כי שאלת עבירותו של השטר הינה שאלה פרשנית. משמדובר בענייננו בצדדים רחוקים, יכולתי אולי להיזקק לשאלה זו, אולם משנמצאים אנו בשלב של רשות להתגונן, ולאור הספק שמבקש ב"כ המשיב להעלות בנוגע למשמעות המחיקה של המלה "לפקודת", סבורני כי ראוי לה לשאלה זו כי תתברר ותוכרע במשפט גופו לאחר שבית המשפט ישמע ראיות מטעם שני הצדדים בעניין זה. יחד עם זאת, ברור כי טענה זו לכשעצמה יש בה כדי להעניק למבקש רשות להתגונן, אם לא להביא לדחיית התביעה השטרית נגד המבקש לחלוטין.

יש  לציין כי כב' השופט נ' סולברג בדעה כי מחיקת המלה "לפקודת",  מבטלת את העבירות של השטר (ראה: ת"א (שלום י-ם) 5101/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אבי דהן (לא פורסם).

16. השאלה השניה, בנוגע לטהירות השיק הנה קלה יותר; וכבר בשלב זה ניתן לקבוע כי המשיב אינו בגדר אוחז כשורה בשיק; וזאת משום שהשיק אינו תקין לפי מראהו; ולפיכך אין מי שנטל אותו בגדר אוחז כשורה, כמצוות סעיף 28(א) לפקודת השטרות (ראה בעניין זה: ע"א 4848/91 הכונס הרשמי נ' פורשה בע"מ, פ"ד נ"א(1) 874); ראה גם י' זוסמן דיני שטרות, 1983, עמ' 267, שם נאמר:

"אימתי אומרים על מסמך שאינו תקין לפי מראהו? כל אימת שמראהו עלול לעורר בליבו של סוחר חשד שמשהו אינו כשורה. למשל, שטר המגלה מחיקה, אינו תקין לפי מראהו. המחיקה יכול שתבטל את השטר כאמור בסעיף 64 לפקודה, ויכול שאינה מבטלת אותו על שום שנעשתה על ידי כותב השטר בעצמו או בהסכמתו. אבל על פניו, המסמך אינו תקין ומי שנוטל אותו, על אחריותו הוא נוטל אותו".

כיוון שכך, זכאי המבקש להעלות נגד המשיב את טענות ההגנה שעומדות לו נגד עו"ד סולומון, ובראשן הטענה של העדר תמורה.

כאמור, ב"כ המשיב לא חקר את המבקש בנוגע לטענת העדר התמורה; ומשום כך דבריו של המשיב לא נסתרו; והוא זכאי על-פי דין לקבל רשות להתגונן בגין טענה זו.

17. מעבר לכך, גם אילו הייתי בדעה כי אין למחיקת המלה "לפקודת", כל השלכה או משמעות על החיוב השטרי, עדיין הייתי נעתר לבקשת המבקש, שכאמור, העלה בהתנגדות טענות כנגד אחיזתו כשורה של המשיב בהתאם לסעיף 28 לפקודת השטרות. לטענת המבקש, המשיב לא נטל את השטר בתום לב, וזאת לאור היחסים המיוחדים שבינו לבין עו"ד סולומון-הנפרע. יש לומר כי דבריו של המבקש מקבלים חיזוק לאור מכתב ההתראה שנשלח מטעם המשיב ע"י עו"ד סולומון.

מכל מקום, המשיב לא נחקר בעניין זה ודבריו לא נסתרו; ולפיכך השאלה אם המשיב אוחז כשורה אם לאו, לא תוכל להיות מוכרעת במסגרת הדיון בהתנגדות (ראה בעניין זה דוד בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה שישית, עמ' 153:

"השאלה אם התובע הוא אוחז כשורה איננה יכולה לבוא על פתרונה במסגרת הדיון בבקשה לרשות להתגונן. האוחז מוחזק אמנם לפי סעיף 29 (ב) לפקודת השטרות כאוחז כשורה; אך אם הוכיח הנתבע את טענת ההגנה שלו, ובשלב זה מניחים כי יוכל להוכיח את האמור בתצהיר, מוטל על התובע האוחז להוכיח כי לאחר שהתגבשה טענת ההגנה ניתן בעד השטר ערך בתום לב.  הפלוגתאות הללו של הוכחת טענת ההגנה מזה והוכחת מתן הערך בתום לב מזה, אינן ניתנות להכרעה על יסוד התצהיר ומחייבות דיון בדרך הרגילה. היוצא מכאן שאם גילה תצהיר הנתבע הגנה לכאורה, זכאי הנתבע לקבל רשות להתגונן, ואילו השאלה אם הגנתו נדחית בפני זכותו העדיפה של אוחז כשורה תתברר במהלך המשפט".

