בית המשפט העליון

מראה מקום: פדאור 07 (23) 770

בבית המשפט העליון

רע"א 4223/06

בפני: כבוד השופטת ע' ארבל

המבקשים:   1. פנחס כץ | 2. אילנה סנדובסקי | 3. שרה מרמורש

נגד

המשיבה:   ציפורה גוטליב

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי

בתל-אביב-יפו מיום 11.4.06 בר"ע 1471/05 שניתנה

על ידי כבוד השופטת ש' דותן

בשם המבקשים: עו"ד ב' פרי-שמחיוף

החלטה

1.המבקשת והמשיבים החזיקו בשותפות במקרקעין המצויים באזור התעשייה סגולה בפתח תקווה, הידועים כגוש: 6354 חלקה 112 (להלן: המקרקעין), באמצעות חברת גוש: 6354 חלקה: 112 בע"מ (להלן: החברה), שהינה הבעלים הרשום של המקרקעין החל משנת 1962. במהלך השנים, בעקבות אירועים שונים, שאינם נוגעים לענייננו, השתנה אחוז החזקותיהם של הצדדים בחברה, כאשר כל צד החזיק בחלקו היחסי במקרקעין. המשיבים בחרו לעשות בחלקם שימוש ייחודי, אשר הצריך הוצאות שונות מצידם לצורך השבחת המקרקעין ופיתוחם, מבלי שנשמעה כל התנגדות מצד המבקשת. בשנת 1989 החליטו בעלי המניות בחברה על פירוקה, אולם חוסר הסכמה באשר לזהות המפרק כמו גם טענתה של המבקשת בדבר זכותה לדמי שימוש ראויים מהמשיבים עבור השימוש הייחודי שעשו בחלקה במקרקעין, הובילו את הצדדים לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.

בתאריך 21.6.99 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשייך) צו לפירוק החברה מרצון בפיקוח בית המשפט. באשר לטענה בדבר דמי השימוש, קבע בית המשפט בהסכמת הצדדים, כי הסוגיה תידון בפני הבוררת – השופטת בדימוס שרה פריש. בתאריך 9.12.01 ניתן פסק הבוררות, שאושר כחצי שנה מאוחר יותר על ידי בית המשפט המחוזי, לפיו חוייבו המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים למבקשת בגין התקופה שבין 16.12.86 עד 12.11.98. לשם ביצוע פסק הבוררות ובעקבות פניית המבקשת, נפתח נגד המשיבים תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, שהועבר מאוחר יותר ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה ומוספר כתיק 20-09351-05-1 (להלן: תיק ההוצאה לפועל).

2.בתגובה, פנו המשיבים לבית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט נ' שטרנליכט), ותבעו מהמבקשת את החזר ההוצאות שהוציאו לצורך אותו שימוש ייחודי במקרקעין על סך 720,000 ₪ (ת"א 1293/04). במסגרת הדיון בתיק זה העלתה המבקשת טענת התיישנות, אולם זו נדחתה בהחלטת בית משפט השלום מתאריך 3.2.05 מכוח פרשנות מרחיבה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). משדחה בית משפט השלום את טענת ההתיישנות וקיבל את תביעת המשיבים, ניתן לטובתם צו עיקול על זכויות המבקשת כלפי המשיבים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שהוגבל לסכום של 671,064 ₪ (להלן: צו העיקול). על החלטת בית משפט השלום, באשר לדחיית טענת ההתיישנות, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

3.בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) בבר"ע 1471/05 קיבל את הערעור ואת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, משקבע כי הפרשנות הראויה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות היא דווקא זו המצמצמת. בעקבות קבלת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, נדחתה רוב רובה של תביעת המשיבים נגדה. משכך, בתאריך 7.6.07, על פי בקשת המבקשת, ביטל בית משפט השלום בפתח תקווה את צו העיקול שהוטל על זכויותיה בתיק ההוצאה לפועל.