ראה גם: המ' 506/59 נאמן נ' זלבסקי פ"ד י"ד 596).

18. לאור כל האמור, אני נעתר לבקשה, מקבל את ההתנגדות ונותן למבקש רשות להתגונן.  כמו כן, אני מחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות ושכר טרחת עו"ד בגין הליך זה בסכום כולל של 2,000 ₪ ומע"מ.

ניתנה היום, ז' באייר, תשס"ד (28 באפריל 2004) , בהעדר הצדדים.

לפסק דין המלא לחצו כאן

מראה מקום: פדאור 07 (23) 770

בבית המשפט העליון

רע"א 4223/06

בפני:                            כבוד השופטת ע' ארבל

המבקשים:                   1. פנחס כץ

2. אילנה סנדובסקי

3. שרה מרמורש

נגד

המשיבה:                      ציפורה גוטליב

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי

בתל-אביב-יפו מיום 11.4.06 בר"ע 1471/05 שניתנה

על ידי כבוד השופטת ש' דותן

בשם המבקשים:           עו"ד ב' פרי-שמחיוף

החלטה

1.המבקשת והמשיבים החזיקו בשותפות במקרקעין המצויים באזור התעשייה סגולה בפתח תקווה, הידועים כגוש: 6354 חלקה 112 (להלן: המקרקעין), באמצעות חברת גוש: 6354 חלקה: 112 בע"מ (להלן: החברה), שהינה הבעלים הרשום של המקרקעין החל משנת 1962. במהלך השנים, בעקבות אירועים שונים, שאינם נוגעים לענייננו, השתנה אחוז החזקותיהם של הצדדים בחברה, כאשר כל צד החזיק בחלקו היחסי במקרקעין. המשיבים בחרו לעשות בחלקם שימוש ייחודי, אשר הצריך הוצאות שונות מצידם לצורך השבחת המקרקעין ופיתוחם, מבלי שנשמעה כל התנגדות מצד המבקשת. בשנת 1989 החליטו בעלי המניות בחברה על פירוקה, אולם חוסר הסכמה באשר לזהות המפרק כמו גם טענתה של המבקשת בדבר זכותה לדמי שימוש ראויים מהמשיבים עבור השימוש הייחודי שעשו בחלקה במקרקעין, הובילו את הצדדים לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.

בתאריך 21.6.99 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשייך) צו לפירוק החברה מרצון בפיקוח בית המשפט. באשר לטענה בדבר דמי השימוש, קבע בית המשפט בהסכמת הצדדים, כי הסוגיה תידון בפני הבוררת – השופטת בדימוס שרה פריש. בתאריך 9.12.01 ניתן פסק הבוררות, שאושר כחצי שנה מאוחר יותר על ידי בית המשפט המחוזי, לפיו חוייבו המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים למבקשת בגין התקופה שבין 16.12.86 עד 12.11.98. לשם ביצוע פסק הבוררות ובעקבות פניית המבקשת, נפתח נגד המשיבים תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, שהועבר מאוחר יותר ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה ומוספר כתיק 20-09351-05-1 (להלן: תיק ההוצאה לפועל).