4.בתאריך 21.5.06, הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (להלן: בקשת רשות הערעור). בתאריך 6.6.06, בטרם ניתנה החלטה בעניין בקשת רשות הערעור, הגישו המשיבים בקשה נוספת, לפיה התבקש בית משפט זה להותיר את צו העיקול שניתן על ידי בית משפט השלום על כנו. בהחלטה שנתתי בתאריך 7.6.06 התבקשה תגובת המבקשת לבקשות, וניתן צו עיקול ארעי, ש"תחולתו כפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה", אשר הוגבל לסכום של 400,000 ₪. לאחר קבלת תגובת המשיבה הוחלט להעביר את בקשת רשות הערעור לדיון בפני הרכב תלתא.

5.בתאריך 26.3.07 הגישה המבקשת בקשה לבית משפט זו להורות על שחרור כספים מעוכבים מתיק ההוצאה לפועל

(להלן: הבקשה), שעליה נסבה החלטה זו. לדברי המבקשת, החוב שחבים לה המשיבים בתיק ההוצאה הפועל עומד על סכום של 1,170,884 ₪, אליו מתווספים חובות נוספים של המשיבים כלפיה כדוגמת הוצאות משפט שנפסקו לטובתה, אשר אותם הם נמנעים מלשלם. עד היום התקבל בתיק ההוצאה לפועל סכום של 191,053 ₪ בלבד, ואף הוא נגבה, לטענת המבקשת, לאחר "אין ספור פעולות גביה". סכום זה לא הועבר לידיה בשל העיקול שהוטל על תיק ההוצאה לפועל בהחלטה מתאריך 7.6.06.

לטענת המבקשת, יש לנהוג בצו העיקול בדרך של קיזוז, כך שהכספים שמתקבלים בתיק יועברו לידי המבקשת עד לתקרת הסכום המעוקל לטובת המשיבים. במילים אחרות: יש לאפשר לה למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר יעמוד גובה החוב על 400,000 ₪, שהוא, כאמור, הסכום עליו הוטל העיקול. זאת מאחר שבענייננו מדובר על מצב ייחודי של "עיקול עצמי", שכן המשיבים הם גם החייבים בתיק ההוצאה לפועל וגם מעקליו, וזאת להבדיל מעיקול לטובת צד ג'.

המבקשת מבססת את בקשתה על מאזן הנוחות. לדבריה, אי העברת הכספים גורמת לה נזקים כבדים, הואיל ובשל ההליכים המשפטים רבים שהיא מנהלת, כאמור, נגד המשיבים, היא נאלצת לשלם שכר טרחה לבא כוחה, וזאת מבלי שהיא מקבלת לידיה את הסכומים שנפסקו לה. נזק נוסף, לטענתה, נגרם לה בשל העובדה כי הכספים המעוכבים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, קרי, הפרשי ריבית והצמדה. מנגד, היא טוענת, כי במידה וישוחררו הכספים, לא יגרם כל נזק למשיבים, הואיל וחובם כלפיה כה גדול, כך שאף לאחר שחרור הכסף יעלה הוא על חובה כלפיהם, ויוכלו המשיבים לבצע קיזוז.

6.יצויין, כי עובר לבקשה שהגישה המבקשת לבית משפט זה, הוגשה בקשה זהה מטעמה ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה. ראש הלשכה האמורה (א' לושי-עבודי) קבעה בהחלטה מתאריך 15.3.07, כי ראוי להורות על העברת הסכום המצוי בתיק ההוצאה לפועל לידי המבקשת, אך הואיל והעיקול הוטל על ידי בית המשפט העליון (בהחלטה מתאריך 7.6.06), יש מקום לפנות בבקשה מתאימה אליו, ואין להסתפק בהחלטתה זו. ראש ההוצאה לפועל הוסיפה והבהירה כי הכספים המעוכבים אכן אינם נושאים פירות.

7.בתגובה שהגישו המשיבים לבקשה טענו כי יש לדחותה על הסף. לטענתם, חרף שמה של הבקשה, מדובר, למעשה, בבקשה לביטול עיקול, אשר צריכה להיעשות תוך 30 ימים מיום המצאת העיקול (תקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). צו העיקול על תיק ההוצאה לפועל ניתן על ידי בית משפט השלום בתאריך 15.2.04, והותר בעינו על ידי בית המשפט העליון בתאריך 7.6.06. הבקשה נתקבלה בבית משפט זה ביום-26.3.07, קרי, כשלוש שנים לאחר מתן צו העיקול המקורי וכ-10 חודשים לאחר הותרתו על כנו, ומשכך יש לקבוע כי היא הוגשה לאחר שתם המועד הקבוע בחוק להגשתה, ולדחותה על הסף.