2.בתגובה, פנו המשיבים לבית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט נ' שטרנליכט), ותבעו מהמבקשת את החזר ההוצאות שהוציאו לצורך אותו שימוש ייחודי במקרקעין על סך 720,000 ₪ (ת"א 1293/04). במסגרת הדיון בתיק זה העלתה המבקשת טענת התיישנות, אולם זו נדחתה בהחלטת בית משפט השלום מתאריך 3.2.05 מכוח פרשנות מרחיבה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). משדחה בית משפט השלום את טענת ההתיישנות וקיבל את תביעת המשיבים, ניתן לטובתם צו עיקול על זכויות המבקשת כלפי המשיבים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שהוגבל לסכום של 671,064 ₪ (להלן: צו העיקול). על החלטת בית משפט השלום, באשר לדחיית טענת ההתיישנות, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

3.בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) בבר"ע 1471/05 קיבל את הערעור ואת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, משקבע כי הפרשנות הראויה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות היא דווקא זו המצמצמת. בעקבות קבלת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, נדחתה רוב רובה של תביעת המשיבים נגדה. משכך, בתאריך 7.6.07, על פי בקשת המבקשת, ביטל בית משפט השלום בפתח תקווה את צו העיקול שהוטל על זכויותיה בתיק ההוצאה לפועל.

4.בתאריך 21.5.06, הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (להלן: בקשת רשות הערעור). בתאריך 6.6.06, בטרם ניתנה החלטה בעניין בקשת רשות הערעור, הגישו המשיבים בקשה נוספת, לפיה התבקש בית משפט זה להותיר את צו העיקול שניתן על ידי בית משפט השלום על כנו. בהחלטה שנתתי בתאריך 7.6.06 התבקשה תגובת המבקשת לבקשות, וניתן צו עיקול ארעי, ש"תחולתו כפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה", אשר הוגבל לסכום של 400,000 ₪. לאחר קבלת תגובת המשיבה הוחלט להעביר את בקשת רשות הערעור לדיון בפני הרכב תלתא.

5.בתאריך 26.3.07 הגישה המבקשת בקשה לבית משפט זו להורות על שחרור כספים מעוכבים מתיק ההוצאה לפועל

(להלן: הבקשה), שעליה נסבה החלטה זו. לדברי המבקשת, החוב שחבים לה המשיבים בתיק ההוצאה הפועל עומד על סכום של 1,170,884 ₪, אליו מתווספים חובות נוספים של המשיבים כלפיה כדוגמת הוצאות משפט שנפסקו לטובתה, אשר אותם הם נמנעים מלשלם. עד היום התקבל בתיק ההוצאה לפועל סכום של 191,053 ₪ בלבד, ואף הוא נגבה, לטענת המבקשת, לאחר "אין ספור פעולות גביה". סכום זה לא הועבר לידיה בשל העיקול שהוטל על תיק ההוצאה לפועל בהחלטה מתאריך 7.6.06.

לטענת המבקשת, יש לנהוג בצו העיקול בדרך של קיזוז, כך שהכספים שמתקבלים בתיק יועברו לידי המבקשת עד לתקרת הסכום המעוקל לטובת המשיבים. במילים אחרות: יש לאפשר לה למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר יעמוד גובה החוב על 400,000 ₪, שהוא, כאמור, הסכום עליו הוטל העיקול. זאת מאחר שבענייננו מדובר על מצב ייחודי של "עיקול עצמי", שכן המשיבים הם גם החייבים בתיק ההוצאה לפועל וגם מעקליו, וזאת להבדיל מעיקול לטובת צד ג'.

המבקשת מבססת את בקשתה על מאזן הנוחות. לדבריה, אי העברת הכספים גורמת לה נזקים כבדים, הואיל ובשל ההליכים המשפטים רבים שהיא מנהלת, כאמור, נגד המשיבים, היא נאלצת לשלם שכר טרחה לבא כוחה, וזאת מבלי שהיא מקבלת לידיה את הסכומים שנפסקו לה. נזק נוסף, לטענתה, נגרם לה בשל העובדה כי הכספים המעוכבים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, קרי, הפרשי ריבית והצמדה. מנגד, היא טוענת, כי במידה וישוחררו הכספים, לא יגרם כל נזק למשיבים, הואיל וחובם כלפיה כה גדול, כך שאף לאחר שחרור הכסף יעלה הוא על חובה כלפיהם, ויוכלו המשיבים לבצע קיזוז.