יתר על כן, לטענת המשיבים חוסר תום הלב של המבקשת מצדיק אף הוא את דחיית הבקשה. המבקשת העלימה מבית משפט זה את העובדה כי עובר להגשת בקשה זו, הגישה בקשות חוזרות ונשנות לערכאות השונות בהן ביקשה את ביטול העיקול ונענתה בשלילה. לדבריהם של המשיבים, ההחלטה על דבר העיקול עולה בקנה אחד עם ההיגיון ועם רוח ההחלטה שניתנה בבית משפט השלום (בתאריך 3.2.05), שכן "לא יתכן שהמשיבה תהנה מפירות ההשקעה של המשיבים מבלי ששילמה את חלקה בהוצאות השונות אשר הניבו את הפירות". עוד טוענים המשיבים, כי הואיל ודמי השימוש שהם חבים לה מחויבים במע"מ ובמס הכנסה, ובהתחשב במצבה הכלכלי הרעוע של המבקשת (כפי שהעידה היא על עצמה), עולה חשש כי לאחר שיפרעו את מלוא חובם למבקשת, היא תיאלץ להשיב את חובותיה לרשויות, ומשכך, לא תיוותר בידה כל בטוחה שתבטיח את החזרת חובה למשיבים, במידה ותתקבל בקשת רשות הערעור שהגישו. לא זו אף זו, לטענת המשיבים אין נכונה טענת המבקשת לפיה לא צובר הסכום בתיק ההוצאה לפועל הפרשי ריבית והצמדה. אולם, יחד עם זאת, הם מוכנים לגייס עזרת צד ג', אשר יתן בעבורם ערבות בנקאית צמודה כנגד הכסף שנצבר בתיק ההוצאה לפועל.

8. מקובלת עלי בקשתה של המבקשת על שלל טענותיה. למבקשת עומדת הזכות לקבל את הכספים בהם זכתה, כאמור, על פי פסק דין הבוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. זכות זו הוגבלה רק ב-400,000 ₪ ולא יותר, משמע, שאת יתרת סכום החוב זכאית המבקשת לקבל לידיה. בענייננו מדובר במצב ייחודי בו המשיבים נושאים בתפקיד כפול: הם החייבים בתיק ההוצאה לפועל מחד, ומעקליו מנגד. אין כל הגיון לאפשר למשיבים לזכות בעיקול על הכספים שהם כן שילמו, אך ורק בשל העובדה שהם מעכבים את תשלום מלוא החוב, כך שהסכום שנצבר בתיק ההוצאה לפועל אינו עולה על 400,000 ₪.

יתר על כן, חובם של המשיבים למבקשת הוא גבוה לאין שיעור מחובה להם, אף אם תתקבל בקשת רשות הערעור. כל עוד חובם של המשיבים למבקשת אינו יורד מהסכום עליו הוטל העיקול – 400,000 ₪ – אין הצדקה למנוע מהמבקשת למשוך כספים מתיק ההוצאה לפועל בתואנה של הגנת זכות המשיבים לקבלת כספם, שכן גם לאחר משיכת הכספים חובם של המשיבים למבקשת עולה על חובה להם, דבר המאפשר להם לבצע קיזוז. לעומת זאת, אם נמנע מהמבקשת את מבוקשה, עלולים להיגרם לה הפסדים הן בשל העובדה שהסכומים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, הן בשל העובדה שהיא נאלצת לנהל מאבק עיקש נגד המשיבים עצמם על תשלום החוב שהם חייבים לה, הנושא בעלויות רבות.

על בסיס האמור, אני קובעת כי העיקול יוותר על כנו, אך יוטל על "תקרת" הסכום. דהיינו, המבקשת תוכל למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר החוב שיוותר למשיבים יעמוד על סך של 400,000 ש"ח, שאז יכנס

לתוקפו צו העיקול ותימנע מן המבקשת היכולת למשוך כספים נוספים.

ניתנה היום, ג' בתמוז תשס"ז (19.6.07).