6.יצויין, כי עובר לבקשה שהגישה המבקשת לבית משפט זה, הוגשה בקשה זהה מטעמה ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה. ראש הלשכה האמורה (א' לושי-עבודי) קבעה בהחלטה מתאריך 15.3.07, כי ראוי להורות על העברת הסכום המצוי בתיק ההוצאה לפועל לידי המבקשת, אך הואיל והעיקול הוטל על ידי בית המשפט העליון (בהחלטה מתאריך 7.6.06), יש מקום לפנות בבקשה מתאימה אליו, ואין להסתפק בהחלטתה זו. ראש ההוצאה לפועל הוסיפה והבהירה כי הכספים המעוכבים אכן אינם נושאים פירות.

7.בתגובה שהגישו המשיבים לבקשה טענו כי יש לדחותה על הסף. לטענתם, חרף שמה של הבקשה, מדובר, למעשה, בבקשה לביטול עיקול, אשר צריכה להיעשות תוך 30 ימים מיום המצאת העיקול (תקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). צו העיקול על תיק ההוצאה לפועל ניתן על ידי בית משפט השלום בתאריך 15.2.04, והותר בעינו על ידי בית המשפט העליון בתאריך 7.6.06. הבקשה נתקבלה בבית משפט זה ביום-26.3.07, קרי, כשלוש שנים לאחר מתן צו העיקול המקורי וכ-10 חודשים לאחר הותרתו על כנו, ומשכך יש לקבוע כי היא הוגשה לאחר שתם המועד הקבוע בחוק להגשתה, ולדחותה על הסף.

יתר על כן, לטענת המשיבים חוסר תום הלב של המבקשת מצדיק אף הוא את דחיית הבקשה. המבקשת העלימה מבית משפט זה את העובדה כי עובר להגשת בקשה זו, הגישה בקשות חוזרות ונשנות לערכאות השונות בהן ביקשה את ביטול העיקול ונענתה בשלילה. לדבריהם של המשיבים, ההחלטה על דבר העיקול עולה בקנה אחד עם ההיגיון ועם רוח ההחלטה שניתנה בבית משפט השלום (בתאריך 3.2.05), שכן "לא יתכן שהמשיבה תהנה מפירות ההשקעה של המשיבים מבלי ששילמה את חלקה בהוצאות השונות אשר הניבו את הפירות". עוד טוענים המשיבים, כי הואיל ודמי השימוש שהם חבים לה מחויבים במע"מ ובמס הכנסה, ובהתחשב במצבה הכלכלי הרעוע של המבקשת (כפי שהעידה היא על עצמה), עולה חשש כי לאחר שיפרעו את מלוא חובם למבקשת, היא תיאלץ להשיב את חובותיה לרשויות, ומשכך, לא תיוותר בידה כל בטוחה שתבטיח את החזרת חובה למשיבים, במידה ותתקבל בקשת רשות הערעור שהגישו. לא זו אף זו, לטענת המשיבים אין נכונה טענת המבקשת לפיה לא צובר הסכום בתיק ההוצאה לפועל הפרשי ריבית והצמדה. אולם, יחד עם זאת, הם מוכנים לגייס עזרת צד ג', אשר יתן בעבורם ערבות בנקאית צמודה כנגד הכסף שנצבר בתיק ההוצאה לפועל.

8. מקובלת עלי בקשתה של המבקשת על שלל טענותיה. למבקשת עומדת הזכות לקבל את הכספים בהם זכתה, כאמור, על פי פסק דין הבוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. זכות זו הוגבלה רק ב-400,000 ₪ ולא יותר, משמע, שאת יתרת סכום החוב זכאית המבקשת לקבל לידיה. בענייננו מדובר במצב ייחודי בו המשיבים נושאים בתפקיד כפול: הם החייבים בתיק ההוצאה לפועל מחד, ומעקליו מנגד. אין כל הגיון לאפשר למשיבים לזכות בעיקול על הכספים שהם כן שילמו, אך ורק בשל העובדה שהם מעכבים את תשלום מלוא החוב, כך שהסכום שנצבר בתיק ההוצאה לפועל אינו עולה על 400,000 ₪.

יתר על כן, חובם של המשיבים למבקשת הוא גבוה לאין שיעור מחובה להם, אף אם תתקבל בקשת רשות הערעור. כל עוד חובם של המשיבים למבקשת אינו יורד מהסכום עליו הוטל העיקול - 400,000 ₪ - אין הצדקה למנוע מהמבקשת למשוך כספים מתיק ההוצאה לפועל בתואנה של הגנת זכות המשיבים לקבלת כספם, שכן גם לאחר משיכת הכספים חובם של המשיבים למבקשת עולה על חובה להם, דבר המאפשר להם לבצע קיזוז. לעומת זאת, אם נמנע מהמבקשת את מבוקשה, עלולים להיגרם לה הפסדים הן בשל העובדה שהסכומים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, הן בשל העובדה שהיא נאלצת לנהל מאבק עיקש נגד המשיבים עצמם על תשלום החוב שהם חייבים לה, הנושא בעלויות רבות.

על בסיס האמור, אני קובעת כי העיקול יוותר על כנו, אך יוטל על "תקרת" הסכום. דהיינו, המבקשת תוכל למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר החוב שיוותר למשיבים יעמוד על סך של 400,000 ש"ח, שאז יכנס

לתוקפו צו העיקול ותימנע מן המבקשת היכולת למשוך כספים נוספים.

ניתנה היום, ג' בתמוז תשס"ז (19.6.07).

ביום 4/7/19 התקבלה החלטת כב' השופט דרורי בביהמ"ש המחוזי ירושלים (להלן: "ההחלטה"), הדוחה את בקשת מר זילברשלג לחיוב מימון גליל ואריה בשיפוי ופיצוי, בגין תלונה שהגישו כנגדו ללשכת עורכי הדין.  כמו כן, במסגרת ההחלטה התקבלה טענת מימון, שיש לבטל פסיקתא מיום 18/12/16, עליה חתם ביהמ"ש עקב הטעיה שביצע זילברשלג.

מימון הגישו תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד מר דני זילברשלג, ששימש בעבר כעורך דינם (המרצה כעת תקופה השעיה של 8 שנים מלשכת עורכי הדין), בגין זיוף תצהיר שכר טרחה, שעל בסיסו הגיש כנגדם תביעה לקבלת שכ"ט. בעקבות התלונה התנהל הליך משמעתי עליו הוגשו ערעורים הן ע"י הלשכה והן על ידי זילברשלג.

בסופו של דבר, היות שמסמך המקור שזויף "נעלם" מתיק הפרקליטות (כאשר בדיעבד התברר כי נלקח מהתיק על ידי זילברשלג עצמו), הגיעה לשכת עורכי הדין לפשרה עם זילברשלג לזיכוי בגין התלונה, תוך הותרת העונש שהוטל עליו. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין ביום 25/5/16 ע"י כב' השופט דרורי.

זילברשלג הגיש בקשה לחתימה על פסיקתא, שאליה צירף פסיקתא בנוסח מסולף ומטעה. ביום 18/12/16 חתם ביהמ"ש על הפסיקתא, בשל העדר התנגדות לשכת עורכי הדין לנוסחה.

בראשית שנת 2018 הגיש זילברשלג בקשה לחייב את מימון בהוצאות שנדרש להוציא לניהול ההליך המשמעתי ובפיצוי לפי החוק הפלילי. מימון השיבו לבקשה זו כי כלל לא היו צד להליך המשמעתי אלא  לשכת עורכי הדין, עוד הבהירו מימון כי זילברשלג זוכה בתיק רק מחמת הספק, בהעדר מסמך מהותי ובהסכמה ולפיכך אינו זכאי לפיצוי כלשהו ממאן דהוא. יתרה מזאת, מימון הפנו בתגובתם לכך שהפסיקתא שניסח זילברשלג ונחתמה ע"י ביהמ"ש היתה מסולפת ומוטעה.

ביהמ"ש קיבל את כל טענות מימון וקבע שאין מקום להטיל עליהם תשלום וכן קבע כי דין הפסיקתא מיום 18/12/16 להתבטל. במסגרת ההחלטה הטיח ביהמ"ש ביקורת חריפה ביותר על זילברשלג הן בשל שימוש פסול בהליכי משפט והן בשל הטעיה מכוונת של ביהמ"ש. ביהמ"ש הטיל על זילברשלג הוצאות בסך 15,000 ₪ לטובת מימון וכן בהוצאות נוספות לצדדים נוספים.

להחלטות בית המשפט לחצו כאן | וכאן